לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

רבים רואים במסעי הצלב מסע של שוד והרג, ובמידה מסוימת הם אכן היו כאלו, אחרים רואים בהם תנועה חברתית, פוליטית, ואף דתית במובן הרגיל של המילה (שייכות לדת זו או אחרת), אך בכל אלו אין בכדי להסביר כיצד התעוררה פתאום תנועה אדירה של בני אדם שעזבו את כל מה שהיה להם, ופנו אל הלא ידוע, מתוך אידיאל.
להלן כמה רשימות לגבי מסעות אלו: הם מבוססים על ספר שנקרא ה"צלב נהיה חרב" של פרד רייט. וכן על ספר ירושלים – התקופה הצלבנית.
 

אימפריה נוצרית:

הרעיון של אימפריה נוצרית כלל עולמית מתחיל בתקופתו של קרל הגדול (768-814), הוא הוכתר על ידי האפיפיור כמחדש הקיסרות הרומית וכקיסר בשנת 800 ושלט על חלק גדול מאירופה, כולל גרמניה, צפון איטליה, שוויץ, צרפת, ועוד.
בניגוד למלכים המרווינגים ששלטו לפניו, שראו את הכול כרכוש שלהם וכשייך להם, לקרל הגדול הייתה מוסריות ותפישה של שלטון צדק נוצרי, הוא ראה את עצמו כמשרת העניין הנוצרי ציבורי, יוצא מתוך נקודת מוצא שהעולם איבד את תרבותו ויעודו, תשוקתו הייתה לנסות ולתקן מצב עניינים זה ולהחזיר את התהילה הקודמת ושלטון הצדק של רומא הנוצרית, הוא רצה שהאימפריה תהיה טובה לתושבים ולאלוהים.

קרל הגדול קידם את אידיאל החזרת הלימוד ותחיית התרבות, הוא הקיף עצמו באנשים מלומדים, הקים בית ספר בחצרו. הביא מלומדים מכל אירופה. וראה את עצמו כרומא הנוצרית החדשה וכדויד היוצר אימפריה נוצרית מפוארת. מי שהמשיך אותו בדרכו אחריו היה בנו – לואי הצדיק.
בזמנו של קרל הגדול נשלחו כמה צבאות לוחמים מאירופה להילחם במוסלמים בספרד, באחת המשלחות הללו השתתף לוחם אגדי בשם רולנד, שנחשב לאביר המושלם, לאחר שהמשלחת חזרה מספרד הם הותקפו במארב בפירנאים, והחלק האחורי של הטור, כולל רולנד, הושמד. הנפילה של רולנד הונצחה בשירי טרובדורים, וחוברו סביבה מחרוזות של שירים.

מסיפורים ושירים אלו שנרקמו סביב האבירים הקרובים לקרל, התפתח אידיאל האבירות. השיר של רולנד היה מוכר יותר לצלבנים מאשר התנ'ך. סיפורים נוספים מאותו ג'נר היו השירים של גואילם הידועים בשם אליסנס, המספרים סיפור הקרבות עם המוסלמים שמוצגים באור שלילי, כנוכלים, פחדנים ובוגדים.

 
כור המצרף:

בעולם המחשבה הנוצרי בימי הביניים תפש מקום עיקרי הפחד מפני כור המצרף המחכה לבני האדם לאחר המוות. המחשבה הייתה שלאחר המוות כל האנשים עוברים למקום ביניים, בין גן עדן לגיהינום, שם מטהרים אותם מחטאיהם בעזרת ייסורים נוראים, מכיוון שאין איש שלא חטא, נגזר על כולנו לעבור בכור המצרף הזה, ההבדל היחידי הוא באורך הזמן שעלינו לשהות בו. הכנסייה ניצלה את הפחד הזה והציעה לאנשים קיצור זמן שהייה במצרף בתמורה לתרומות, או לחסדים אחרים.
גורם דומיננטי נוסף בעולם ימי הביניים היה פולחן השרידים המקודשים. בכל המזבחות בכנסיות שמו שרידי קדושים, שהאנשים הפשוטים ייחסו להם כוחות פלאיים, עד כדי קיצור הזמן במצרף. הנוצרים קידשו גופות של קדושים, בגדים שלהם, שערות, חפצים, את חלקי הצלב האמיתיים, את מטפחת וורוניקה, כתר הקוצים. המסמרים וכל מה שקשור לצלב, חנית הגורל, ועוד..

 
חנית הגורל:

האגדה אומרת שמחזיק החנית, אם יפתור את המסתורין שלה, יחזיק בידיו את גורלו של העולם כולו. החנית הייתה רכושם של כמה קיסרים רומאים. היא הייתה בידיו של קונסטנטינוס כשניצח בקרב על גשר מילויאן. היא הייתה בידיו של קרל הגדול כשהקים את האימפריה שלו. האגדה גם אמרה שאם החנית נופלת מידיו של השליט, בא אסון בעקבות זה. גם קרל וגם קונסטנטין הפילו את החנית לפני מותם. בזמן מסעי הצלב הייתה בקונסטנטינופול חנית שנחשבה לחנית הגורל, אולם רצה הגורל והחנית ה"אמיתית" התגלתה באנטיוכיה, בזמן המצור והקרב המכריע נגד המוסלמים, בעזרת חזיונות של אדם בשם פיטר ברטולומו.

 
פיטר ברטולומו:

הוא היה איכר פרובנציאלי בצבאו של אחד האבירים שהחל לחזות חזיונות. בחזיון הראשון שקרה בזמן רעידת אדמה, הגיעו אליו ישוע וסנט אנדרו ונאמר לו לגשת לבישוף אדהמר ולנזוף בו על שהפסיק להטיף, וכן לריימונד מסנט גיל (מנהיג מסע הצלב) ולספר לו על החנית. פיטר לא רצה לעשות זאת מכיוון שפחד שיבולע לו מהיותו איכר פשוט. הוא המשיך בעיסוקיו הרגילים והלך בשליחות לאדסה, שם נגלה לו חזיון שני, שם הוא ננזף על שלא עשה את הנאמר לו, ועיניו חלו עקב כך. סנט אנדרו המשיך לגלות לו שלצלבנים יש הגנה מיוחדת מאלוהים, ושהמלאכים והקדושים שואפים ללבוש גוף פיזי ולהשתתף בקרבות. סנט אנדרו היה צריך להתגלות לפיטר עוד שלוש פעמים עד שהוא יואיל בטובו לגשת אל הרוזן ריימונד סנט גיל. הוא ניגש לאוהלו ודרש לראות אותו, סיפר לו על חזיונותיו ועל כך שהוא צריך למצוא את החנית הקבורה בכנסיה של סנט פיטר באנטיוכיה.

כמה ימים אחר כך שתיים עשרה אנשים ניגשו לכנסיה והחלו לחפור, מהבוקר עד הערב, בערב החל פיטר לחפור, ביקש מהאחים להתפלל, ולבסוף מצא בעצמו את החנית. השמחה התפשטה במהירות בכל העיר. החנית נהפכה לקמע של הצלבנים וסמל לסמכות של ריימונד מסנט גיל, שהפך את פיטר ברטולומו לחוזה החזיונות הפרטי שלו ויועצו הקרוב.

לא כולם הסכימו עם החזיונות של פיטר ברטולומו, יריביו של ריימונד לשלטון טענו שכל מעשה החנית הוא רמייה. אך האנשים הפשוטים האמינו בה והיא נתנה להם אמונה וכוח. הם הוליכו אותה בתהלוכות עם שירים ותלבושות.

בתוך המחנה הנוצרי היו שני זרמים עיקריים: האנשים מפרובנס – דרום צרפת שנטו למיסטיקה, לחזיונות. והאנשים מצפון צרפת – הנורמנים שהיו יותר קונסרבטיביים.
פיטר ברטולומו המשיך להדריך את ריימונד, הוא גרם לו, לאחר כיבוש ירושלים, ללכת ולטבול בירדן, ויעץ לו להעביר את החנית לדרום צרפת ולבנות לו כנסיה מיוחדת במונטגוי.

באנטיוכיה הצלבנים היו נצורים על ידי צבא גדול מהם בפיקודו של קרבוגה. לאחר צום של כמה ימים, בו ניתנו מנות כפולות לסוסים, יצאו הצלבנים מהעיר ונפלו על אויביהם בכוח אדיר, מונהגים על ידי החנית, וזכו לניצחון גדול. בקרב זה היו דיווחים רבים על התערבות אלוהית. הבישוף אדהמר שפיקד על הקרב, מת זמן קצר לאחר מכן.
בדרך לירושלים הייתה לפיטר ברטולומו חזיון נוסף, ישוע הופיע לפניו ולפתע השתנה, בגדיו היו סגולים עם רצועות של ירוק, אדום ולבן. ישו אמר לפיטר איך עליו לסדר את הצבא, ושעליו להעניש בוגדים ולעשות סדר בצבא, כולל להחרים שופטים שחטאו. למשתתפי המסע היה קשה לקבל, הפעם, את החזיון של פיטר, שמשמעותו הייתה שהוא יהיה לראש שלהם, עם סמכות דתית עליונה. הם החלו להקניט את חזיונותיו ולפקפק בהם.

בתגובה הציע פיטר להעמיד את עצמו במבחן האולטימטיבי שיוכיח את נכונות חזיונותיו: הוא יעבור בתוך חומת אש באורך שלוש עשרה מטר ויצא ממנה בחיים. "לא רק שאני רוצה, אלא שאני מתחנן לפניכם להדליק את האש... עם החנית של האדון בידי, אם זאת באמת החנית של האדון, אצא מהאש ללא כוויה, אך אם זאת חנית מזויפת, אשרף בלהבות."
פיטר קיבל את שרצה, בדרך לירושלים המבחן נערך: פיטר הגיע למבחן לאחר צום ותפילות ארבעה ימים, לבוש בגד כותנה פשוט ובידיו החנית עטופה בבד. הוא נכנס לתוך מסדרון אש בגובה שני מטר, נעצר באמצע הדרך, שם לטענתו פגש את ישוע, ויצא מהצד השני. על בגדיו לא נראה סימן שריפה, אך על פניו וחלקי גופו החשופים האחרים היו מספר כוויות, לפי דברי פיטר: עונש על חוסר ההגבה הקודם שלו לחזיונות הראשונים. כשיצא מתוך האש הרים את ידיו וקרא: "אלוהים עזור לנו".

הקהל נכנס להיסטריה. כאיש אחד רצו כולם למטה לנגוע באיש הקדוש ולתלוש חלקים מבגדיו, שישמשו כחפצים מקודשים, בהתנפלות הזאת נפצע פיטר פצעים חמורים ואף שבר את רגליו. ומפצעים אלו הוא מת כעבור שבועיים. יש כאלו שטענו שבזמן המעבר שלו באש ליוותה אותו ציפור מלמעלה, ויש גם שטענו שהוא מת למעשה מהכוויות. רוב האנשים ראו בהצלחת פיטר במבחן אות לנכונות הטענות בדבר חנית הגורל.
החנית נלקחה על ידי איש הדת של ריימונד לקרב של אשקלון, לאחר מכן היא נלקחה לקונסטנטינופול, ונעלמה במפלה באסיה הקטנה ב1110. מאז ישנם אגדות שונות על הופעתה מחדש.
 

הצלב האמיתי:

השריד הקדוש החשוב ביותר בנמצא היה הצלב האמיתי. הוא היה בכנסיית הקבר, והוחבא בזמן השלטון המוסלמי. המציאה של הצלב התרחשה עם בחירתו של הפטריארך החדש של ירושלים. התגלה וויכוח בין האצילים, כשהרוב רוצים בארנולף כפטריארך, ואילו ריימונד מסנט גיל טוען שהוא צריך להיות הפטריארך מכיוון שבידיו חנית הגורל. למזלו הטוב של הפטריארך החדש, הוא מצא מייד את הצלב האמיתי. מוחבא בתוך קיר של אחת הקפלות בגן הכנסייה. הצלב האמיתי הולבש בלבוש זהב ויהלומים, והוצג על עמוד כהשראה לצלבנים כשהם יצאו לקרב. הוא יצא גם לקרב קרני חיטים שם אבד ונראה לאחרונה מוצג לראווה ברחובות דמשק על ידי המוסלמים המנצחים.
כשהממשלה לא הייתה קיימת, השרידים הקדושים, שהיו סוכנים של כוח רוחני, מילאו תפקיד חשוב בחיי הציבור. החוסר במשאבים אנושיים מולא על ידי כוחם של הקדושים, הם היו מקור הכוח במלחמה כנגד הרוע, ומילאו חורים במבנה הצדק האנושי.
 

הקיסר האחרון:

לאחר שנת 1000 החלה ציפייה משיחית חדשה לחזרתו של ישוע, אלא שהאופי של המשיח המצופה עבר שינויים. במקום החזרה הישירה של ישוע, הייתה ציפייה שגואל נוצרי יבוא והוא יהיה הקיסר האחרון, הוא יגאל את ירושלים מהאויב, ילחם באנטיכריסט. ומאורע זה יחיש את שיבתו של ישוע ואת תקומתה של מלכות השמיים. בתחילה נתפש קיסר זה כקיסר יווני, וזאת הייתה אמונה במזרח, לאחר מכן דובר על קיסר רומאי, מחדש הקיסרות הרומאית, ובתור שכזה הוצע שהקיסר הזה יהיה קרל הגדול. לפי אותה אמונה קרל הגדול לא מת, אלא הוא ישן בקריפטה מתחת לטירתו, שם הוא מחכה לזמן המתאים בו עליו לחזור ולחדש את מלכותו. מעניין לציין שכשהגרמנים הקימו את כנסית הדורמציון בירושלים, הם הקימו אותה בדמות טירתו של קרל הגדול באככן, ומתחת לכנסייה הם בנו קריפטה בה דמות ישנה של מריה, אימו של ישוע, שלפי האגדה נרדמה במקום.
 

מריה:

תמונה של מריה התנוססה על דגל שנשא מנהיג המסע, שליחו של האפיפיור – אדהמר. היום שנבחר לצאת למסע היה היום של העלייה לשמיים של מריה. הכת של מריה וקריאת כנסיות על שמה, התפשטה מאד במאה ה11. היו לכך כמה סיבות: ראשית : ישוע נתפש יותר ויותר כשופט ופחות כמתווך למין האנושי, ונדרש מתווך אחר במקומו. המועמדת המתאימה ביותר הייתה, כמובן, מריה. סיבה נוספת היא שחייו של ישוע החלו יותר ויותר להיחקר ולזכות להתייחסות, הופיע ספרים על ילדותו, ובתוך כך הודגשה גם דמותה של האם.

מריה לא מופיעה הרבה בברית החדשה, אבל כבר במאה השלישית החלו להרקם אגדות רבות סביבה. היא נולדה באופן פלאי לאנה ויהויכים שהיו כבר בגיל מבוגר, ונשבעו להקדיש אותה למקדש כבתולה, דבר שאכן קרה בהיותה בת שלוש. במאה החמישית החלו להופיע אגדות על כך שהיא לא מתה, אלא רק נרדמה והועברה לשמיים. היא יושבת לימינו של ישוע בשמיים ומתערבת עבור בני האדם. במאה השישית החל מחזור של חגיגות לכבודה. החגיגות נחוגו בתחילה במזרח, עד אלף לספירה עברו כבר במלואם למערב. למריה תכונות של חסד, רחמים, סליחה. מריה הייתה בעלת ההיריון המושלם, והמשמעות של זה הייתה שהיא משוחררת מהחטא הקדמון של כל האנושות, משהוא בה הוא טהור מיסודו. מרי זוהתה עם אלת האדמה ועם אלת השמיים הקדומות. 
 

הקריאה של האפיפיור למסע הצלב. הנאום הורכב מכמה חלקים:

שבח לאומץ של הפרנקים
ההכרח לעזור לאחים מהמזרח
הפניה לאפיפיור מהמזרח
התייחסות להתקדמות של הטורקים והמצב בספרד
הסבל של הנוצרים במזרח, כולל עולי הרגל.
הקדושה המיוחדת של ירושלים
זאת עבודת אלוהים, גם על העשיר וגם על העני להצטרף למסע
הענקה גורפת של מחילה
הילחמו מלחמות צודקות במקום מלחמות רעות בין נוצרים בבית
הבטחה לגמול ארצי ושמימי
אל תיתנו לדבר לעכב אתכם
אלוהים יוביל.
 

לפני מסע הצלב הגיע מכתב לאפיפיור מהקיסר אלכסיוס של ביזנטיון שמבקש ממנו עזרה במאבק עם התורכים, למען שחרור הנצרות המזרחית. בשנת 1071 סבלו הביזנטים תבוסה מוחצת מידי הסלגוקים, ורוב תורכיה נפלה לידיהם.
האפיפיור אורבן השני הוא תוצר של הרפורמות הכנסייתיות בקלוני. כנראה שהיה לו חזון של אימפריה נוצרית חדשה, מאוחדת, שהבירה שלה היא ירושלים.
במאה ה11 התפתח בנצרות המערבית תפישה שלמות מות קדושים זה הדבר הרצוי, ומות קדושים הוא גם מוות בקרב למען מטרות נוצריות. זאת לא הייתה התפישה במזרח. הכנסייה המזרחית דגלה בהשקפה שנוצרי לא צריך להיות מעורב ביוזמות צבאיות. סנט בזיל, שהוא הסמכות הדתית במזרח, אמר שכל הרג שמבוצע על ידי נוצרים הוא לא חוקי. הוא קיבל את זה שחייל צריך לבצע פקודות, אלא שכל מי שהורג אחר במצב זה צריך להבין את הרצינות של מעשיו ולא להשתתף במיסה למשך שלוש שנים, כאקט של חרטה.
הקריאה של אורבן השני למסע צלב הציגה מימד חדש בסמכות האפיפיורית שבה האפיפיור לא רק מייצג את מחזיק המפתחות, אלא גם את נותן המפתחות, זאת אומרת: לא רק את פיטר, אלא גם את ישוע.
אורבן השני מת שבועיים לאחר שירושלים נכבשה, מבלי שהידיעה על הכיבוש הספיקה להגיע לידיו. 
 

פיטר הנזיר.

פיטר היה עולה רגל שעלה לישראל לפני מסעות הצלב וקיבל יחס משפיל מידי המוסלמים, כשחזר לאירופה החל להסתובב בערים ובכפרים ולהטיף למסע צלב, עוד לפני דרשתו של אורבן השני. לאחר קריאתו של האפיפיור קיבלה שליחותו משנה תוקף. הוא היה דמות כריזמטית, הוקף באנשים קיבל מתנות, והתייחסו אליו בכבוד רב. הוא היה נדיב במתנותיו ונתן אותם לעניים, הוא שיקם פרוצות והשיא אותם כשהוא מספק להם את הנדוניה, הוא יישב מחלוקות והחזיר שלום בין צדדים, כל מה שהוא עשה או אמר נחשב לאלוהי. ההמונים תלשו את שערות חמורו כקמיע. הוא לבש לבוש צנוע, עבר בין הכפרים ואסף סביבו צבא של 20.000 איש, הם היו הראשונים לצאת למסע הצלב. הם עברו בתחילה בגרמניה, ובכל מקום שעברו זרעו הרס , במיוחד בקהילות היהודיות, לאחר מכן בהונגריה הם התפרעו והתעמתו עם השלטון המקומי שטבח בהם ביד רמה. לבסוף הם הגיעו לאיסטנבול, והקיסר אלכסיס, מפחד המהומות של ההמון העביר אותם את הבוספורוס בכדי שילחמו בטורקים. הטורקים ארבו להם וטבחו בהם ללא רחם. שלושת אלפים מהם ניצלו וחזרו לאיסטנבול , לחכות לשאר צבאות הצלבנים. פיטר המשיך כסמל ללוות את מסע הצלב. בזמן המצור על אנטיוכיה הוא נמלא פחד וברח. טנקרד תפש אותו והחזיר אותו, הפרשה נשמרה בסתר. בזמן המצור על ירושלים הוא היה מהמטיפים על הר הזיתים. פיטר חזר לאירופה ב1110 ומונה כראש מנזר בבלגיה, ליד המקום בו נולד, שם הוא מת ב1115. הוא נחשב לדמות אגדית, והרבה אגדות נרקמו סביב דמותו וחייו. 
 

הטפורים:

הם היו ערב רב של החלקים הפראים והעניים ביותר בצבא הצלבני, מלובשי קרעים, לפעמים ערומים, מבלי כלי נשק תקניים, הם היו יצורים פראיים שנחשבו ללוחמים הנועזים ביותר. לעיתים הם נשאו קלשונים או אלות, הם היו אוכלי הנבלות של שדה הקרב
כותב עליהם בין התקופה – רוברט נוגנט: הם צעדו יחפים, .... לגמרי מזוהמים בערומם ובמחסורם, צעדו לפני כל השאר וחיו על שורשי צמחים. היה אדם נורמני במקור ומהאצולה, כך אומרים, שהתחיל כאביר ונהיה לוחם רגלי. הוא ראה שהאנשים הללו נודדים ללא מנהיג. והוא וויתר על בגדיו ונשקו והתנדב להיות מלכם. מאז הוא נקרא: מלך טפור.
הטפורים נודעו בכך שאכלו את בשר אויביהם, כשהם כבשו עיר הם בזזו וטבחו ואנסו, כשיצאו לקרב השמיעו זעקות וחשפו שיניהם. הם ראו עצמם כצלבנים האמיתיים, כעניים של ישוע. הרבה אגדות סופרו ביחס למלך טפור.
 

גודפרי מבוליון

אחרי מותו הוא נהיה דמות כמו מיתית, היה המושל הראשון של ממלכת ירושלים. אימו הייתה מצאצאי קרל הגדול. היו לו נימוסים טובים שיער בלונדיני ומראה נאה, כוח רב, בנעוריו הוא נלחם בקרבות בארצו, ביניהם כיבושה של רומא, הוא נשבע לאחר מכן לשעולם לא ילחם יותר בנוצרים. הוא היה איש צדיק שדאג לצבאו, אך לא האדמיניסטרטור המוכשר בעולם. הוא הוביל כוח של בערך כ10.000 חיילים, ביניהם כאלף פרשים. הוא משכן את אחוזותיו בכדי לממן את המסע היקר, ולפי האגדה תכנן לא לחזור. הוא חי בפשטות, היה דתי אדוק, נהג להתפלל ארוכות.
בקונסטנטינופול היו לו היתקלויות עם אלכסיוס שדרש ממנו שבועת נאמנות.
ביום השמיני לאחר שירושלים נפלה התכנסו האצילים לבחור מנהיג. היו ארבע אפשרויות, אך אחד מהם סירב (ריימונד מסנט גיל) ואז הציעו את המלכות לגודפרי שהסכים, אך בתנאי שלא יקרא מלך. גודפרי ראה את עצמו כווסל לפטריארך של ירושלים, הוא מת מהרעלה לאחר שאכל בביתו של האמיר מקיסריה. לאחר מותו ירש אותו אחיו בלדווין, לפי המסורת הפרנקית.
 

בוהמונד:

מעין גוליית של מסעי הצלב. פרא כריזמטי. לוחם אכזרי ואגדי, מנהיגם של הנורמנים בדרום איטליה, הנורמנים היו מצאצאי הוויקינגים שהתיישבו בצפון צרפת ובדרום איטליה. שערו היה בלונדיני, עורו לבן, ופנים אדום, עיניו כחולות ופניו מגולחות למשעי. הוא היה ערמומי ואמיץ, אופרטוניסט והרפתקן, שיצא, כנראה, למסעי הצלב מתוך מטרות אלו. בוהמונד היה מנהיג טבעי של לוחמים, אנשי שטח, הוא עצמו היה כזה, ולאורך מסעי הצלב היה מתח מתמיד בינו לבין ריימונד מסנט גיל, שייצג את הגישה האריסטוקרטית ההפוכה מהעממיות של בוהמונד. הוא יצא למזרח על מנת ליצור לעצמו ממלכה שם, ולאחר כיבוש אנטיוכיה התרכז בעשיית עצמו לראש של אותה ארץ, ולכן הפסיד את המסע לירושלים. בוהמונד העריץ את הטפורים והיה קרוב אליהם ברוחו. 
 

ריימונד מסנט גיל

בן של נסיך ספרדי, נלחם בספרד, איש של נשים, ויחד עם זאת אדם דתי. הוא היה איש עשיר והראשון שהכריז על עצמו שהוא יוצא למסע בעקבות נאומו של אורבן. הוא יצא למסע עם אשתו וביחד עם נציג האפיפיור – אדהמר. גם ריימונד היה קרוב לרפורמות של קלוני.
הוא הלך לירושלים יחף, מכיוון שהחשיב עצמו עולה רגל, הוא הושפע מאד מחזיונות דתיים ובמיוחד מפיטר ברטולומו. לאחר כיבוש ירושלים ולאחר שסירב לכתר, מעמדו נחלש , ובמיוחד כשסירב להשתתף בקרב אשקלון, ועשה צרות לגודפרי.
 

טנקרד:

בן דודו של בוהמונד, ממנהיגי הצבא הנורמני. גיבש לעצמו כוח משל עצמו, אחד מהמנהיגים הצבאיים המוכשרים ביותר של הצלבנים, התמחה במיוחד במלחמה בקבוצות קטנות של אבירים שכיסו שטח גדול, בעזרת קבוצה קטנה כזו כבש את כל הגליל. לאחר שייסד שם ממלכה משל עצמו הוא העביר אותה לבלדווין ומונה למחליפו של בוהמונד כשליטה של אנטיוכיה.
 

רוברט מנורמנדי:

הבן של וויליאם הכובש, השתתף במסע הצלב כחייל ממושמע ויעיל, אך כמושל ובמנהיג לא מוצלח. לאחר כיבוש ירושלים הביע את רצונו לחזור הביתה, ולאחר קרב אשקלון חזר. בביתו הסתבך במלחמות עם מלך אנגליה, נכלא ומת בכלא.
 

רוברט מפלנדריה:

נחשב למוכשר ביותר מבין מנהיגי המסע.חייל ממושמע ומסודר. היה ביחסים טובים עם כולם. חזר לביתו לאחר הקרב של אשקלון והיה מכובד ומקובל על הכל.
 

בלדווין:

אחיו של גודפרי, ירש אותו אחריו כמלך ירושלים, היה אמביציוזי ומוכשר, שלט באדסה לפני ירושלים.

 

להלן מספר מאמרים בנושאי אבירות - לחצו לקישור

הגביע הקדוש

מבוא לאבירות

אבירות ואבירים

טבטונים והוספיטלרים

כוכב הירדן

מונפורט ויחיעם

טמפלרים

אבירים וצלבנים

מלכת ירושלים

בונים חופשיים

פרסיבל

נשים ואבירים

 

 


 
 
 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics