לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

ביקור במנזר האריה וסביבותיו – דיר אל אסאד

מנזר האריה היה פעם מנזר של נזירים נוצרים, צלבנים ואחרים, שהיה מוקדש לסנט גורג. משום מה האגדה הנוצרית כרכה את אזור הכפר עם הקדוש והפטרון סנט גורג, ובמיוחד מערה שצופה מתחתית הצוק שליד הכפר על כל העמק, מערה שידועה כיום כמערת חידר (אליהו). הנזירים היו מתבודדים להם בין המצוקים, כיונים בחגווי הסלע, צופים על כל הגליל התחתון, ארצו של ישוע, הנפרסת לפניהם. המנזר היה מרוחק כמה שעות רכיבה מעכו. העיר הצלבנית העיקרית. ולידו אוכלוסיה נוצרית בכפרים בעינה ורמה. בקעת בית הכרם הייתה בקעה יהודית בימי המשנה והתלמוד. ושרידים מהאוכלוסיה היהודית המשיכו להתקיים בפקיעין הקרובה, ואף בסגור. הדרך מעכו לדמשק עברה בבקעה, הופכת אותה לאתר תחבורה חשוב. והנזירים יכלו לצפות על העוברים ובאים בדרך עכו. המבנה המרשים של המנזר שלהם נשקף מהדרך, וכן נשקפה מערת סנט גורג. אולי היה סנט גורג פטרונם של הנוסעים, והנזירים העניקו להם הגנה רוחנית? מי יודע. אולי המערות בסביבה שימשו גם צבא יהודי בימי המרד הגדול ברומאים? אולי הוחבאו בהם אי אלו דברים? מי יודע. מנזרים היו בדרך כלל במדבר יהודה. ידוע על מנזרים בכרמל ובמיוחד בוואדי שיח. היו מנזרים בנצרת, בתבור, ליד הכנרת, מקום פעולתו של ישוע. אך לא ידוע לי על עוד מנזר באזור הגליל, שבו חיו להם סתם כך נזירים במערות, ואולי היה זה חזיון נפוץ? בתקופה הביזנטית עכו הייתה עיר חשובה, אולי המנזר מתקופה זו? ובזמן מסעי הצלב, מי הם הנזירים שגרו שם, לאיזה מסדר היו שייכים? כיצד זה יכלו להשאר במקומם לאחר מפלת הצלבנים? אולי היו יוונים אותודוכסים, או נוצרים מזרחיים אחרים?

כך או כך, בזמן שלטונו של סולימן המפואר העותמאני, במאה ה16. הגיע למקום שייך סופי חשוב בשם אסאדי, וסיפור שיה כך היה. השייך הגיע רכוב על חמורו וניגש להשקות אותו מים במעיין הסמוך למנזר בבעינה. לרוע מזלו בזמן שהחמור ניגש לשתות מים ורעה בסביבה טרף אותו אריה. השייך הנרגז פנה אל אריה והכריח אותו לשמש כבהמת הרכיבה שלו תחת החמור שנטרף, וקיבל לכן את השם אסאדי – אריה. השייך שחמד את המנזר ביקש מהנזירים לפנות אותו בכדי שיוכל לשכן בו את צאצאיו, והנזירים שלא יכלו לסרב לבקשת שייך עם אריה עשו זאת ועברו לדרום לבנון. אולי היו הנזירים מרונים?

כך התחיל הכפר דיר אל אסאד, שהיום מונה כ9000 איש, רבים מהם מחמולת אסאדי, ויש גם רבים מחמולת דבאח שהגיעה 150 שנה אחר כך.

הכפר בנוי בצפיפות אל מול המדרונות והצוקים, צופה למרחבי הגליל התחתון. טיול בסימטאותיו הוא חוויה מעניינת, וכן נהיגה בכבישים הצרים עם השיפועים הבלתי אפשריים. ליד המנזר נמצא קברו של השייך אסעדי, צמוד למסגד הראשי של הכפר.


מערת אל חידר על המצוק

אל חידר (הירוק) הוא דמות פלאית במסורת המיסטית עממית מוסלמית בארץ, המזוהה גם עם אליהו הנביא וגם עם סט גורג הנוצרי, או יוחנן. תכונותיה הם חיי נצח, והופעה פלאית בזמנים שצריך הדרכה יוצאת מגדר הרגיל או עזרה לא צפויה. זה כמו שכל הכפריים העממיים בארץ, בן אם הם נוצרים, יהודים, דרוזים, או מוסלמים, מאמינים שישנה דמות פלאית כלשהיא המסתובבת בארץ, ממש כאן ביננו, ועוזרת למי שנמצא במצוקה גדולה או צריך הדרכה. אי פתאום היא מופיעה משום מקום, עושה מה שעושה, משנה נתיבות גורל, ונעלמת.

ישנם מקומות רבים בארץ הקשורים אליה, במיוחד מקומות של מים, מכיוון שאל חדר קשור לבאר הנעורים, מעיין החיים. מים זוהו תמיד כחומר הראשוני, כחומר שממנו הכל נוצר ואליו הכל חוזר. העולם נוצר מתוהו ובוהו וחושך על פני תהום, התהום זה המים. המים במיתולוגיה המצרית הם הנון, האתר הקוסמי, שממנו עולה האי הראשוני וכך הכל נוצר. מים גם נותנים חיים על ידי כך שיורד גשם משקה את האדמה, מפרה אותה, ומחזור החיים של הצמחים והחיות מתחיל. מים, מני אז, היו להם תכונות של קסם ולכן הם תופשים מקום כל כך חשוב בפולחן הדתי, בן אם זה יהודי, מוסלמי, או נוצרי.

מים קשורים במסורת המוסלמית גם לאלכסנדר שלמעשה לפי המיסטיקה הסופית מסעות כיבושיו היו מסעות חיפוש אחר באר הנעורים.

אומר הפלאח: ,הקדושים מתים, רק אלחאדר חי וקיים וניצב ברגע זה לידי"

בבשורת המערה בקוראן ישנו סיפור יפה מאד על המפגש בין משה לאל חאדר. גם איבן עראבי מתייחס לאל חאדר, או לאליהו, להלן התייחסותו:

אליהו הוא כמו אידריס, שהיה נביא לפני נוח ושאלוהים העלה לרמה גבוהה. הוא נמצא בלב שבע הגופים השמימיים, שזה השמש. הוא נשלח לישוב של בעלבק. בעל זה השם של האליל ובק זה שמו של השליט של אותו מקום, האליל בעל היה מיוחד לשליטו. אליהו, שהיה אידריס, קיבל חזוק שבו הוא ראה את הר לבנון, שהוא מהשם לובנה שמשמעו צורך, נפתח ומגלה סוס אש עם עיטורי אש. כשהוא ראה זאת הוא עלה עליו והרגיש איך כל התאוות שלו נופלות ממנו. כך הוא נהיה אינטלקט ללא תשוקה, לא שומר קשר עם הרצונות של הנפש הנמוכה. בו אלוהים היה טרנסנדנטי, כך שהיה לו את חצי הגנוסיס של האלוהים. זה מפני שהאינטלקט, בעצמו, בסופגו ידע בדרכו שלו, יודע רק לפי הטרנסנדנטי, ודבר לא על האימננטי. רק כשאלוהים מפגיש אותו עם ההתממשות העצמיתשלו אז הידע שלו של אלוהים נהיה מושלם, בראותו עצמו טרנסנדנטי כשמתאים, ואימננטי כשמתאים, ובקולטו את הצירוף של אלוהים בטבעי ובצורות הבסיסיות. אכן, הוא רואה את מהות האמת להיות מהותם. זה גנוסיס מושלם, שהחוק, שנשלח למטה מאלוהים, מביא, כל הדמיונות נקבעים על ידי הגנוסיס הזה. מסיבה זו לדמיונות יש כוח גדול יותר בצורה האנושית הזו מהאינטלקט, מכיוון שהאדם האינטלגנטי, ככל שהאינטלקט שלו יותר בוגר, הוא לעולם לא חופשי מדמיון והמצאה במה שהוא מחליט עליו, אכן, דמיון הינו הסמכות הגדולה ביותר בצורה האנושית כולה. דרכו מתגלים צווים, שמייד משווים והופכים אותו טרנסנדנטי. על ידי דמיון הם מדמים אותו בהפיכתו טרנסנדנטי, ועל ידי אינטלקט הם הופכים אותו טרנסנדנטי בדמיון. כל אחד קשור באופן לא ניתן להתרה עם האחר, כך שהטרנסנדנטי לא יכול להיות שלא להיות מושפע על ידי הרצונות – דמיון, ולהפך.

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics