לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

שיעור בדרך הסופית - תפקידה של האהבה  

לפי ה’חדית קודסי’, אחד מהחדיתים הסופיים החשובים, אלוהים היה אוצר חבוי ורצה להיוודע, ולכן ברא את העולם. משמעות הדבר הינה שרצון של אלוהים להיוודע הוא זה שמניע את העולם, הרצון הינו תשוקה, והתשוקה הינה אהבה. אצל הפילוסופים המערביים השתרש הביטוי "אני חושב משמע אני קיים", הסופים אולי יגידו על אותו משקל: "אני רוצה, משמע אני אוהב, משמע אני קיים". (מעיר על כך, ובצדק, חברי יעקוב שהרצון הזה צריך להתחלף, בסופו של דבר, ברצון האלוהי שמבטל את הרצון העצמי)

האהבה בסופיות תופסת את המקום המרכזי. התשוקה היא הרצון להגיע למקור הדברים. האהבה היא הרצון לחזור הביתה. הגעגוע. תחושת הפרוד והרצון להתאחד שוב עם האהוב הם כל מהותה של הסופיות. היטיב לבטא זאת משורר האהבה המפורסם ביותר בעולם - רומי המתאר בתחילת ספרו המונומנטלי "המתנאווי", את געגוע החליל העשוי מקנה סוף לחזור לביצה שבה גדל, געגוע שמבוטא בצלילו הנוגה:

"האזינה לקנה זה העזוב, נושם מיום נתלש מעריסת הסוף, שיר של אהבה לוהטת ומכאוב.
שלהבת האהבה היא שהבערתני. יין האהבה הוא שהלהיבני. התרצה לדעת איך דם האוהבים יזוב?
האזינה, האזינה לקנה הסוף".

האהבה, היא אהבה לאלוהים והיא תופסת לפעמים ממד אישי להפליא כמו במקרה של רביעה אל עדוויה – משוררת האהבה, שאהבתה לאל הייתה כה גדולה שלא היה בלבה מקום לכל דבר אחר. היא כתבה שירים נפלאים כגון:

"הו אהוב הלבבות, אין עוד אחד כמותך. רחם נא היום על החוטא הבא אליך.
הו תקוותי, מנוחתי, אורי, הלב לא יכול לאהוב אף אחד מלבדך".

לעיתים האהבה לגבוה, לאלוהים, מתורגמת לאהבה לאדם שמראה את הדרך אל האלוהים, או שמגלם בדמותו את הטרנסדנטי. "דיוואן שמס מטבריז", ספר השירים של רומי מוקדש רובו ככולו לשירת אהבה לוהטת לשמס מטבריז, מורו ורעו של רומי.

כותב רומי:

"הו אהוב, יופי רוחני הוא נאה והדור, אבל יופייך ומתיקותך הם משהו אחר.
הו אתה שהינו רוח המתארת שנים, הראה תכונה אחת ששווה למהותו.
האור נמוג בעין כשמדמיינים אותו, ובנוכחותו של האיחוד איתו האור מואפל.
אני עומד פעור פה בהערצה של יופיו, "אלוהים הוא נשגב" – מחשבה זו עולה על שפתי בכל רגע.
ללב יש עין שבקביעות מחפשת אותך, הו, איך שההשתוקקות הזו מזינה את הלב והעין.
זה ליטוף כניעה שהאהבה שלך עשתה, אחרת היכן הלב ששווה את אותה אהבה"?

האהבה המטהרת את האדם, ומאפשרת לו להתקדם בדרך אל האלוהים. אהבתו של רומי לשמס, לדוגמא, היא זו שגרמה לשינוי באישיותו והפכה אותו למשורר.

פעמים רבות משתמשים הסופים באלגוריה של אהבה בן גבר לאישה לתאר את האהבה בין האדם לאלוהים. אחד המשוררים המפורסמים הוא עומאר כיאם שהמרובעים שלו, בתרגומו של סקוט פיצגרלד, נפוצו במערב.

הסופי מצווה לאהוב את האל בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. הסופי מתבשם באהבת האל, שיכור ממנה והיא עולה על גדותיה בלבו, עד שהוא לא יכול להכיל אותה יותר והוא נמס בתוכה והופך להיות אחד איתה.

"כד זה כמוני היה סובל ונאהב, חשק בתלתל אהובתו ונעזב. ידית זו אשר חובקת מתניו, יד הייתה שחבקה לאהוב צוארו". עומאר כיאם בתרגומו של שלוי

כותב על האהבה אל חלג':

"אהבה היא שאתה נשאר עומד לפני אהבתך, כאשר אתה חסר את כל תכונותיך, ואז התכונות של האל הופכות למעלותיך".

כותב על האהבה אל ראזלי:

"האדם מגיע לשלמות כאשר אהבתו את אללה כובשת את ליבו ומשתלטת עליו… ואם אינה משתלטת על כול כולו, תהי גוברת בלבו עלי אהבת כל דבר זולתו… זה אשר עינו הפנימית פתוחה לחזות ביפי אללה ובשלמותו, ימאס בכל מראה ארצי, ולו יהי זה הנאה ביותר".

נסיים באחד השירים היפים ביותר של רומי (יש הרבה) על האהבה:

האהבה – כהנת סוד

כאב לב יחשוף את תשוקת האוהב, אין מדוה ישוה למדוה הלב.
האהבה – מחלה, ניפלה, סימן ואסטרולב של מיסתרי עליון.
אם מופנית היא כלפי שמים או כלפי עפר – שמה תנהלנו האהבה בסוף דבר.
ההגיון, כי ינסה את האהבה להסביר, יתבוסס כחמור ברפש, רק האהבה את האהבה תאיר.
הלא השמש עצמה את השמש תגלה.
הנה היא! ההוכחה ביקשת – לפניך, ראה!


 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics