לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

דת ישראל בימי בית שני – סיכומים מתוך ספרו של דוד פלוסר.
סקירה היסטורית

 

ביהדות בית שני היו קבוצות רבות:

שלוש הכתות הראשיות היו הפרושים, צדוקים ואיסיים. הם נחלקו ביניהם בנוגע לאמונה בהשגחה ובחירה חופשית לעומת גזרת גורל.

הצדוקים דחו כל אמונה בהשגחה והחזיקו בדעה שהכול תלוי ברצונו החופשי של האדם. הם חשבו שהאמונה בהשגחה מטילה דופי במידותיו של הקדוש ברוך הוא. האל לא רק שלא ברא את הרע, אלא אף אינו צופה בו. הם לא האמינו בחיי עולם הבא והאמינו שחיי העולם הזה הם תוצאת ההכרעה החופשית של האדם והתורה הכתובה ניתנה כדי להנחות את האדם בהכרעותיו החופשיות.

האיסיים האמינו בגזירה הקדומה הכפולה, חלוקת האנושות לבני אור ולבני חושך. האיסיים ראו עצמם כבני אור. "מאל הדעות כל הווה ונהייה, ולפני היותם של הנבראים הכין כל מחשבתם, ובהיותם לעדותם כמחשבת כבודו ימלאו פעולתם ואין להישנות"(מגילת הסרכים ג' 15-16).

"רק אתה בראתה צדיק ומרחם הכינותו למועד רצון... ורשעים בראתה לקיצי חרונכה ומרחם הקדשתם ליום הריגה, כי הלכו בדרך לא טוב וימאסו בבריתך. דברך תעבה נפשם ולא רצו בכל אשר צויתה ויבחרו באשר שנאתה. לכבודך הכינותם לעשות בהם שפטים גדולים לעיני כל מעשיך" (מגילות ההודיות טו' 15-20)

הפרושים האמינו בהשגחה עליונה וייחסו לה את הכול. אמנם עשיית צדק או עוול תלויה ברובה בבני אדם, אך בכל מעשה ומעשה עוזרת גם ההשגחה. הם טענו שכמה דברים, אך לא כולם, הם מעשה ההשגחה, אולם דברים מסוימים תלויים בנו אם יקרו או לא יתקיימו. הדברים שאינם תלויים בהשגחה העליונה הם מעשה צדק או עוול.

את ההשקפה הפרושית ניתן למצוא בספר בן סירא שהוא מהספרים החיצוניים משנת 180 לפני הספירה.

"וגם איש כלי חומר, חכמת ה' תבדילם. מהם ברך והרימם, מהם קלל והשפילם. כחומר ביד היוצר כן אדם ביד עושהו. נוכח רע טוב ומן עפר נוצר אדם. וישם אותם דרי הארץ וישנה את דרכיהם. ומהם הקדיש ואליו הקריב ודחפם ממעבדיהם לאחוז כרצון להתיצב מפניו חלק, ונוכח חיים מות. נוכח איש טוב רשע, הבט אל כל מעשי אל. ונוכח האור חושך, כולם שנים שנים, זה לעומת זה. (לג' 10-18)

"אל תאמר מאל פשעי, פן תאמר הוא התקילני. רעה ותועבה שנא ה', אלוהים מבראשית ברא אדם. אם תחפץ תשמור מצוה, אם תאמין בו, מוצק לפניך אש ומים, לפני אדם חיים ומוות. כי את אשר שנא לא עשה, כי אין צורך באנשי חמס, ולא יאננה ליראיו, וישתהו ביד חותפו, ויתנהו ביד יצרו, ותבונה לעשות רצונו. גם אתה תחייה, באשר תחפץ שלח ידיך, אשר יחפץ ינתן לו. (טו' 11-18)

 

התורה שבעל פה: הייתה מקובלת גם על האיסיים. אלא עם פירוש משלהם. גם בעמים אחרים הייתה תורה שבעל פה. נזכיר את ההודים ואנשי גאליה. יוליוס קיסר מונה שתי סיבות לעובדה שמורי הגאלים אינם רושמים את דבריהם: ראשית משום שאינם רוצים להפיץ ברבים את תורתם. שנית משום שהם חושבים שאלה המסתמכים על דברים שבכתב אינם מחדדים את זיכרונם וסופם שהם שוכחים את הדברים.

 

החיים בימי בית שני בישראל היו חיי הלכה, אלא שבמקומות אחרים בעולם זה היה אחרת. מדברי פילון האלכסנדרוני אנו שומעים שיהודי מצרים מפרשים את מצוות התורה רק באופן סמלי.

בישראל הייתה גם דרשנות, כמו אצל עמים אחרים. היוונים היו דורשים את דברי הומרוס בשיטה הקרויה אלגוריה. הדרש בישראל נבע מתוך ההכרה שלכתבי הקודש בכלל ולתורה בפרט יש מובן רחב הרבה יותר מאשר בלשון המוחשית. לא יהיה זה אפוא נכון לומר שהדרשנות נוצרה בישראל מתוך הצורך להתאים את דברי המקרא לרוח הזמן.

האפוקליפטיים פירשו את דברי הנביאים כרומזים על תקופתם. האיסיים פרשו את דברי חבקוק על הכשדים כמכוונים לרומאים. לדעתם ידע מורה הצדק את הרזים הטמונים בדברי הנבואה אפילו יותר מן הנביאים עצמם.

 

בית המקדש:

התפישה הרווחת הייתה געגוע לבית המקדש הראשון והאלהה שלו, תוך כדי ציפייה שיחזור באחרית הימים, יחד עם זאת בית המקדש תפש מקום חשוב בחיי העם. אפשר אפילו לומר שבית המקדש בימי בית שני היה אף חשוב מימי בית ראשון מכיוון שלצדו נוצרו מוסדות רוחניים אחרים כגון לימוד תורה וחיי הלכה. האור שיצא מבית המקדש אפשר להאיר את הדת שהתקיימה לאחר מכן.

 

תפילה:

מקובלת הדעה שיסודות התפילה היהודית נעוצים בתקופה הפרסית או ההלניסטית הקדומה. יש קשר בין התפילה בבית הכנסת לבין עבודת בית המקדש, תפילת שמונה עשרה שהיא קדומה מאד קשורה להבאת הקרבנות בבית המקדש. בית הכנסת נתקדש כקהילה של לפחות עשרה אנשים – מניין. העדה המתפללת ייצגה את כנסת ישראל והייתה קשורה בתפילותיה לבית המקדש. תפילת העמידה, תפילת 18 נוצרה כליווי לעבודת בית המקדש וכאפשרות לבקשת חסד מידי שמים.

בין הברכות אנו מוצאים גם את ברכת המינים שפתחה באופן מקורי במילים: "למינים ולמלשינים אל תהי תקווה" (המילה "למינים" בוטלה בגלל הצנזורה הנוצרית), ברכת המינים נקבעה על ידי שמואל הקטן בתקופת יבנה וכוונתו הייתה כנראה לא רק לנוצרים אלא גם למינים אחרים. אולם מן המאה ה-2 ואילך כיוונו ישראל ברכה זו לנוצרים במיוחד. אבות הכנסייה ידעו לספר שהיהודים מקללים בברכה זו דווקא את הנוצרים.

ברכה זו לא הייתה היחידה שכוונתה הייתה להוציא מכלל ישראל את אלה הנראים כאויבי ישראל. ברכה אחרת מסוג זה הייתה הברכה שאומרים אותה כיום אחרי קריאת התורה. וזה לשונה כיום: "ברוך אתה ה אלוהינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".

אולם לשונה המקורית של ברכה זו נשתמר בתפילה הנקראת "קדושה דסידרא" שם נאמר: "ברוך הוא אלוהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". מי הם הטועים הללו? דומה שהם אלה שאינם מאמינים בתורת אמת ובחיי עולם. תורת אמת היא כנראה התורה שבעל פה, התועים הם אפוא כנראה הצדוקים. מעניין לציין שגם בפתיחה המוסלמית יש התייחסות ל"טועים" שם זה הולך כך: הדריכנו בדרך הישר, דרך אלו אשר ברכתך עליהם, אשר לא החרון עליהם ולא מן הטועים.

מעניין לציין שהברכה "הכול נהיה בדברו" מופיעה בפסוקים הראשונים של ספר יוחנן בברית החדשה: "בראשית היה הדבר... הכול נהיה על ידו ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה".

 

המשיח:

עם ישראל ציפה בימי בית שני לאחרית הימים, הוא לא היחיד. אמונות דומות רווחו בקרב עמי המזרח בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ויורשיו. המשבר המדיני והרוחני שנוצר בעקבות הכיבוש נתן אותותיו בתקוות המשיחיות של העמים הללו. תקוות אלה מצאו את ביטוין בנבואות שונות שעתיד לבוא כובש גדול מן המזרח אשר יכריע את היוונים ויחזיר את הסדר על כנו. תקוות אלה היו חזקות במיוחד במצרים ופרס. במצרים היה רעיון המלך האלוהי מושרש בתודעת העם ועל כן מצאה האידיאולוגיה של החזרת הסדר הקדום מקום נרחב בלבותיהם של אלה אשר שנאו את הכובשים המקדונים. הדת הפרסית מכוונת מטבעה לקראת אחרית הימים בהם תנצח האמת ויאבד השקר. על כן היה נוח יותר לדת זו לקבל רעיונות משיחיים שלפיהם בעת הכחדת הרשע יישמדו הפולשים הזרים.


נבואה:

אחרית הימים נקשרה בישראל לחידוש הנבואה. קשה להעריך די צורכה את האבדה הגדולה שנגרמה לישראל על ידי הפסקת הנבואה בראשית בית שני. בני אותו הדור הבינו שצינורות ההשראה השמימית נסתמו וכל סדרי העולם הם ארעיים כל עוד אין נביא שייתן גושפנקא אלוהית למה שנעשה בעולמם של ישראל. העדות הראשונה של התקווה לחידוש הנבואה באחרית הימים היא סיום ספר מלאכי. המחבר האלמוני מביע את תקוותו בצורה פיוטית בתוספת המשמשת כחתימה לספר כולו. הפסוק הראשון של חתימה זו מתחיל במילים "זכרו תורת משה עבדי" ובהמשך: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". התוספת מציינת אפוא את סיום התורה והנביאים ומלמדת על התקווה כי הנביא שיחדש את הנבואה יהיה אליהו הנביא, אשר לא מת אלא עלה בסערה השמימה. עליו יהיה לחדש את הנבואה באחרית הימים. תוספת זו קיימת כבר בימי בן סירא.

ברם לא תמיד חשבו שנביא אחרית הימים יהיה אליהו דווקא, ודיברו על נביא באופן כללי. כך הדבר במגילות מדבר יהודה ובספר מקבים שם נאמר "עד אשר יקום נביא אמת". דומה שאנשי בית שני ראו עצמם נטולי השראה אלוהית, ועם זאת זכרו שעם ישראל מצאצאי הנביאים הוא. העיון במקורות מבהיר שהמושג "בני הנביאים" בתקופת בית שני מובנו: בני ישראל אינם עוד נביאים, מצווים לשמור על גחלת הנבואה, ויש להם השראה המאפשרת להם להכריע באופן אינטואיטיבי בענייני הלכה ולהבין דברי הנביאים הקדמונים.

במרוצת הזמן השלימו ישראל עם הרעיון שאכן פסקה הנבואה וראו את החכמים בשלשלת הקבלה כיורשי הנביאים. החכמים אף אמרו כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים", וחשבו ש"חכם עדיף מנביא". אולם דעה אחרת גורסת ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".

 

אחרית הימים:

ההשקפה היסודית של חוזי הקץ והגאולה בימי בית שני הייתה שאכן חיים הם בדור אחרון לפני אחרית הימים, ובדרך כלל הייתה אפוא בחוגים הללו ציפייה משיחית אקטואלית. ברם, תהיה זו טעות לחשוב שניתן להגדיר את התפיסה האפוקליפטית על ידי כך שהחוזים הללו ראו את עצמם תמיד כאילו הם ממש על סף אחרית הימים. הגדרה יותר מדויקת תהיה לאמור שאופיינית לאפוקליפטיקה היא ההשקפה שהכוחות המביאים את אחרית הימים פועלים כבר עתה וההיסטוריה כבר שואפת כביכול לאחריתה.

ספר דניאל הוא החיבור האפוקליפטי היחיד שנכנס בין ספרי המקרא. הוא הוכנס בין הכתובים מפני ששני החלקים הקודמים של המקרא נקבעו כבר לפני ימי החשמונאים, הסיום של ספר מלאכי היה ידוע לבן סירא. ספר דניאל היה מכובד בעיני חוזי הקץ והגאולה של תקופת בית שני והסופרים האפוקליפטיים הרבו להסתבך עליו ולפרש אותו פרושים חדשים. דניאל עצמו אומר שהוא עיין בספר ירמיה הנביא ודרש מן האלוהים להבין את פשר דברי הנביא ההוא. מצד שני מסתמך מחבר חזון עזרא על דברי ספר דניאל, אשר כשלעצמו שימש חומר לחזון יוחנן הנוצרי מבלי ששמו נזכר שם. הייתה אפוא מעין שלשלת קבלה מן הנבואה המקראית הקדומה ועד לספרות הנוצרית.

בספרות האפוקליפטית ניתן לראות שהם לא התעניינו רק בצד הפוליטי, אלא חיפשו לדעת גם את הרזים האלוהיים שהם רזי היקום, מקומו של האדם בעולם מול האלוהים וסודות האלוהות עצמה. בחוגים האיסיים כרוכים היו זה בזה הסודות עם חזיונות אחרית הימים. נראה שבמאה ה-1 לפנה"ס חלה התפלגות בין ההתעניינות האפוקליפטית המיסטית לבין חזון אחרית הימים. יש זרם המדגיש את העניין הפוליטי ויש זרם המדגיש את העניין המיסטי. הזרם המיסטי מוליד ספרים כמו "ספר חנוך".

 

הכוחות השמימיים:

באמונה המקראית שמור מקום לפמליה של מעלה הנמצאת סביב האלוהות ולשליחים הנשלחים אל האדם, הלא הם המלאכים. הפמליה של מעלה היא ירושה של התקופה הקדם מקראית, השפעת האמונות של עמי כנען. המלאכים הם בחינת שליחים נזכרים במקרא פעמים רבות ומקשרים בין האדם לאלוהים. לפעמים המלאך הוא כעין פי האלוהים, נזכר במקום האלוהים. אולם היהדות הקדומה יסודה במהפכה נגד אמונות העולם האלילי ועל כן באמונה המקראית כוחות השמים הם שריד נסבל של התקופה הקדומה יותר, או יסוד שמביטים בו בחשדנות מסוימת.

בתקופת בית שני חל שנוי יסודי בעניין זה, חשיבות המלאכים עולה ובפעם הראשונה הם נזכרים בשם. בספר טוביה נזכר המלאך רפאל. נוהגים לדבר על שבעת המלאכים הראשיים או על ארבעה, ומלבדם שמות מלאכים רבים אחרים. לכל אומה יש שר בשמים. לפי מגילות מדבר יהודה השר השמימי של ישראל הוא המלאך מיכאל. מחבר ספר חנוך מפרש את הפסוק בישעיהו: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות", כקדוש קדוש קדוש אדון הרוחות וכל הארץ ימלא רוחות. כל העולם מלא רוחות – כוחות שמימיים.

העולם מלא ברוחות טובות, אך גם רוחות רעות (בלייעל), ישנם מלאכי אור ומלאכי חושך. מלאכי החושך הם המלאכים שנפלו, אלו שלקחו להם מבנות האדם, הם מזוהים עם הנפילים, מלשון "נפל". המלאכים הרעים הם אלו שמרדו באלוהים. המרד דוכא אך לפי בקשת השטן שוחררו חלק מהמלאכים הרעים כדי להיות לפני השטן בארץ (ספר היובלים).

במדרש רבה אנחנו מוצאים את שמות המלאכים שהביאו בני ישראל מבבל. אך השאלה היא אם יש להעריך את הידיעה הזאת כידיעה היסטורית או שמא היא נוצרה מכך שהאמונה בכוחות שמימיים וברוחות רעים הייתה נפוצה בבבל כבר מן התקופה העתיקה? ומכאן הסיק שבני ישראל למדו את שמות המלאכים בבבל דווקא.

אפילו אם הידיעה אינה נובעת מתוך מסורת היסטורית, קיימת אפשרות סבירה שבעניין המלאכים, כמו בעניינים אחרים, הושפעה הדת ביהודית בתקופת בית שני על ידי הדת הפרסית. הסיפור של ספר טוביה שמקומו הגיאוגראפי הוא פרס ושנכתב כנראה בתקופת פרס מספר על המלאך רפאל שעזר לטוביה להשיג את אשתו שהייתה תפוסה על ידי השד אשמדאי. החוקרים מסכימים על כך שהשם אשמדאי הוא פרסי ומובנו "שד הזעם". נראה שאפילו בספר טוביה יש הד לניגוד שבין כוחות האור ומלאכיו לבין כוחות החושך שאליהם השתייך, לפי האמונה הפרסית, אותו שד זועם. ספר טוביה יכול לשמש עדות לכך שבעניין האמונה במלאכים ובשדים קיימת השפעה פרסית.

 

כדאי להזכיר ששבעת המלאכים הראשיים ביהדות מקבילים עם שבעה קדושים בני אלמוות בדת הפרסית. יש לציין שלאנשי כת מדבר יהודה היה עניין רב במלאכים וברוחות רשע. התפיסה הדואליסטית שלהם חילקה את בני אדם לבני אור מזה ולבני חושך מזה, ואת הרוחות לרוחות אור ולרוחות חושך, מבוססת על הניגוד בין האור והחושך בדת הפרסית. 

טרם נמצאו אסמכתות ברורות להשפעה הפרסית על ההגות של כת מדבר יהודה, אולם הדמיון בין הגות הכת לבין דת פרס הוא כה גדול שקשה לשלול אפשרות של השפעה כזו. ידוע לנו שהדת הפרסית השפיעה על האמונה היהודית בחיים שאחרי המוות. נראה שמפרס באה לישראל האמונה בנהר דינור לכל צורותיה, האמונה שהמתים נבדקים על ידי נהר האש. האמונה שהאש מטהרת את הצדיקים ושורפת את הרשעים מקורה בלי ספק בדת פרס. הפרסים האמינו בתחיית המתים ויש החושבים שהאמונה בתחיית המתים בישראל מקורה בהשפעת דת פרס. אפילו אם נאמר ששורשי האמונה הזאת נעוצים במקרא, אין ספק שהאמונה בתחיית המתים התפתחה לאמונה מחייבת בתקופת בית שני, וגם אם אמונה זו לא נוצרה בהשפעת דת פרס, הרי התפתחה בהשפעתה. ידוע שדת פרס השפיעה באמצעות שליחיה וחכמיה על כל המזרח הקרוב ואף הרחק מעבר לו, בייחוד בתקופה ההלניסטית. לכן קיימת אפשרות סבירה שהדת הפרסית הייתה הדת שהשפעתה על תורת ישראל הייתה בעלת משקל גדול ביותר.

 

שלטון רומא והמרד הגדול:

לפי האגדה בשנת 753 לפני הספירה הניקה זאבה שני תינוקות עזובים את רומולוס ורומוס שהיו מצאצאי טרויה, לימים הם הקימו את העיר שתשלוט על כל העולם. במשך 400 השנים הבאות נאבקו הרומאים על מקומם באיטליה. מ350 לפנה"ס עד 50 לספירה הם נהיו מעצמה עולמית דרך שורה של מלחמות. שלוש מלחמות סמניטיות נתנו להם את השליטה על מרכז איטליה (בהם הצטיין חיל הפרשים הסמניטי), שלוש מלחמות פוניות נתנו להם את השליטה על מערב הים התיכון. שלוש מלחמות מקדוניות הביאו להם את השליטה על יוון, ושלוש מלחמות מיתרידיות נתנו להם את השליטה על מזרח הים התיכון.

לאחר שניצח את הסלווקים וכבש את יהודה באופן פרטי בשנת 64 לפנ"הס חזר פומפי לרומא ונוצר הטריומוורט עם מרקוס קרסוס ויוליוס קיסר. ב48 ניצח יוליוס קיסר את מתחריו ונהיה שליט יחיד. הרפובליקה הרומית גמרה את תפקידה והחל עידן הקיסרים.

לאחר יוליוס קיסר עלה לשלטון אוגוסטוס. הורדוס שתמך באוגוסטוס במאבקו על הבכורה עבר לרומא להיות בקרבתו ומונה למלך היהודים. במותו ירשו אותו שלושה בנים שחילקו את הממלכה ביניהם. האחד שלט ביהודה בשם ארכאלוס, והוא לא היה מוצלח במיוחד, השני שלט בגליל ובעבר הירדן ושמו היה הורדוס אנטיפטרוס, התברר כשליט יותר מוצלח. היהודים פנו לרומאים להפטר מארכלאוס. התוצאה הייתה שאוגוסטוס החליף את ארכלאוס בשלטון נציבים רומאים, שהיה גרוע אף יותר מהקודם. שלטון הנציבים התחיל בסקר מיסים. לרומאים הייתה שיטה נוראית של איסוף מיסים. את הזכות לאסוף מיסים קיבל זה שהציע את סכום הכסף הכי גדול, ואז הוא היה חופשי לאסוף כמה מיסים שהוא יכול ולשמור לעצמו כל מה שמעבר למינימום המבוקש. הארץ הייתה אחרי המיסוי הקשה של הורדוס, והתוצאה של מיסוי נוסף הייתה עוני קשה וחסר כל ועבדות.

שלטון הנציבים הרומים הביא את הארץ לסף מרד. המרד פרץ בסופו של דבר בגלל טיפשות. במהלך פסח הנציב פלורוס חשב שזה יהיה מצחיק להחרים את המלבושים של הכוהן הגדול, וחילל בנאצות את האמונות של היהודים. הוא דרש שישלמו לו סכום גדול מקרנות המקדש לפרוטקשן. ב-66 לספירה הקנאים התקיפו את חיל המצב הרומי בירושלים והשמידו אותו. החלה מלחמה בת ארבע שנים שבמהלכה צרו הרומאים על ירושלים.

בתוככי העיר יוחנן בן זכאי, מחכמי הדור, החליט להימלט. הוא התייצב לפני המצביא ווספיאן וביקש ממנו שתינתן לו רשות לפתוח בית ספר ללימוד יהדות ביבנה.
מדוע שאעשה זאת? שאל ווספיאן המופתע. "מפני שבקרוב תהיה קיסר אמר יוחנן וכשזה יקרה תדע שזה רצון האל". ואכן כך קרה. כשעזב ווספיאן לרומא הוא העניק ליוחנן את מבוקשו והעביר את הפיקוד על הצבא לבנו טיטוס.

הצבא הרומי מנה 80.000 איש. מספר גדול מאד בכל קנה מידה. מולם התייצבו בירושלים 25.000 קנאים שהחזיקו מעמד זמן רב. לאחר המרד ייסד רבי יוחנן את הישיבה הראשונה ביבנה. הדגש של העם היהודי עבר ללימוד במקום למלחמה.

בשנת 444 לפנ"הס נחתם ספר התורה בהנחייתו של עזרא. ב400 השנים הבאות ערכו היהודים את שאר הספרים של התנ"ך. בתקופה החשמונאית ניתנו השמות העבריים לספרים השונים וסדרם נקבע. לפי האגדה בשנת 250 לפנ"הס הגיע שמועה למלך התלמי פילדלפוס שליהודים יש ספר נפלא. הוא ציווה על 70 מלומדים לתרגם אותו, ושהשוו בין התרגומים שלהם ראו שכל התרגומים יצאו אותו דבר. זה היה הספטוגינט – תרגום התנ"ך ליוונית שנעשה באלכסנדריה.

אלכסנדריה נהייתה בימי בית שני מרכז לימוד יהודי חשוב, בנוסף למרכזים בישראל ובבבל. בתחילת המאה ה-1 חי שם אדם בשם פילו שעשה סינתזה בין התנ"ך לבין כתביו של אפלטון. היה לו תפקיד חשוב בעיצוב הן היהדות והן הנצרות הקדומה.

 

פילו האלכסנדרוני.

לפי פילו אלוהים יצר את העולם דרך הלוגוס העליון שלו, הלא זה ה"מילה". מפני שהנשמה האנושית נובעת מהמקור העליון היא מסוגלת לקלוט את טבע העליון וזה נעשה בשני דרכים: דרך הנבואה או דרך מדיטציה מיסטית. התורה היא הדרך לאיחוד עם אלוהים ויהדות היא דרך להשיג שלמות מוסרית.

היהודים בנו על סמך תורתו של פילו את החיפוש שלהם אחר משמעות בדברי התורה. הנוצרים הדגישו את צד המדיטציה המיסטית בעזרת השליח פאולוס. החיפוש בתורה אחר משמעות חדשה שמר את הדת היהודית מעודכנת למרות התקדמות הדורות. המגע עם היוונים חשף את היהודים למדע ולפילוסופיה. הם השתמשו במדע הזה ככלי שבעזרתו אפשר להגיע ליותר משמעות מהתורה על ידי יחוס צורות יותר ויותר מעודנות של לוגיקה יוונית אליה. (אותו דבר קרה גם באסלאם במדע החד'ית על ידי אנשים כמו אל בוכרי וכן על ידי תנועת המועלתזיה).

 

עם הזמן, הגלות של היהודים הפכה להיות ה"תפוצה", ההבדל הוא שהתפוצה הייתה תרבות משל עצמה שמסתפקת בעצמה ולא מחפשת לחזור לארץ ישראל, אלא אם כן תקרה התערבות אלוהית. היהודים פיתחו כלים בכדי להתמודד בגלות. כלים כמו ערבות הדדית, חובת שחרור עבדים יהודים. שמירת השפה העברית. תפילות, לימוד, ויצירת הקהילה. כל חבורה של 120 גברים נקראה קהילה ויכלה ליצור מסגרת חיים משלה כולל מסגרת שיפוטית. היהודים פיתחו עקרונות ששמרו עליהם כמו להיות נאמן לשלטון, לשרת בצבא, ועוד.

 

מרד בר כוכבא.

הקיסר הדריאן היה הבונה הגדול בהיסטוריה, הוא בנה את החומה ההדריאנית באנגליה, ומקדשים רבים בעולם העתיק. הוא הבטיח ליהודים לבנות את מקדשם מחדש, אך בסופו של דבר בנה במקומו מקדש ליופיטר. דבר זה הצית מרידה חדשה בראשותם של רבי עקיבא ובר כוכבא. המלחמה נגמרה בתבוסה נוראה ובמחיקת הישוב היהודי ביהודה. המרכז ביבנה נסגר, ולאחר זמן נפתח מחדש באושא שבגליל. גם האבידות של הרומאים היו גדולות ובברכה המסורתית של הקיסר לסנט לאחר המלחמה הוא השמיט את הברכה המסורתית: "לי ולצבאותיי שלום". הרומאים צלבו את רבי עקיבא ועשרה מגדולי הדור הנקראים עשרת הרוגי מלכות.

זמן מה לאחר מרד בר כוכבא החלה תקופת פריחה של היהדות בארץ ובעולם הרומאי בכלל. תלמידי רבי עקיבא יצאו ממחבואם, הסנהדרין חודש, ורבי יהודה נשיא שהיה מקורב לקיסר הרומי מרכוס אוראליוס עשה את עבודתו המונומנטאלית של סגירת המשנה. לפי האומדן כ10% מהאוכלוסייה באימפריה היו יהודים, זאת אומרת כ שבע מיליון איש.

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics