לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

אוגוסטוס האלוהי כמודל מנהיגות.

המנהיג המשמעותי ביותר בדברי ימיה של רומא, ואולי גם המנהיג המשמעותי ביותר בדברי ימי העולם כולו, הוא אוגוסטוס שנודע בכינוי אוגוסטוס האלוהי, ועל שמו קרוי חודש אוגוסט של השנה. אוגוסטוס הנהיג את האימפריה הרומית בשלב המעבר ההכרחי שלה מרפובליקה לאימפריה, ועשה זאת בצורה שתחזיק מעמד במשך מאות שנים אחריו. הוא שלט ברומא במשך חמישים ושבע שנים. בתחילה כחבר בשלישייה ואחר כך כמנהיג יחיד.

מחקרים שעשו על מנהיגות בשנים האחרונות (הספר גלגל התנופה של גים קולינס) הראו שדמותו של מנהיג המצליח לחולל שינוי בר קיימא בארגון, כמעט תמיד, מורכבת משילוב פרדוקסאלי של שתי תכונות קוטביות: צניעות אישית ושאפתנות ארגונית. או במילים אחרות מנהיג מהסוג המעולה משלב ענווה אישית ונחישות ארגונית. באספקטים מסוימים אוגוסטוס הוא דוגמא למנהיג כזה.

הסתכלות במנהיגים בהיסטוריה מאפשרת לנו לצאת מהכאן ועכשיו ולהסתכל במבט מעט משועשע על ערכים נצחיים של חברה אנושית ועל המוטיבים המניעים בני אדם. בנוסף לכך ידע כללי נרחב בנושא מנהיגות ובנושאים אחרים תורם למנהיגים בהווה נקודות התייחסות מעניינות ושונות לענייני דיומא ותורם לתחושת השייכות והסמכותיות שלהם.

לפניכם מספר דוגמאות היסטוריות לשילוב מעניין במנהיגותו של אוגוסטוס בין ענווה אישית לנחישות ארגונית (נלקחו מספרו של רומאי בשם סויטניוס – 12 הקיסרים).

צניעות אישית:

"במשפטו של אימיליוס איליאנוס איש קורדובה, בשעה שהבליטו בין שאר חטאיו את האשמה שנוהג היה לדבר סרה בקיסר, פנה אוגוסטוס אל הקטיגור ואמר בהתרגשות מעושה: "רוצה הייתי שתוכיח זאת! ואני כבר אדאג לכך, שאיליאנוס ידע כי גם לי לשון ואוכל גם אני ללעוז עליו רבות". ולא הוסיף עוד לחקור בעניין זה לא באותה שעה ולא לאחר מכן".

"לטיבריוס, שהתאונן לפניו במכתב על אותו עניין, אבל ביתר התרגשות, השיב כדברים האלה: אל נא תיתן לגילך הצעיר, טיבריוס יקירי, שיוליכך שולל בעניין זה, ואל יחרה אפך במידה יתירה על אשר מצויים כאלה המדברים עלי רעות, דיינו בזה שאיש לא יוכל לעשות לנו כל רע".

"מקדשים לא נתן להקדיש לו בשום פרובינציה, אלא אם היו שמו ושם רומא נקראים עליהם במשותף. ואף על פי שידע, כי אפילו לפרוקונסולים נוהגים היו לעשות כן. בעיר הבירה היה מרחיק מעליו את הכבוד הזה בעקשנות יתירה ואף את אנדרטות הכסף, שהעמידו לו לפנים, התיכן כולן ומפדיונן הקדיש חצובות קטורת של זהב לאפולון הפאלאטיני".

"את הדיקטטורה שהעם דחק בו בתוקף רב לקבלה, מאן לקבל, כרע על ברכיו, סילק את הטוגה מעל כתפו, חשף חזהו והתחנן שירפו ממנו".

"את הכינוי אדון דחה תמיד בשאט נפש כעלבון ושם גנאי. פעם אחת בשעה שביקר בתיאטרון ובמחזה נאמרו המילים "הוי אדון ישר וטוב", קם כל העם על רגליו והריע לכבודו, כאילו היו המלים מכוונות אליו. אך הוא ביטל במחי יד ובהעוויות בפניו חנופה קלוקלת זו בו במקום ולמחרת היום נזף באותם משחקים קשות על ידי הודעה ממלכתית. מאז ואילך לא נתן לבניו ולנכדיו שיקראו לו אדון, אם בלגלוג ואם בכובד ראש, ואסר עליהם דברי חונף מעין אלה אפילו בינם לבין עצמם. ככל האפשר השתדל לבוא אל איזו עיר או לצאת מתוכה בשעות הערב או הלילה בלבד, שלא יטריח אדם על ידי קבלות פנים רשמיות. בשנים, שבהן היה קונסול, היה יוצא ובא בין הבריות כמעט תמיד ברגל, ובשנים אחרות לעתים קרובות באפיריון סגור. בשעות קבלה פומביות הרשה גם לפשוטי העם לגשת אליו והטה אוזן לבקשות הבאים לפניו ברצון, ואף נזף פעם אגב צחוק במישהו, שהגיש לו את כתב הבקשה בפחד כזה, כאילו היה מגיש בלשונו פרוטה לפיל".

מנהיג בעל נחישות ארגונית:

"חזר לרומא לאחר שקיבל לידו את הירושה של יוליוס קיסר, על אף ספקותיה של אמו ואזהרותיו הרבות של אביו חורגו..."

"על כן העמיד אוגוסטוס משמרות צבא במקומות מתאימים, כדי לשים קץ למעשי השוד, בדק את בתי האסורים של העבדים ופירק את האגודות, מלבד את הוותיקות והחוקיות שבהן, שרף את רשימות החובות הישנים לאוצר המדינה, כיוון שאלה שימשו מקור עיקרי למעשי סחיטה. אותם מקומות בעיר, שבעלות הציבור עליהם מוטלת הייתה בספק, מסר לאלה שהחזיקו בהם. מחה את שמות הנאשמים במשפטים ממושכים, במקרה שהתוצאה היחידה מהענשתם יכלה להיות סיפוק תאוות הנקמה של אויביהם בלבד. במקרה שמישהו ביקש לחדש את תביעותיו נגד אדם אחר, קבע כתנאי שהמאשים יהיה צפוי לאותו עונש".

"אבל כדי שאיזה מעשה פשע לא יהא פטור מן העונש, או שאיזה בירור משפטי לא יסבול מדחיות, העמיד לרשות המשא והמתן המשפטי גם את אותם שלושים הימים שבהם נערכים השעשועים לכבוד כניסת הפקידים הגבוהים למשרותיהם.. הוא עצמו כיהן במשפט תמיד, לפעמים עד רדת הלילה. ואם הרגיש עצמו ברע, היה שוכב על המסב שהעמידוהו לפני אולם המשפט, או שוכב היה בביתו".

אוגוסטוס לא היה מנהיג מושלם. סויטוניוס מספר על מקרים של רודנות, אכזריות ושיקול דעת מוטעה, אך בסיכומו של יום הוא הצליח להרחיב את גבולות האימפריה, לייצב אותה כלכלית, והכי חשוב: להפסיק את מלחמות האזרחים ולהנהיג את האימפריה והעולם לתקופה של שלום יחסי – השלום הרומאי.

 

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics