לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

לטיול בנושא הבהאים - לחצו כאן

 

קורות הבהאוללה - מסוכם מתוך הספר "מלך התהילה" של הבהאים.

בתור ילד הוא היה שונה, לעולם לא בכה, תמיד לא הראה חוסר מנוחה. הוא היה בנו של מירזה בוזרוג – איש ממשל רם מעלה ומאחת המשפחות המכובדות בפרס, נצר לשושלת זרתוסטרא של המלכים הססנים ושל משפחת הנביא מוחמד. נולד וגדל בטהרן ובילה את החופשים בטקור שבהרי אלבורוז.

כשבהא היה בן 5 הוא חלם שהוא בגן שבו ציפורים גדולות עפות מעליו ומנסות להתקיף אותו אך הם לא מצליחות ואז הוא רוחץ בים בו הדגים מנסים להתקיף אותו אך גם הם לא מצליחים, אדם שנקרא לפרש את החלום על ידי אביו אמר שהציפורים והדגים הם האנשים של העולם המנסים להתקיף את הבהא בגלל שהוא יגלה משהוא חשוב, אך הם לא יצליחו.

חלומות נוספים, גם של אנשים אחרים, היו בקשר לעתידו של הבהא. בגיל 18 נישא הבהא לאסייה חנום שאחיה היה נשוי לאחותו.

 

סיפורו של הבב:

בעיר שירז גרו 2 מהמשוררים הידועים ביותר בפרס: חפיז וסעדי. חפיז כתב: שירז תהיה סוערת, ואחד מתוק שפתיים יהיה, הפלאים שלו יגרמו לבגדד לרעוד.

סעדי כתב: באלוהים! ממלכה זו שכולה אינה בחושך ובדכאון, מושב אלוהים של שלמה ומיסתורים של אלוהים.

בהאים רואים בשירים אלו נבואות המנבאות את בואו של הבב.

הבב היה בחור צעיר בן 25 בן למשפחה שירזית. הוא ישב ערב אחד עם חבר וגילה לו את עצמו כמשיח המצופה של השיעים. לחבר קראו מולה חוסיין והוא היה הראשון להאמין בבב: "ישבתי מהופנט על ידי דבריו, לא מודע לזמן של אלו שחיכו לי", "לפתע הקריאה של המואזין לתפילת הבוקר העירה אותי מהמצב האקסטטי שלתוכו נפלתי. כל התענוגות, כל התהילות, שהעליון מונה בספרו כתכונתם הלא תסולא בפז של דרי גן העדן – אותם נראה שחוויתי באותו הלילה...."

הספר החשוב של הבבים הוא ההערות לסורה של יוסף, הפרק הראשון מתוך הספר הזה הופיע באותה שיחה ראשונה עם חוסיין שנקרא מאז בבול בב: שער השער. בבול רצה ללכת ולהפיץ את דבר הבשורה, אך הבב ביקש ממנו לשמור זה לעת עתה בסוד עד לאחר שיתקבצו אליו עוד 17 מאמינים, שיגיעו בדרכים נסתרות, שהם יחדיו יהוו את 18 האותיות של מצבו ומעמדו. ואכן 17 אנשים נוספים הגיעו כשהאחרון שביניהם נהיה לחשוב ביותר שביניהם, הוא היה צעיר בן 22 בשם מולה מוחמד עלי, הוא ראה את הבב בשוק בעיר ובלי שום שאלה מיד הכיר בו שהוא הקאים (משיח) של ביתו של מוחמד, וקיבל את הכינוי "קודוס" מאת הבב.

מבין 18 השליחים – אותיות, אחת הייתה אישה כבת שלושים, היא חלמה שהמשיח של הדור הגיע, ושלחה לבב מכתב שהיא מכירה בו, ונהייתה, מבלי לפגוש אותו, אחת ממעריציו הבולטים.

הבב כינס את 18 האותיות ופנה אליהם כך: "חברים אהובים, אתם הנושאים את השם של אלוהים ביום הזה, נבחרתם כשליחים של המיסתורין הזה, מתבקש מכל אחד מכם לממש בעצמו את התכונות של האלוהים, ולהוות דוגמא במעשיו ובמילותיו את הסימנים של צדקתו, כוחו ותהילתו. כל החלקים של גופכם צריכים להיות עדים לאצילות של מטרתכם, הכנות של חייכם, המציאות של אמונתכם והאופי הנעלה של הקדשתכם...."

הבב נתן לכל אחד מהם משימות וביקש מהם ללכת ולהפיץ את דבר בשורתו. לבבול בב הוא נתן משימה מיוחדת: ללכת לטהרן שם יש סוד שעליו לגלות " "ובטהרן, בקש מהאל הכל יכול שהוא יואיל בחסדו לאפשר לך לגלות, בבירה, את המושב של מלכות אמיתית, ולהכנס לבית של האהוב. סוד טמון חבוי באותה עיר. שכשיתגשם, הוא יהפוך את העולם לגן עדן. תקוותי שאתה תחלוק בחסדו ותכיר בנהדרותו"..
הבהאים רואים בסוד הזה את הגילוי של הבהא על ידי הבבול בטהרן.

בבול הולך לבשר את הבשורה לאחד מראשי המדרסות בטהרן, אלא שהוא מתקבל שם בקרירות ובבוז, את השיחה שומע בחשאי אחד התלמידים באותה מדרסה והוא ניגש אל בבול בחשאי בלילה. הוא מגלה לו שהוא הושפע מאד מדבריו ושהוא רואה בהם אמת . התלמיד אומר שהוא מעירו של משפחתו של הבהא ולשמע כך שואל אותו בבול: "אמור לי", שאל בבול, "האם יש היום מבין משפחתו של מירזה בוזורג נורי שהיה ידוע באופיו, קסמו, והישיגיו האמנותיים והאינטלקטואליים, מישהוא שהוכיח עצמו כראוי לשאת מסורת כה נכבדה של הבית המפואר הזה?". "כן, עניתי, מבין בניו החיים כיום יש אחד שהבדיל עצמו על ידי אותם תכונות שאיפיינו את אביו, על ידי חייו הנעלים, הישיגיו הגבוהים טוב ליבו, וחופש מחשבתו, הוא הוכיח עצמו כבן אציל לאב אציל". "מה הוא עיסוקו?" הוא שאל אותי. הוא מעודד את הנדכאים ומאכיל את הרעבים. עניתי. מה היא דרגתו ומעמדו? הוא שאל. "אין לו כאלו, עניתי, מלבד מחברות לעניים והזרים". "מה הוא שמו?" "חוסין עלי-הבהא"...

"הדחף שבו מולה חוסיין – בבול שאל אותי, ותחושת השמחה שבה הוא קידם כל דבר שאמרתי לו, מאד הפתיעו אותי, בפונו אלי, עם פרצוף זורח משמחה וסיפוק, הוא שאל עוד, אני מניח שאתה פוגש אותו לעיתים קרובות?" "אני מבקר תכופות את בית", עניתי. "האם תואיל", הוא אמר, "להעביר לידיו משהוא ממני?" "בוודאי", עניתי. הוא נתן לי מגילה עטופה בבד וביקש ממני לתת אותה לבהא. "אם הוא ירצה לענות לי" הוא הוסיף "האם תהיה מוכן להעביר לי את תשובתו?" ...

התלמיד הביא את המגילה לבהא ולאחיו. הבהא קרא את המגילה, ואז , בהסתובבו לאחיו, אמר "מוסה, מה אתה אומר? באמת אני אומר, מי שמאמין בקוראן ומכיר במקורו השמימי, ומהסס, ולו לרגע, להודות שמילים מעוררות נפש אלו יש בהם את אותו כוח מעורר, בוודאי טועה בשיקול הדעת שלו, ומתרחק מדרך האמת".

כך התחיל הקשר בן הבהא לבבים. הבהא שלח לבבול בחזרה מתנה: קופסת תה וסוכר רוסי. בבול מאד שמח לקבלם כקופץ על שלל רב. כמה ימים מאוחר יותר הוא עזב את טהרן והשביע את התלמיד לשמור את מה שקרה בסוד, מפני שיהיו מי שירצו להזיק לבהא. הוא השביע אותו בזמן הפנוי שלו להתפלל לשלומו של הבהא.

הבבים הפיצו את תורתם בארץ ונתקלו ברדיפות, כחלק מהרדיפות הללו הוכנס הבב לכלא, הדבר גרם לתסיסה רבה אצל הבבים, בבול שהיה באותה תקופה בחורסן נצטווה על ידי הבב להניף את הדגל השחור של ביתו של מוחמד ולצעוד מחורסן לכיוון שירז, שם היה כלוא הבב, הוא עשה כמצווה ורבים הצטרפו אליו בדרך, בהרי אלבורוז ליד קבר שייך טבריזי הם נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסיה המקומית, וכתוצאה מכך הם תפשו את קבר השייך והקימו שם מעין מחנה מבוצר, מחנה זה ובו כמה מאות אנשים הובא תחת מצור על ידי כוחות הממשלה, כעבור כמה חודשי מצור הותקפו הנצורים ורובם נהרגו.

אירוע נוסף שקרה בעקבות כליאתו של הבב היה הכינוס בבדשט: זה היה כינוס שבו הבבים ביקשו לברר יחדיו את המשך דרכם. כותב על כך הבהא: המטרה המקורית של הכינוס הייתה ליישם את ההתגלות של הבייאן (הכתבים של הבב) על ידי שבר דרמטי ומוחלט עם העבר – עם חוקיו, סדריו, מסורותיו, הממסד הדתי, והטקסים. המטרה השניה היתה למצוא אמצעים לשחרר את הבב מהכלא שלו. המטרה הראשונה הושגה , השנייה נועדה מלכתחילה לכשלון.

האישה, שהייתה חלק מהשמונה עשרה, נקראה הטהורה על ידי מכתבי הבב. היא הופיעה בכינוס מבלי רעלה, דבר שגרם למהומה גדולה. אחדים מהאנשים אף עזבו את הכינוס עקב כך ואחדים אף איימו להורגה. הטהורה עמדה מול כולם באומץ ואמרה שמכיוון שימי המשיח הגיעו, הרי שזמן החוקים הישנים חלף ועבר מן העולם ועתה צריכים להסיר את המגבלות ולהתחיל בדף חדש. היא נכנסה למקום שבו התנהל המפגש כמו רעם ביום בהיר. "אני המילה" היא אמרה "שהקאים מבטא, המילה שתגרום לראשים של האדמה לברוח.. היום הזה הוא היום שבו כבלי העבר נשברו, תנו לאלו שחזו ביום הזה להתרומם ולחבק אחד את השני".

המהומה נמשכה זמן מה עד שהבהא השתלט על העניינים "מצב עניינים זה נמשך כמה ימים עד שהבהא התערב, ובדרכו המלכותית, גרם להשלמה שלמה ביניהם, הוא ריפא את הפצעים שהמחלוקת גרמה, וכיוון את מאמצי כולם לשרות בונה." הם קראו את הסורה חמישים ושש של הקוראן "האירוע" והרגישו כאילו, אכן, יום התחיה נמצא איתם.

שנת 1850 הייתה שנה מאד משמעותית עבור הבבים בשנה זו היה את הטבח בשייך טברסי, וכן במקומות רבים אחרים באיראן, קודוס ובבול נהרגו, ולבסוף הבב הוצא להורג בטבריז. כחודש לפני שהועבר לטבריז שלח הבב את החותמות שלו ועוד כמה דברים אישיים אל הבהא, כמו כן הוא שלח לו מגילה ובה חמש מאות חרוזים כולם מתחילים במילה בהא. משלוח זה, ובמיוחד המגילה שנכתבה בכתב ידו של הבב, מהווים עבור הבהאים הוכחה שהבב ראה בבהא את ממשיך דרכו ואת ההתגלות האמורה לבוא. במהלך הרדיפות הוגלה הבהא לכרבלה שבעיראק, שם הוא פגש אדם שטען שנשלח על ידי הבב לחכות לו, לפי דברי אותו אדם הבב אמר לו לחכות לביאה של אחד חוסיין, ולראות את היופי שלו, וביום הזה לזכור אותו (את הבב) למסור לאותו האיש את אהבתו של הבב ואת הכרתו. האדם טען שהבהא הוא האיש הזה (אותו חוסיין).

לאחר מות הבב, בשנת 1852, ניסו שלושה בבים לנקום את מותו על ידי התנקשות בשהא. ההתנקשות לא הצליחה ובמקומה החלה רדיפה איומה של הבבים. 83 מהם נתפסו בטהרן והושלכו לסיה - צל, בור עמוק מתחת לארמונו של השהא ששימש בעבר לבור מים. בהא אוללה באותה הזמן היה באזור טהרן ופקידי ממשל בכירים שרצו בטובתו שלחו לו שליחים להזהיר אותו מפני הסכנה ולייעץ לו לברוח כל עוד אפשר, הבהא סירב לכל העצות הללו, ופנה מרצונו אל ארמון המושל שם נעצר מייד והושלך לכלא. בדרך לכלא הוא היה נתון להתעללויות מצד הקהל, זריקת אבנים, ועוד.. אך הוא קיבל את הכל ברוח טובה ובאהבה. "בשם הצדק של אלוהים, לא היינו קשורים בשום צורה למעשה הרע הזה. והחוסר אשמה שלנו הוכח גם בבית המשפט, למרות זאת הם תפשו אותנו, לקחו אותנו בשלשלאות לצינוק של טהרן...נשארנו באותו בור 4 חודשים, הגענו לשם דרך מסדרון חשוך, משם ירדנו 3 גרמי מדרגות למקום הכליאה. הבור היה אפוף בחשיכה ,.. אף עט לא יוכל לתאר את המקום הנורא הזה, ואף לשון לא תוכל לתאר את הריח הנורא שהיה שם. לרוב האנשים שהיו שם (כ150) לא היה בגדים ולא מיטה. רק אלוהים יודע מה היה חלקנו באותו מקום קודר."

את רגלי האנשים קשרו בסד וסביב צוואריהם שמו שלשלות כבדות. 2 מתוכם היו כבדות במיוחד ונודעו לשמצה אף בשם פרטי, על הבהא שמו אחת מהם. תחת משקלה כל גופו היה מכופף. "אם תגיע פעם לצינוק של הוד מלכותו הזהא, בקש מהסוהר הראשי להראות לך את 2 השלשלות, אחת מהם ידוע בשם קרה גוהר והשנייה בשם סלסיל. אני נשבע בשם כוכב היום של הצדק שלמשך 4 חודשים המקופח התענה ונכבל על ידי אחת מהשניים. הצער שלי האפיל על המכאובים של איוב, וכל הפצעים של איוב היו רק חלק מכאבי!"

"צופפנו כולנו בחדר אחד, רגלנו קשורות, ועל צווארנו הנוראות שבשלשלות. האוויר שנשמנו היה מלא בריחות המזוהמים ביותר, בעוד שהרצפה שעליה ישבנו הייתה מרוחה בזוהמה ומזוהמת בקיא. אף קרן אור לא חדרה לחושך הצינוק לחמם את הקור המקפיא שלו. הוצבנו בשני שורות, אחת כלפי השנייה. לימדנו אותם לחזור על כמה שורות, כל לילה הם חזרו בהתלהבות רבה " האל הוא מספיק לי, הוא מספק הכל" שורה אחת קראה , בעוד שהשניה ענתה: "בו תנו למאמינים לתת אמון". המקהלה של אותם קולות עליזים נמשכה כל הלילה עד השעות של הבוקר. ההד שלה חדר מבעד לקירות הצינוק והגיע עד ארמונו של השהא שהיה לא רחוק..... כל יום קראו לאחד מאיתנו להוצאה להורג, באיזו דבקות אותו בעל שם ענה לקריאה, משוחרר מכבליו הוא קפץ על רגליו ובמצב שמחה בא וחיבק אותנו. אנחנו ניחמנו אותנו עם ההבטחה של חיים בעולם הבא, ומילאנו את ליבו בתקווה ושמחה ושלחנו אותו לזכות בכתר התהילה..."

בתוך מצב הצרה והמצוקה הקשה הזאת שאליה הבהא נקלע, נתגלתה לו ההתגלות הראשונה של תפקידו עלי אדמות. הוא כותב על כך: "במשך הימים ששהיתי בכלא של טהרן, למרות שהמשקל הכבד של השלשלות והסרחון באוויר שאיפשר לי רק מעט שינה, למרות זאת, באותם רגעים לא צפויים של נמנום הרגשתי כמו שדבר זורם מכתר ראשי לעבר חזי, כמו זרם אדיר שמחלחל על פני האדמה מפסגת הר גבוה. כל חלק בגופי, כתוצאה מכך, נדלק באש, באותם רגעים לשוני דקלמה את מה שאף אדם לא יוכל לשמוע".

יום אחד, בחלום, מילים מרוממות אלו נשמעו בכל צד: "באמת, נעשה אותך מנצח על ידי עצמך ועל ידי עטך, אל תצטער על מה שקרה לך, ואל תפחד, מפני שאתה בטוח. לא יעבור זמן רב ואלוהים יעלה את אוצרות האדמה – אנשים שיעזרו לך דרך עצמך ודרך שמך, שבהם אלוהים החייה את הלבבות של אלו שהכירו בו."

"בעודי שרוי בצרות אלו שמעתי קול מופלא, קול מתוק, קורא מעל ראשי. בהפני את פרצופי ראיתי עלמה – ההגשמה של הזיכרון של שמו של אדוני – תלויה באוויר לפני. היא כה שמחה בנשמתה, שההבעה שלה זרחה עם עיטורי השביעות רצון של האלוהים, והלחיים שלה זהרו עם הזוהר של הרחמן. בין ארץ ושמיים היא קראה קריאה שתפשה את ליבן ומוחם של בני האדם. היא העבירה הן לאני הפנימי והן לאני החיצוני שלי בשורות ששימחו את נשמתי, ואת נשמות משרתיו המכובדים של האלוהים. בהצביעה באצבעה על ראשי, היא פנתה אל כל שהיו בשמיים ועל הארץ, באומרה: אלוהים! זה האהוב ביותר מכל העולמות, ועם זאת אתם לא קולטים זאת. זה היופי של אלוהים ביניכם, והכוח של מלכותו בתוכך, לו רק יכולתם להבין. זה המסתורין של אלוהים ואוצרותיו, הסיבה לאלוהים ולתהילתו לכל אלו שהם בממלכות הגילוי והבריאה, אם אתה חלק מהם אתה מבין".


הסיפור בעכו:

הבהא אוללה הגיע לעכו בספינה, לאחר מסע דרך אלכסנדריה, יפו, חיפה. התושבים בעכו קיבלו אותו בעויינות לאחר ששמעו שמועות שונות על "מלך הפרסים". עכו הייתה אז עיר שכבר התחילה לרדת מגדולתה, מלוכלכת ומוזנחת. הבהא אוללה ופמליתו (כשבעים איש) שוכנו בכלא, כשלבהא אוללה יוחד החדר הצפון מערבי. בשנה הראשונה, חוץ מפעם בשבוע ללכת לחמאם, לא הורשה הבהא לצאת מהכלא. שלטונות הכלא היו נוקשים ביותר עם האסירים. התנאים הקשים בכלא והמחלות גבו את קורבנם 2 מהחבורה חלו ומתו, גם השאר חלו אך הבריאו. בעיר עכו בחשו בקדירה השגריר הפרסי וכן הענף המתחרה של אחיו למחצה של הבהא, והם הצרו, עוד יותר, את צעדי הבהאים. עולי רגל שניסו להגיע אל הבהא אוללה, נתפסו בשער העיר והורחקו, ולא משנה עד כמה ארוך היה מסעם עד לעכו. הבהא חיבר תפילה לאותה תקופה: "בשם אלוהים, המוחל. למרות שאני במצב מצוקה זה, הו אלוהי, עשה אותי ראוי לזעמך ולעונשך, העונג שלך והחסד שלך דורשים את סליחתך להכיל את משרתיך ומרצונך הטוב להגיע אליהם. אני מבקש ממך בעזרת השם שעשית למלך השמות להגן עלי בעזרת כוחך וכל יכולתך מכל צרה ומצוקה הסותרים את רצונך וכל שנגד רצונך, אתה העליון בכל הדברים."

בזמן הזה הבהא המשיך בכתיבת החרוזים הדתיים שלו, ובכתיבת האגנדה הפוליטית והחזונית, כולל מכתבים לשליטים של העולם. שליח נשלח, למשל, לשהא של פרס למסור לו את בשורתו של הבהא אוללה ולדרוש ממנו לקבל אותה, השליחות נגמרה, כמובן, במוות בעינויים, שאותם קיבל השליח בחפץ לב.

"אנחנו מבקשים מאלוהים לשלוח לנו אחד משליחיו, ולהפריד אותו מקיום הרגיל, ולתת לליבו את עיטורי הכוח והאומץ, בכדי שהוא יעזור לאדונו בתוך מהלך היצורים. וכשהוא יהפך מודע למה שנתגלה למען הוד מלכותו, שהוא יקום ויקח את המכתב, ברשות אדונו, הגדול, הנדיב, וילך במהירות למגוריו של המלך. וכאשר הוא יגיע למקום מושבו, ישהה באכסניה, ולא ידבר עם אף אחד עד שהוא יעמוד יום אחד היכן שהמלך עובר, וכשהמלך יגיע, ירים את המכתב בכל הצניעות ויגיד "זה נשלח על ידי האסיר. וזה חיוני שהוא יהיה במצב כזה שאם המלך יצווה את מותו, הוא לא יופרע מזה, וימהר למקום הקורבן באומרו: "הו אדוני, תהילה לך מפני שעשית אותי עוזר בדתך, ונתת לי את מות הקדושים בדרך זו. בשם האל, לא אחליף את הגביע הזה בעד כל הגביעים שבעולם, מפני שלא ציווית דבר הישווה לזה..." אך אם המלך ישחרר אותו עליו להגיד: "לך התהילה...."."

לאותו שליח הייתה קרובת משפחה, אחות, שנהייתה לאישה של עבד אל בהא, בנו של הבהא אוללה וממשיך דרכו.

לבהא היה בן נוסף שנתכנה "הענף הטהור". לאותו בן היה מנהג ללכת בתפילה מעל הגג של בית הכלא. יום אחד הוא היה כה שקוע בתפילתו עד שהוא לא שם לב לצוהר שהיה פתוח בגג ונפל לתוכו אל מותו, הוא נפצע תחילה ואז מת מפצעיו. בהא ניגש לבקר אותו ושאל אותו לרצונו, והבן אמר שכל מה שהוא רוצה זה שהסגר והאסורים יותרו מעל הבהא.

4 חודשים לאחר שבן זה מת, ושנה לאחר שנכנסו לכלא, הורשה הבהא לעזוב את החומות ולהסתובב חופשי בעיר, הוא שכר בית בעכו לשם עבר ל6 שנים הקרובות. הבהאים רואים במותו של הבן את הקורבן שאפשר את השחרור הזה.

לאחר שנה של כלא הגיע לעכו מושל אחר שהתיידד מאד עם הבהאים ותמך בהם, הבהאים גם זכו בידידותו של המופתי של עכו ובתמיכתו. וכך, לאחר שנה, הרוחות שינו את כיוונם והאוכלוסייה המקומית החלה לכבד ולהעריך את הבהאים ולתמוך בהם, הם שוחררו מהכלא והחלו לקחת חלק פעיל בהווי החיים בעיר. הבהאים גרו בחאן אל עומדן, שם גם הייתה התחנה הראשונה של העולים לרגל בארץ. הבהא אוללה גר במשך כמה חודשים בכמה בתים בעיר ולבסוף עבר לבית של אודי קמר, נוצרי מרוני.

בזמן שהבהא החל להסתדר בעיר, קרה מעשה מחריד שכמעט וטרף את כל הקלפים, בעכו היו 3 מחברי האזלים, קבוצה מתחרה לבהאים הקשורה לאחיו של הבהא, 3 אלו עשו צרות צרורות לבהאים, ולבסוף 7 מהם רצחו אותם בדם קר, בניגוד להוראותיו של הבהא. השלטונות הגיבו בכוח, הם אסרו את כל הגברים הבהאים, כולל את הבהא לכמה ימים, ואת בנו. עד שהוברר שלא הם קשורים לרצח. כותב על כך הבהא: "הכלא שלי לא יכול להזיק לי. מה שיכול להזיק לי זה ההתנהגות של אלו שאוהבים אותי, שטוענים שהם משוייכים אלי, ויחד עם זאת תומכים במה שגורם לליבי ולעטי להיאנח..."

אחרי שנתיים בבית של אודי קמר הצליחו הבהאים לרכוש את הבית הסמוך לו של עבוד, בית זה היו לו חדרים הצופים אל הים, באחד מהם השתכן הבהא אוללה, שם הוא גר במשך 4 השנים הבאות, ושם הוא כתב את הספר החשוב ביותר שלו – האקדס, ספר בו הוא פורש את חזונו לעולם חדש וטוב יותר.

בזמן שהיה את הבלגן של המתח עם האזלים וההתלחשויות על הרצון לפגוע בהם, ומכשראה הבהא שהוא לא מצליח להשתלט על העניין, הוא עשה את מה שהוא נהג בדרך כלל לעשות במצבים אלו: לנתק מגע ולהסתגר בחדרו עם ספריו וכתביו. הוא לא קיבל אף אדם ולא היה מוכן להיפגש עם אף אחד. אך גם זה לא עזר.

המופתי של עכו שהפך מאמין בהאי היה בתחילה מוסלמי קיצוני ופנטי שנטר טינה לבהאים, את הפירמן של עבדול עזיז הסולטן היוצא נגד הבהאים קראו במסגדו, וכשהגיעו האסירים למצודה הוא יצא לפגוש אותם במטרה להתווכח איתם. כשביקש להיפגש עם הבהא , נאמר לו שהסיבה שהוא רוצה להיפגש היא לא טובה והוא הלך לביתו מופתע, לאחר זמן מה ביקש להיפגש שנית, הפעם הייתה מוחבאת בגלימתו סכין בה תכנן להתנקש בחייו של הבהא, הפעם נאמר לו שתחילה עליו להפטר ממה שהוא מחביא , ואז בפעם השלישית הוא כבר בא מכיר בסמכותו של הבהא, נפל לרגליו וביקש ממנו לקחת אותו תחת חסותו.

בעכו, כאמור, התחתן עבדול בהא, לפי בקשתו של אביו, עם אחותם של המקדשים נפשם למוות, שגם הייתה קשורה לצאצאי הבב. שמה היה פטימה. והיא קיבלה את הברכה לנישואים אלו מאשתו לשעבר של הבב. בני משפחה אחרים של הבהא התחתנו והולידו ילדים בעכו.

הקיתב אל אקדס (הספר החשוב של הבהא) מגלה את מעמדו האמיתי של הבהא ועדותו על עצמו, את החוקים הבסיסיים שעליהם יצטרך העולם העתידי להבנות, את המוסדות שיצטרכו להיבנות, וממנה את עבדל בהא כיורש וכמתרגם כתביו.

במהלך השהות של הבהא בעכו הוא התיידד מאד עם המושלים השונים שהוחלפו כל שנה או שנתיים, לאחד מהם הוא אף יעץ לבנות את אמת המים לעכו. אחד הדברים שקרו בעכו באותו זמן הוא שהבארות שהיו מזוהמות עד אותה תקופה, החלו להעלות מים טובים. הנס הזה יוחס על ידי התושבים לנוכחותו הניסית של הבהא. יחד עם זאת החיים בעיר היו קשים לבהא, הוא אהב את השדות ואת הטבע, יום אחד הוא אמר: "לא ראיתי שדות מזה 9 שנים, הטבע הוא העולם של הנפש, העיר היא מקום הגופות". היה זה סימן עבור עבדול בהא לכך שאביו צריך לצאת מהעיר , המושל הנוכחי שהיה אוהד לבהאים רמז לו שהוא לא יתנגד לזה, נותר רק לשכנע את האבא להסכים, מקום כבר היה: ווילה שנרכשה על ידי הבהאים במזרעה, כמה קילומטר מעכו. עבדול בהא ניסה לשכנע את אביו כמה פעמים, ומשלא הצליח שלח את ידידו המופתי של עכו לשכנע אותו, לאחר שעה של הפצרות הבהא הסכים, ולאחר שכל העניין אורגן יצאה המשלחת אל מחוץ לעיר לגור באחוזת מזרעה.

"שייך מוהמדן הלך ישירות לבהא וישב לברכיו, לקח את ידיו של היופי המבורך ונישק אותם ושאל: "מדוע אינך עוזב את העיר?" הוא ענה: "אני אסיר" השייך אמר: "אלוהים ישמור! למי יש את הכוח לאסור אותך, אתה עשית את עצמך אסיר. זה היה רצונך להאסר. ועתה אני מתחנן לפניך לבוא ולראות את הארמון. הוא אוורירי ויפה. העצים נהדרים, והתפוזים הם כמו כדורי אש...."

הבהא עבר למזרעה ולעיתים היה מטייל באזור, אחד המקומות שאהב לבוא אליהם היה הגן של רידוון על נחל הנעמן. גם ליד ביתו המאמינים הכינו גן בשם רידוון, שבו הבהא אהב לשהות ימים ואף שבועות, ישן בלילה בבקתה קטנה בגן. הבהא גם טייל רחוק יותר ו4 פעמים הקים את אוהלו בחיפה על הר כרמל. לאחר שנתיים במזרעה נרכשה אחוזת בהגי מאודי קמר שמת במגפה שפשתה בארץ, השם בהגי פירושו "תענוג" , ואכן האחוזה הייתה תענוג, שם בילה הבהא את שארית חייו, בניגוד לתחילת חייו שהתאפיינו בקשיים ובסגפנות, בסוף חייו נהנה הבהא מהכרה ומנוחות פיזית. בבהגי חי הבהא 12 שנה.

השלטונות בעכו בדרך כלל המשיכו לתמוך בבהאים חוץ ממקרים בודדים של מושלים שהיו עויינים, אחד מהם היה אדם בשם זיוור פשה שאף הוציא את עבדל בהא מביתו, אותו מושל סולק מתפקידו בדרך פלאית, וכך גם קרה לצוררים הבאים אחריו. אורחים רבים באו לבקר את הבהא, וביניהם גם מערביים, כותב על המפגש איתו מזרחן בשם אדוורד גרנוויל: "מצאתי את עצמי בחדר גדול... למרות שהרגשתי בעמימות לאן אני הולך ואת מי אני עומד לפגוש, חלפו שניה או שניים לפני, שבפליאה גדולה, נהייתי מודע לכך שהחדר היה מאויש. בפינה היכן שהדיוון נפגש עם הקיר ישבה דמות מופלאה ומכובדת, עטורה בכובע מסורתי הנקרא טג' אצל הדרווישים (אך בגובה ובצורה לא רגילים), מסביב לבסיס שלו היה טורבן לבן. את הפרצוף שעליו הסתכלתי לעולם לא אשכח, למרות שאינני יכול לתאר אותו. העניים החודרות נדמה שיכלו לקרוא את נפשו של כל אחד, כוח וסמכות התבטאו במצח הרחב, בעוד שהקווים העמוקים על המצח והפרצוף הראו על גיל מופלג שהשיער השחור והזקן השופע שירד כמעט עד המותניים נדמה שהכחישו. לא היה צריך להגיד בפני מי אני עומד, כשהשתחוותי לפני זה שהוא אובייקט של הערצה ואהבה שמלכים וקיסרים מתקנאים בה ונאנחים לריק למראיה...."

יום אחד כשהבא היה בחיפה הוא עמד ליד עץ ברוש בודד בחצי מורד הכרמל, הצביע על סלע לידו ואמר לבנו הבכור שבמקום זה עליו להקים את המאוזוליאום שיכיל את השרידים של הבב. שרידים שנשמרו בסתר והועברו ממקום מחבוא אחד לאחר מ1850. במסגרת ביקורו בחיפה הוא ביקר גם במערת אליהו, ושם גילה טבלה הנקראת טבלת הכרמל.

"קרא לציון, הו כרמל, ובשר את הבשורה השמחה, שזה אשר היה נחבא מעיניים אנושיות הגיע! השלטון כולל הכל שלו נמצא, הזוהר הכולל הכל שלו התגלה,. הזהר פן תהסס או תתמהמה, מהר והקף את העיר של האלוהים שירדה מהשמיים, הכעבה השמימית שסובבה בהערצה את בחיר אלוהים, הטהור בליבו, והחברה של המלאכים המרוממים. הו, כמה חיכיתי לבשר לכל מקום על פני האדמה, ולהביא לכל אחת מהערים, את הבשורות המשמחות של ההתגלות הזו – התגלות שאליה נמשך הלב של סיני, ושבשמה הסנה הבוער קורא: "לאלוהים, אדון האדונים, שייכים הממלכות של הארץ ושל השמים". באמת זה הוא היום שבו גם האדמה וגם הים שמחים למשמע הודעה זו, היום שנועד למען אותם דברים שאלוהים, דרך העושר שנמצא מעבר ללב והשכל האנושי, הועיד להתגלות. לא יעבור זמן רב עד שאלוהים יעביר את ארון בריתו מעליך, ויקומם את האנשים של הבהא שהוזכרו בספר השמות."

במשך כל התקופה שהבהא חי בעכו הוא המשיך לכתוב את כתביו ולגלות את חזונו הדתי למען עולם טוב יותר ודת חדשה, וזו החשיבות הגדולה יותר של הזמנים שחי בעכו, התקופה הזאת הייתה תקופה של בשלות בשבילו, תקופה שבה הופיעו עיקרי הדת. הבהאים רואים בהגעה לעכו את יד האלוהים והכוונתו. הבהא התחיל את דרכו בעימות עם הגרעין הקשה של האיסלאם השיעי באיראן, לאחר מכן הוא התעמת עם הגרעין הקשה של האיסלאם הסוני באיסטנבול, כך נגזר מהאל, ולאחר שהוא הביא את הבשורה ל2 המרכזים הללו, נגזר עליו להגיע לארץ הקודש, הארץ בה ניתנו הבשורות הקדומות ל2 הדתות החשובות האחרות: היהדות והנצרות, בכדי ששם הוא יגלה את התורה החדשה שנועדה למין האנושי בזמן הזה.

כותב על כך בנו: אכן, בסקופ שלהם ובכמות, כתביו, בזמן היותו כלוא בעכו, עברו בשפע שלהם את כתביו בבגדד או באדריאנפול... ההרחבה שלא הייתה לה תקדים בטווח של כתביו בזמן גלותו באותו כלא צריכה להיחשב כאחד השלבים הטובים והפוריים ביותר באבולוציה של אמונתו.

הרוחות הרעות שהפריעו לאמונה בתחילת שלטונו והבידוד הקר שציין את בתחילתה של הקריירה הנבואית שלו, מייד לאחר הגלות מטהרן, הפכו למה שיכול להקרא שנות הנעורים של שליחותו בשלבים המאוחרים של המסע בבגדד – שנים אלו היו עדות לפריצת הפעילות של הכוחות הטמונים בתוך הזרע השמימי , שהיו רדומים שם מאז המוות הטרגי של המבשר שלו. בהגיעו לאדריאנופול ועם ההצהרה על שליחותו, השמש של הגילוי שלו כמו עלתה למרומי השמיים וזרחה כמו שמש קיץ, התקופה של מאסרו בעכו הביאה עימה את ההבשלה, עם התהליך האיטי הקשור אליה, זאת הייתה תקופה שבה הפירות הטעימים ביותר של שליחותו נוצרו ונאספו לבסוף.

הכתבים של הבהא בזמן הזה, כשאנחנו מסתכלים על הטריטוריות הרבות שהם מכסים, נדמה שנופלים לתוך 3 קטגוריות בסיסיות. הראשונה כוללת את אותם כתבים שמהווים את ההמשך להצהרה של שליחותו באדריאנופול. השניה כוללת את החוקים והציוויים של שליחותו, שברובם מופיעים בקיטב אל אקדס, הספר הקדוש ביותר שלו. השלישית כוללת את אותם טבלאות שחלקם מחדשים וחלקם מאשרים את העקרונות הבסיסיים שבבסיס שליחותו ובשורתו.

הספר האחרון שכתב הבהא נקרא "בשורה לבנו של הזאב" והוא נתגלה ב1891. הספר נועד לשייך מוחמד טקי, צורר בהאים ידוע מאיראן.

הבהאי מירזה עבדול פאדי מחלק את הספרים ל4 קטגוריות: חוקים ומצוות, מדיטציות, תפילות, פירוש של כתבים קדושים מהעבר ושיחות. בקשר לחוקים הוא אומר: "הם מכילים את החוקים והדרכים שבהם האינטרסים והזכויות של כל העמים בעולם יכולים להשמר, מפני שהחוקים האלו כשפועלים לפיהם עונים על הצורך של כל ארץ ויכולים להתקבל על ידי כל אדם אינטליגנטי. באוניברסליות שלהם הם מדמים את חוקי הטבע, שמבטיחים את ההתקדמות וההתפתחות של כל האנשים, והם יביאו איתם איחוד אוניברסלי והרמוניה.


בצוואתו כותב הבהא:

המטרה של המקופח הזה שסבל צרות ואוייבים, בגילוי הפסוקים הקדושים ובהדגמת ההוכחות הייתה לכבות את אש השנאה והעויינות, כך שהאופק של הלבבות של האנשים יואר עם האור של הסכמה וישיג שלום אמיתי ושלוה...

אתם הגרים על פני האדמה! הדת של אלוהים היא למען האהבה והאחדות, אל תהפכו אותה למקור של עויינות ופירוד. בעיני אנשים מפוקחים והמחזיקים של החזון הקדוש, האמצעים של שמירת וקידום השמחה והרווחה של כל ילדי האדם כבר נתגלו על ידי עט התהילה.

.. שאמצעי הסדר לא יהפכו למקור של מחלוקת, והכלים של האיחוד אמצעי לאי הסכמה. אנחנו מקווים שהאנשים של הבהא יודרכו על ידי המילים המקודשות הללו: "אמור, כל הדברים הם מאלוהים." ." הביטוי המקודש הזה הוא כמו מים לכיבוי האש של השנאה והעוינות שרוחשת בלבבות ובחזות של האנשים. על ידי הביטוי היחיד הזה אנשים שונים יגיעו לאור האמת של האחדות. באמת הוא מדבר אמת ומראה את הדרך, הוא כל יכול, מרומם, חסוד."
 

מאמרים על הדרוזים - לחצו לקישור

חורפיש - היסטוריה של הדרוזים ונבי סבלן

דרוזים בחרמון

היסטוריה של הדרוזים

דרוזים

מאמרים על הבהאים - לחצו לקישור

הדרך של הבהאים

בהא אוללה


 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics