לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

האור של מוחמד - פרקים מתוך הספר "אור על גבי אור".

החלק השני של ה’שהדא’– העדות המוסלמית, הוא המשפט: "ומוחמד הוא נביא האלוהים". מהי משמעותו המיסטית של משפט, לכאורה פשוט, זה? ראינו כבר עד כמה עמוקה בשביל הסופי משמעותו של החלק הראשון של ה’שהדא’, ננסה לברר מה משמעותו של החלק השני של המשפט.

עבור הסופי מוחמד, איננו רק האישיות הנקראת מוחמד, או הדמות ההיסטורית, או דמות הנביא, המנהיג והאישיות המוסרית-דתית המופיעה בקוראן. עבור הסופי מוחמד הוא משהו הרבה יותר גדול מזה. מוחמד מייצג את ה’אדם השלם’, אור האמת, הארכיטיפ האנושי. הוא האור הראשוני שדרכו יצר אלוהים את העולם ושדרכו אפשר לחזור לאלוהים. מוחמד הוא האור על גבי האור, זה ש"מנחה את אשר יחפוץ".

כשנגר יוצר כיסא, לדוגמא, יש לו בתחילה, בדמיון, את התמונה של מה שהוא רוצה ליצור ורק אחר כך הוא ניגש למלאכת היצירה עצמה. באותו אופן אלוהים יצר את העולם והבריאה. ב’חדית’ סופי חשוב ומפורסם אלוהים מסביר את עצמו ואת המניע ליצירתו כך: "הייתי אוצר חבוי ורציתי להיוודע".

אלוהים רצה אם כן לדעת ולהכיר את עצמו. יתכן שהוא גם רצה שיכירו בו ויידעו אותו במצבו טרם הבריאה. כשהוא היה הכל, הוא לא יכל להיוודע. ניתן להכיר את עצמך רק דרך משהו אחר, בדיוק כפי שכדי לראות את פניו, זקוק האדם למראה. זוהי השתקפות. לפי רעיון זה אלוהים יצר את הבריאה, שכפועל יוצא ממנה נוצר העולם, בכדי שהבריאה–העולם, תשקף לאלוהים את עצמו, כדי שהוא יוכל לדעת את עצמו.

מה הוא אותו דבר הנמצא בעולם שיכול להחזיר את אלוהים לאלוהים? שיכול להכיר באלוהים? להעיד על נוכחותו? על גדולתו? הדבר הזה הוא האדם. לא כל אדם. אנשים יכולים להיות גם אתאיסטים, יצריים, ואף "בהמות" כלשון הביטוי ולא למלא את התפקיד שיועד להם. רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל האני הנחות שלו והתגבר על יצריו - יכול להכיר בנוכחותו של אלוהים במלואה ולשקף את האור האלוהי כמו בראי. אותו אדם, משקף עבור האלוהים את האלוהי שבתוכו. הוא משקף את כל מה שמחוצה לו, כמו ירח, שמשקף את אורה של השמש, בכדי שאלוהים יוכל לראות את עצמו באותו הראי.

כשאלוהים יצר את העולם ואת הבריאה, היה בדעתו מטרה אחת והיא: ליצור אדם מושלם כזה, שיוכל לתת חזרה לאלוהים את עצמו. ה"אדם השלם" הוא המטרה שלשמה נוצר כל היקום, והוא גם הדמות שבדמותה נוצר כל היקום. האדם השלם הוא רעיון, אידיאה, ובתור שכזה היה קיים עוד לפני שכל דבר אחר היה קיים. הוא האור הראשוני, וממנו נוצרו אחר כך כל האורות האחרים, ממנו התפתחו כל האידיאות האחרות.

(לכן, לפי התיאולוגיה הסופית, האדם השלם הוא המיקרוקוסמוס והאלוהים – [העולם] הוא המקרוקוסמוס, ושניהם, כמו מראות הפוכות, משקפים זה את זה). מוחמד מייצג עבור הסופים את ארכיטיפ ה"אדם השלם".

כשאלוהים התחיל את מעשה הבריאה הוא התחיל אותו ביצירת אור ראשוני. האור הזה הוא הארכיטיפ הראשוני, האדם השלם, זהו השלב הראשון בסולם הבריאה, השלב הראשון בירידה מהאבסולוטי לחומר. בתיאולוגיה הסופית האור הזה נקרא ה"אור של מוחמד".

לאחר יצירת הארכיטיפ של מוחמד נוצרו הארכיטיפים האחרים: עולם האידיאות, לאחר מכן עולם הנקרא עולם הדמיון, ורק אחר כך, וממנו, נוצר עולם החומר, העולם אותו אנחנו מכירים. כך לפחות, מסביר את התהליך המיסטיקן והפילוסוף הסופי המפורסם ביותר – איבן עראבי.

עולם האידיאות עצמו, הכולל בתוכו את כל עולם הארכיטיפים, מסומל אצל הסופים על ידי הנביאים האחרים. הנביא הכולל את כל הנביאים בתוכו הוא מוחמד.

איבן עראבי מונה בספרו "חותמות התבונה" 26 נביאים ושליחים כנגד 26 אידאות, שהן החלוקה הראשונית של עולם האידיאות: יוסף, למשל, כנגד יופי, אברהם כמייצג את האמונה , וכו'… אך רק מוחמד מכיל בתוכו את כל התכונות ואת כל האידיאות. רק מוחמד יכול להכיל את אלוהים בשלמותו ולהחזיר לאלוהים את עצמו בשלמותו. מוחמד הוא הדמות שבדמותה כל העולם נוצר, והוא גם ההתגשמות והשיא של הבריאה כולה. הוא האלפא והאומגה, ההתחלה והסיום. האור הלבן שמכיל את כל הצבעים וממנו הם בוקעים.

דמותו של מוחמד אצל הסופים מקבלת ממדים מיסטיים מעל ומעבר לכל מה שמופיע בקוראן. מוחמד הוא שליח אלוהים, נביא, אבל לא סתם נביא אלא חותם הנבואה. הוא הדמות שבחותמה הכל נוצר והוא גם המעטפה שאמורה להכיל את כל שיבוא.

אם מוחמד הוא דמות אוטופית, ארכיטיפית, שבדמותה נוצר הכל, שבשבילה העולם קיים, נשאלת השאלה אם כן, מה הוא תפקידו של מוחמד ההיסטורי? זה המופיע בקוראן?

מוחמד ההיסטורי מסמל במאורעות חייו את תפקידו של האדם השלם, שהוא לשמש כלי להופעה האלוהית. מוחמד מהווה כלי להתגלות הקוראן הקדוש, שהוא על פי הסופים, שיא ההתגלות האלוהית על פני האדמה. רק אדם שלם יכול היה להעביר דרכו את ההתגלות השלמה של הידע האלוהי.

כשם שהקוראן הוא סמלי ויש בו רבדים רבים של משמעות, כך גם חייו של מוחמד הם סמליים ויש בהם רבדים שונים של משמעות, שכל אחד מצליח להבין לפי דרגת התפתחותו. סמלית ביותר, למשל, היא העובדה שלמרות שמוחמד לא ידע לקרוא את הלוחות השמורים של ההתגלות האלוהית, המילה האלוהית הכתובה שהיא הקוראן, הופיעה דרכו. דבר זה נחשב ל"נס" אצל הסופים, והוא מושווה ללידת הבתולין של ישוע: כשם שישוע נולד לבתולה, כך גם הופיע הקוראן, המילה הכתובה בשיא התגלמותה, אצל אדם שאינו יודע לקרוא ולכתוב.

לכן מתחילה ההתגלות הראשונה של הקוראן במילה "קרא" - "קרא בשם ריבונך אשר יצר אותך מטיפת דם קרוש". לכן נחשבת הדרך הסופית לדרך של ידע, והופעתו של הקוראן מסמלת עידן חדש בתולדות האנושות – עידן של ידע. לכן, גם, יש חשיבות כה רבה למילים בטקסי ה’זיכר’ הסופים ובעדות המוסלמית.

מהחשיבות המיסטית של מוחמד, כמייצג את האור הראשוני, את האדם השלם, נובעת גם חשיבותם של המורים – השיח'ים הסופים. ישנה שושלת של השראה אלוהית, של הסמכה אלוהית, של ניצוץ אלוהי, שעובר מדור לדור דרך נציגים נבחרים של המין האנושי. מהאדם הראשון דרך נח, אברהם, משה, ישוע, ועד למוחמד, וממשיך לעבור דרך רבים וטובים אחרים. הניצוץ האלוהי הזה ממשיך ועובר בדרך של הסמכה – ‘בראכה’ ממוחמד לראשי המסדרים הסופים השונים. לפי רוב המסדרים: דרך בן דודו של מוחמד וחותנו - עלי איבן טלב. ולפי חלקם דרך אחרים כמו אבו בכר –ידידו הקרוב ויורשו בהנהגת העדה המוסלמית.

הניצוץ האלוהי, העובר בדרך של הסמכה אל השיח'ים הסופים, הופך אותם ליותר מאנשים רגילים. הם בעלי "רוח הקודש", מיוחדים, בני דמותו של מוחמד, בני דמות האדם השלם, האור הראשוני. זו הסיבה לחשיבות האבסולוטית, שהדרך הסופית מייחסת למדריך, למורה או לשייח'. שהרי אין אלוהים מבלעדי האלוהים, מוחמד הוא נביא האלוהים, והשייח' הסופי הוא ממשיך דרכו.

אין אלוהים מבלעדי האלוהים ורק מוחמד מקורב אליו ומסוגל לתפוס את מהותו. רק מוחמד הוא משרת האלוהים השלם: מספיק שפל ועניו בכדי להתמלא במהותו ויחד עם זאת מספיק שלם בכדי למלא את שליחותו. מוחמד, הוא דמות החיקוי של הסופי. יחד עם זאת מוחמד של הסופי איננו מוחמד של המוסלמי הפשוט, וכסימוכין לדבריו מביא הסופי משפטים אניגמטיים בקוראן ובחדיתים, כמו פסוק האור ואחרים.

מוחמד, אם כן, הוא האור על גבי האור של האלוהים.

מוחמד - חותם הנבואה וחותם הקדושים, חי לפני לידתו עם אלוהים, בנוכחות השמימית. הוא היה היצור הראשון, הגדרת העצמיות הראשונה של האבסולוטי, הוא היה קיים בתור רוח, רעיון, אידיאה. חלק מהאלוהים, שנועד לחזור אל עצמו וממנו כל העולם נוצר. כל השליחים, כל הנביאים, כל הקדושים שבאו אחריו - כולם קיבלו השראה מאורו של מוחמד. ככזה, מוחמד הוא מעבר לזמן. הוא הרוח הפעילה הנצחית ביקום המופיעה בשרשרת אינסופית של קדושים.

לפי אחד החדיתים המוסלמים, שהסופים מייחסים לו חשיבות, אלוהים ברא את האור של מוחמד ושם אותו בתוך קערה על עץ החיים. מתוך האור השלו ברא את הנשמות והביא אותן להסתכל על האור. מה שמביא אותנו, לסיום פרק זה, אל השאלה: מה אם כן אנחנו ביחס לאור הזה?

אנחנו, וכל עולם החומר יחד איתנו, הננו הצל של האור על גבי האור הזה, הצל של הנביאים והקדושים, הצל של מוחמד. לנביאים ולקדושים יש שני פנים פן אחד מופנה כל הזמן אל האלוהים ונמצא באיחוד עמו, ואילו הפן השני מופנה אל העולם ואל האנשים, וזה הוא פן הצל שלהם, הפן החומרי.

האדם השלם נמצא על קו התפר בין האור לבין החושך, הוא הגשר והקשר בין השמיים והארץ. אנחנו בצל, אך אנחנו יכולים להיות מונחים על ידי האור, להצטרף אליו ולהתאחד איתו.

סיפור סופי מספר על קבוצה של פרפרים שראו מרחוק נר. תהו הפרפרים על מהותו של האור היוצא מן הנר. ניגש אחד מהם קרוב אל הנר וחזר, ניגש השני קרוב יותר אל הנר וחרך את כנפו, השלישי התנפל אל תוך הנר ונשרף עם הלהבה שהתלקחה. רק הפרפר השלישי הבין לאשורה את מהותה של האש, את מהותו של האור, רק הפרפר השלישי הונחה על ידי האור ונהיה אחד איתו.

הפרפר השלישי הגיע אל המצב של איחוד הניגודים, מצב שבו שום דבר לא קיים והכל הוא אחד, מצב שאותו הסופים הרגישו מפעם לפעם בשיא האקסטזה שלהם, כשיצאו מהגוף, כשהם צועקים: "אין אלוהים מבלעדי אללה". הפרפר השלישי הגיע אל האחדות, ונעלם.

 


 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics