לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מפגש עם סופים ריפאים באום אל פחם.

למחרת, נסענו לחפש את השייח' סאלח באום אל פחם. פנינו מהכביש הדו מסלולי של וואדי ערה לכיוון הכביש לכפר, שהפך, ככל שחדרנו יותר ויותר פנימה אל הכפר, לכביש מתפתל, מלא מהמורות, סובב ימינה ושמאלה, ועולה בעליות בלתי אפשריות אל מרומי ההר החולש על הכפר, מקום שם גר השייח' סלאח.

נסענו בסמטאות הצרות שמתאימות רק למעבר מכונית אחת, והנה אנחנו בפתח ביתו של האיש. אישה חייכנית ונעימת סבר שאלה אותנו לרצוננו, ולאחר שהסברנו לה, הכניסה אותנו לחדר האורחים של המשפחה. סאלח נכנס כעבור כמה דקות לחדר ולאחר דברי הנימוסין המקובלים החל להסביר לנו מעט על המסדר הריפאי:

"טריקת הריפאי היא טריקה שהולכת בעקבות הנביא, וגם בעקבות אחמד ריפאי שהלך בעקבות הנביא. מה משמעותה של דרך זו?

הדרך של המסדר הריפאי היא ללכת לפי המצוות וההלכה. בתוך המצוות קיים סוד הדרך, הריפאים מוסיפים לכך את כל התרגולות והתרגילים הסופיים.

הסופי חייב להיות עדין עם כל האנשים ולהיטיב עם כל בני האדם. הסופי חייב להיות מודע לקוראן, לדעת את ההלכה. לאחר מכן אם הוא רוצה להצטרף לדרך של ריפאי הוא שם את ידו בתוך ידו של השייח' וכורת על ידי כך את הברית עם השייח' ועם הנביא ואלוהים. הוא מקבל אז את ה’וורד’ שלו.

בטקס הקבלה של התלמיד לדרך שואל השייח' את התלמיד (‘מוריד’):
האם אתה מתחייב שלא לגנוב?
ה’מוריד’ אומר: "כן, אני מתחייב שלא לגנוב".
השייח' שואל: "האם אתה מתחייב שלא לשקר"?
ה’מוריד’ אומר: "כן, אני מתחייב שלא לשקר".
השייח' שואל: "האם אתה מתחייב שלא לנאוף"?
המוריד אומר: "כן, אני מתחייב שלא לנאוף".
השייח' אומר אז: "אני מקבל אותך, קום והתפלל כאילו אתה חוזר בתשובה. עשה תיקון והתמלא בחרטה. ותודה לאל על שקיבל אותך לדרכו".
לאחר מכן השייח' שם את ידו ביד של התלמיד בשנית ואומר לו:

"הו בני, אני אתן לך שלושה ‘וורדים’:
הראשון: "אלוהים סלח לי", השני: "אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביא אללה", והשלישי: "אלוהים מתפלל על הנביא ועל משפחת הנביא".

בדרך הריפאית יש 27 ‘וורדים’ הנלמדים ומתורגלים בהדרגה. השייח' נותן את ה’וורדים’ לתלמיד לפי התקדמותו הפנימית והעבודה שלו. זה מחייב אותו ביכולת הבחנה פסיכולוגית מעמיקה.

ישנם שלבים שונים בדרך התקדמות התלמיד בתוככי המיסדר הריפאי.

1. אם השייח' רואה שהחסיד הולך בדרך נכונה, הוא ייתן לו להיות המשרת של הנעליים בכניסה ל‘זויא’.

2. אם השייח' רואה שהתלמיד ממשיך ומתקדם בדרך הנכונה הוא ייתן לו להיות המשרת של הסדר והנקיון ב‘זויא’.

3. אם התלמיד ממשיך ומתקדם הוא נהיה המשרת של מערכת התופים הריפאית.

4. אם התלמיד ממשיך ומתקדם הוא נהיה משרת השטיחים ב‘זויא’.

5. אם התלמיד ממשיך ומתקדם הוא נהיה משרתו של הדגל של ה‘זויא’.

6. השלב האחרון הוא השלב שבו התלמיד מתקבל כחבר מלא במסדר וכן ניתנת לו האפשרות להיות ממלא מקום, דהינו שייח' שמלמד תלמידים.

כיצד נהיים שייח' ריפאי?

המילה שמשתמשים בה הריפאים היא "ממלא מקום". בכדי להיות "ממלא מקום", על החסיד לקבל את הברית של חמישה אישים חשובים בדרך הסופית. אלו הם חמשת המורים הגדולים שהם עמודי היסוד של הסופיות לפי הריפאים, ואלו הם: ריפאי, ג'ילני, דבוקי, בדאווי, וסעד א-דין.

על התלמיד ללמוד חמש אסכולות שונות, ולקבל השראה מחמישתן. בנוסף לכך עליו להביא תעודה חתומה מכמה שייח'ים עכשוויים על אישורם להתאמתו לתפקיד.

לאחר שעמד בדרישות יכול ממלא המקום החדש ללמד תלמידים, אך אין זו חובה המוטלת עליו, אלא ברצונו ילמד וברצונו לא ילמד.

לריפאים יש דגל גדול שבו מופיעים חמישה צבעים:

ירוק – שהוא סמלו של השייח' ריפאי ולעיתים גם של משפחת הנביא והנביא.

לבן – שהוא סמלו של השייח' ג'ילני.

אדום - שהוא סמלו של בדאווי.

ירוק משולב בלבן – סמלו של בסוקי.

צהוב - סמלו של סעד א-דין.

שחור - קשור לנביא מוחמד.

לריפאים יש גם לבוש מיוחד משלהם בעל משמעות סמלית הנקרא ‘חירקה’. על ראשם הם לובשים בד לבן העטוף ברצועה ירוקה, כדוגמתו של אחמד ריפאי.

פעמיים בשבוע נפגשים חברי המסדר, ביום ראשון בערב, שהוא יום הולדתו של הנביא. ויום חמישי בערב (ערב יום שישי), שהוא יום קדוש למוסלמים. במפגשים שלהם הם מלמדים על הטיפול ב"נפש הטובה" וההתגברות על ה"נפש החייתית" ולאחר מכן הם מקיימים את טקס ה’זיכר’.

ה’זיכר’ של הריפאים מיוחד בכך שמשתמשים בו בתופים מיוחדים וקדושים.

ה’זיכר’ מתחיל בנגינה. התופים מתופפים, המצלתיים רועשים. דרך תיפוף התופים, הם צריכים לשמוע את המילה "אללה". כשהכלים מגיעים לצלילים הנכונים מרגישים האנשים שהם נכנסו למצב שיכול להוביל אותם להזכרות האמיתית. רק אז הם מתחילים ב’זיכר’.

בזמן ה’זיכר’ אסור לדבר. המבט צריך להיות כלפי השייח' שמעביר את ה’זיכר’ דרך ארבעה שלבים, בסופו של דבר הוא מסיים בשמו של האל "אללה" .

למסדר הריפאי יש בניין השייך רק להם ובתוכו אולם תפילה וטקסים, חדרים שאפשר להתארח בהם, מיטבח ומקומות איכסון לתלבושות ולכלים. זוהי ווילה המפוארת המתנוססת בראש ההר. שטיח אדום מוביל לאולם גדול מרופד בשטיח אדום שגומחת תפילה בקצהו. על הקיר דגלם של הריפאים.


התיישבנו, הוגש מיץ. מולי התיישב קשיש חייכן, שניכר בו שהוא כולו לב, מהקצה אל הקצה. סופי אמיתי, לראשו ה’חירקה’ – הלבוש הטקסי המרשים של הריפאי. "מדוע אתה רוצה לכתוב ספר על הסופים, עלינו?" שאל. לא במילים, אלא כשאלה מרחפת בחלל האוויר, בלתי פתורה.

"אני מרגיש שנעשה חטא", אמרתי, לא במלים, אלא במחשבותי, "החמצה, ביחס שלנו, של היהודים אל התרבות הערבית בארץ. המסע שלי בעקבות הסופים הוא תיקון פרטי שלי כלפי תרבות מפוארת ועתיקה זו שאתם ממייצגיה הנאמנים".

"אני חושב שיש מה ללמוד מהסופים", אמרתי, הפעם בקול רם. "יש אוצרות במורשת התרבותית הסופית, וכמו שלפי המסורת הסופית 'אלוהים היה אוצר חבוי ורצה להיוודע', נראה לי שגם אוצרות אלו רוצים להיוודע".

"מספרים על אחמד ריפאי, הוספתי, "שהייתה לו אישה שכל הזמן הציקה לו. יום אחד נכנס אחד התלמידים לביתו ומצא את השייח' כשאשתו מגדפת אותו ואף זורקת עליו חפצי מטבח. מזועזע יצא החסיד מהבית, שרק יום קודם לכן ראה את השייח' רוכב במדבר על אריה והתפלא איך אדם פלאי שכזה מוכן לספוג עלבונות שכאלו. למחרת חזר ובידיו סכום של ארבע מאות דינרים שאסף מכל שאר התלמידים לתיתו לשייח'.

"לשם מה הבאת לי ארבע מאות דינר?", שאל אחמד ריפאי.
"בשביל המוהר של אשתך , כך שתוכל לגרש אותה מעלייך", אמר החסיד.
"ומדוע עלי לגרש אותה?" שאל השייח' ריפאי.
"מפני שהיא מציקה לך ויורדת לחייך", ענה החסיד.
"האישה הזאת היא המלאך שלי", אמר השייח' ריפאי. "בזכות ההצקות והקנטרנות שלה, פיתחתי סבלנות של פיל ועצבי ברזל. תכונות אלו אפשרו לי להגיע לאלוהים ולהיות מה שנהייתי. אלמלא האימון שעברתי על ידי אותה אישה, לא הייתי מסוגל לרכב על האריה שעליו ראית אותי רוכב", הוסיף השייח' ריפאי, קולע תוך כדי כך למחשבותיו הנסתרות של החסיד.

"הסיפור הזה", סיימתי," הוא בעיני אחד מאוצרות האנושות, והייתי רוצה לפתוח את האוצרות הללו בפני הקוראים בארץ". הריפאים הנהנו בהסכמה, השיחה התמשכה עוד כמה דקות ולאחריה פנינו ללכת והם פנו להמשיך בטקס ה’זיכר’.

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics