לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

בית שערים – שער לעולם השאול.

מערות קבורה עתיקות בהם שלל סרקופגים עם כל מיני סמלים, מסדרונות וחללים חשוכים במעבה האדמה, כזאת היא בית שערים שהייתה המקום מושבו וקבורתו של יהודה הנשיא, האיש שכתב את המשנה והדמות היהודית החשובה ביותר בתקופתו.

בית שערים הייתה בית הקברות של העם היהודי במשך כ150 שנה, כמו הר הרצל של ימינו. מכל רחבי העולם: מאלכסנדריה, יוון, תורקיה, יהודים שיכלו להרשות זאת לעצמם הובלו לקבורה במקום. במעבה האדמה נמצא סיפור העם היהודי בשלהי התקופה הרומית והאמונה שלהם בהישארות לאחר המוות.

הטיול שלנו ייקח אותנו לבית שערים, שבנוסף להיותה אחד מבתי הקברות המרתקים והמעניינים בארץ, הייתה גם מקום מושב הסנהדרין ועיר עתיקה בת קרוב ל2000 שנה. בית שערים כיום היא גן לאומי שנמצא צמוד לטבעון מדרום לה, בין גבעות אלונים מוריקים.


מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

בימי בית ראשון, 1000-586 לפני הספירה, לא האמינו בגאולה אישית. האמונה הייתה שלאחר המוות אדם עובר לשאול, מעין תחום נפרד מתחת לאדמה. אין גיהינום ואין גן עדן, אלא החיים כמו ממשיכים להם שם, בשאול, בצורה פחות או יותר דומה למה שהיה מעל פני האדמה.

כשאדם היה מת היו שמים את הגופה על דרגש במערת קבורה, בכדי שתתאכל ויישארו רק העצמות, תהליך שלוקח כמה חודשים, ואז היו מגרפים את העצמות אל בור בתחתית המערה שנקרא מאספה, ומכאן הביטוי – נאסף אל אבותיו. מערות הקבורה היו משפחתיות, וכולם נאספו אל אותו הבור. העצמות היו באותו הבור, ואילו הרוחות סביב אותו שולחן בשאול...

לאחר חורבן בית ראשון גלו בני ישראל למסופוטמיה ושם נחשפו לתרבות הפרסית ולאמונה הדתית המתקדמת שלה. הפרסים האמנו באל הטוב אהורה מזדה ובאל הרע אחירמן, בהשארות הנפש לאחר המוות ובהגעתה אל גן העדן או אל הגיהינום. המאבק בעולם הוא מאבק בין טוב ורע, ופועל יוצא מזה הוא שכר ועונש ותחייה אישית. כתוצאה משינוי האמונה משתנים גם מנהגי הקבורה, ממשיכים להשתמש באותם מערות, אלא שבמקום דרגשים חופרים כוכים לכל גופה, מכניסים לשם את הגוף המת, ולאחר שנה אוספים את העצמות. אלא במקום לזרוק אותם לבור, מכניסים אותם, כל אחד באופן אישי, לארון קטן, שנקרא גלוסקמה (כך שהם ארוזות באופן קומפקטי). צורת קבורה זו מתקיימת במשך ימי בית שני וקצת לאחריו.

השנה שבה הגוף מתפורר היא גם השנה שבה הנפש מטהרת. לאחר המוות אדם עובר למקום שהוא כעין כור מצרף שמכין אותו לחיים בעולם הבא. לאחר שנה הוא כבר מוכן: הרשעים לגיהינום, והצדיקים לגן העדן. בגלל האמונה הזאת בכור המצרף התפתחו מנהגי אבלות ביהדות הלוקחים שנה... (למשל לומר קדיש במשך שנה).


גלגל מתגלגל לו בעולם - גלגול מחילות.

הכל עניין של גלגל שמתגלגל לו בעולם.... לאחר מרד בר כוכבא קרו 2 דברים שהשפיעו על מנהגי הקבורה היהודיים: ראשית העם בציון פחת, ובמקומות מסוימים אף נעלם לחלוטין, הייתה סכנה שאם יקברו מישהו, הרי שאחרי שנה לא יהיה מי שיעביר את עצמותיו לאן שצריך, ולכן טיכסו עצה והגיעו לכם שיקברו אותו בפעם אחת וזהו, והכניסו את הגופה ישר לארון קבורה, ששם תישאר עד תחיית המתים, ארון קבורה מאבן שנקרא סרקופג. (סרקופגוס ביוונית – אוכל בשר).

הדבר השני שקרה הוא שרוב העם יצא לגלות, וחלק גדול ממנו לארם נהריים, מקום שם אין אבנים ואי אפשר לחצוב מערות קבורה, כי הכל רק חול וחול, כדברי המשורר, חול וביצות כמובן... העמקים הפוריים של הפרת והחידקל סיפקו אדמת סחף פורייה, אך לא היו בהם אבנים ואי אפשר היה לחפור מערות, ולכן החלו לקבור את האנשים בתוך תכריכי בד, אלא מה.... האגדה אמרה שבבוא יום תחיית המתים יתקבצו להם כל השלדים בירושלים, ואיך הם יגיעו לשם??... פשוט מאד: יתגלגלו להם במחילות תת קרקעיות מעיראק ועד הר הזיתים. צא ולמד מכך שמנהגי הקבורה של ימינו הם המשך של הגולה בבבל.


מערות הקבורה בבית שערים.

בבית שערים חי, כאמור, ונקבר, רבי יהודה נשיא. הימים היו ימי הקיסרות הרומית, ורבי יהודה הנשיא חברו האישי של הקיסר. העולם הרומאי מאמין בעולם מתחת לאדמה, עולם השאול, והיהודים קוברים בארונות אבן, בישראל ובכל רחבי הממלכה. התרבות השלטת היא תרבות פגאנית, מיתולוגיות של אלים, כתות מסתורין כמו זו של דיוניסוס, אורפיאוס, ועוד... בתוך העולם הזה בית הקברות המרכזי של העם היהודי במשך 150 שנה הוא בית שערים, ואת הסיפור של העולם הזה ואמונותיו נוכל לראות, לכן, בארונות הקבורה במקום. בבית שערים כמה מערכות של מערות קבורה מסועפות, עם מסדרונות שנכנסים את עובי האדמה.

מערת הקבורה המרשימה ביותר (מבין מאות) היא מערה 20, יש בה יותר מ125 ארונות אבן ועליהם ניתן לראות את הסמלים הבאים: גרלנדה – זר ניצחון, אריות, נשרים, שוורים, דמויות ניקה (אלת ניצחון) מכונפות, מסכות, סצנות מיתולוגיות כמו מלחמת האמזונות, לדה והברבור, ועוד.. ישנם גם סמלים יהודיים מובהקים כמו מנורת 7 הקנים, חזיתות בית המקדש, שופר, ועוד...

באחד הקברים אף נמצאה הכתובת הבאה: "שוכב אני, בן ליאונטיס מת, יוסטוס בן ספו, אשר אחרי קטפי מהפרות של כל חכמה עזבתי את האור, ההורים האומללים, המתאבלים בלי הרף, ואת האחים, אוי לי, בבית שערים שלי, ואחרי לכתי שאולה, אני, יוסטוס, שוכב כאן עם רבים מקרובי, הואיל וכך רצתה המוירה התקיפה. התנחם יוסטוס, אין איש בן אלמוות.


מקומות אחרים לראות.

לאחר שנצא ממערות הקברים ניתן לגשת למרומי הגבעה, שם יש פסל של השומר האגדי אלכסנדר זייד, שהפיל חיתתו על עמק יזרעל בשנות השלושים, הוא זה שגילה לראשונה את מערות הקבורה. בדרך אל הפסל שעל ראש הגבעה ניתן לראות מבנה עתיק גדול ליד עץ גדול, מבנה זה, הנקרא בזיליקה, היה כנראה מקום מושב הסנהדרין בזמנו של יהודה הנשיא. הסנהדרין היה גוף החכמים שהנהיג את היישוב והדת היהודית בארץ ואף בתפוצות. בתלמוד מוזכר המבנה בשם "אכסדרה". בבית שערים יש שרידי מבנה בית כנסת עתיק, מרכז מבקרים, ועוד עתיקות רבות. המקום חרב ב351, בזמן מרד גאלוס, ולא נושב מאז... כמו שנאמר: אין איש שהוא בן אלמוות, ואין, כנראה, גם מקום שהוא בן אלמוות...


אושע:

הגליל מסמל את המשך החיים היהודיים לאחר מרד בר כוכבא, לאחר שכבר נדמה היה שהכל אבוד ואין עוד תקווה, ושהיהדות נגמרת ולא תתקיים עוד לעד, כפי שקרה לזרתוסתרא, לשומרונים, ולעוד רבים וטובים אחרים.

כשמקבלים מכה חזקה קשה מאד להתאושש, והמרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש היו מכה חזקה עד מאד. אבל עוד יותר קשה להתאושש כשמקבלים מכה שנייה, חזקה עוד יותר, מייד אחר כך, להתאושש מהפעם השנייה, מהחורבן השני, זה כבר קשה יותר, ואת זה בדיוק הצליחה לעשות היהדות, בזכות מסירות הנפש והאמונה של חבריה.

המרד הגדול וחורבן הבית היו בשנת 70 לספירה, מרד בר כוכבא בשנת 132 – 135. המרד הגדול גרם לחורבן פיזי, מרד בר כוכבא גרר בעקבותיו רדיפות דתיות, ניסיון להכרית את היהדות שנתפשה כשורש המרידות על ידי אדריאנוס קיסר – שחיק עצמות. לא עוד דיכוי של עם מורד, אלא רדיפה שיטתית של דת שמעוררת את אותו עם למרוד פעם אחר פעם, גם בישראל וגם בתפוצות.

גזרה מלכות איסור מילה, שבת, התכנסות ולימוד, כל מצוות עשה, ובין השאר נאסרה גם סמיכת חכמים. התהליך שבו העבירו חכמים לדור הבא אחריהם את הסמכות הרבנית. איסור סמיכת הרבנים משמעו היה שלא יהיה דור חדש של מלמדי יהדות ומנהלי התפילה והטקסים היהודיים וכפועל יוצא מזה היהדות תיעלם, גם אם יצליחו לשמור את שאר המצוות בסתר. עניין איסור הסמיכה היה קשה על ישראל, במיוחד לאור העובדה שהרומאים איימו שכל מקום שבו תתבצע סמיכה אותה עיר תיחרב, ואקט כזה של העברת מנהיגות, לא יכל להישמר בסוד לאורך ימים...

מי שהתמודד עם איסור זה והקריב עצמו למענו, ועל ידי כך איפשר את המשך היהדות, היה רבי יהודה בן בבא, והוא עשה זאת ליד צומת שנקראת היום צומת סומך. מעשה שהיה כך היה.

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics