לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

טיול בעקבות הא"רי לצפת - לחצו לקישור

 

הארי. סיכומים מתוך ספרו של שרון שתיל.

 

תולדות חייו.

נולד ב1534 מת ב1572 והוא בן 38 בלבד.
הוא נולד בירושלים והתייתם מאביו בילדותו, עבר למצרים להתגורר אצל אחי האם שהיה מוכס ואדם אמיד מאד. בהיותו בן 15 התקבל לבית המדרש הגדול של קהיר שם לימד רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז, מגדולי הפוסקים של דור מגורשי ספרד. הארי נהיה חלק מהחבורה הפנימית של הרב. יורשו ותלמידו של הרדב"ז – רבי בצלאל אשכנזי שיתף את הארי בכתיבת חיבורו המרכזי – שיטה מקובצת – שיטה עצמאית בלימוד התלמוד וההלכה. הוא הכיר לארי את ספר הזוהר. שבע שנים שהה הארי בישיבה של קהיר במהלכן נשא לאישה את בת דודו. אך משהחליט ללמוד את ספר הזוהר לעומק עזב את הישיבה ואת העיר ועבר להתגורר בימי החול על אי קטן בנילוס שהיה שייך למשפחה, שם בילה כ15 שנים, ובמהלך רובן היה מצוי במצבים קיצוניים מבחינה גופנית ונפשית, תוך שהוא הוגה בזוהר.

 

הזוהר והתפתחות הקבלה ותפקידה.

ספר היסוד של העם היהודי הוא התורה. הזוהר הוא פרשנות של התורה, פרשנות מיסטית. קבלת הארי היא בעצם פרשנות של ספר הזוהר שהופכת אותו רלוונטי וישים בחיים. קבלת הא"רי הופכת את הקבלה מתיאורטית למעשית. 

בספר הזוהר עולה עניין הספירות או השמות האלוהיים, בלא לפרט ולפרש את המערכת יותר מדי. הספירות נקראות בכל מיני שמות, וזה מזכיר את שמות האל כפי שהם מופיעים בעלייה של משה להר סיני, או את הפסוק בספר איוב: "מבשרי אחזה אלוה".

הרמ"ק נותן את המינוח של אור וכלי לספירות, הספירות מיוחסות לצבעים, לעומת האור האלוהי האינסופי. הספירות הם דרך התגשמות האל בבריאה וגם כלי בהנהגת העולם.

הספירה התחתונה היא מלכות, טבעה של מלכות שהיא מנהיגת העולם, באופן אידיאלי מלכות הייתה צריכה להיות קשורה לתפארת, למידת הרחמים, ולהיות מלכות צדק עלי אדמות (שם אחר של ספירת מלכות זה צדק). אלא שכשאין זיווג, העולמות לא מחוברים, המלכות נוטה לדין קשה ואז יש לנו מלכות רשעה כמו אדום או רומי. יש פסוק שתורה שהארי משתמש בו: "המלכים של אדום שמתו".

הארי לוקח את הסדר של קבלת הרמ"ק והופך אותו למשהו אקטיבי. אצל הרמ"ק אלוהים יוצר את העולם בכדי להיטיב, טוב שנועד להיטיב, להאציל מחסדו. אצל הארי האלוהים יוצר את העולם כי הוא לא שלם, כי הוא צריך לעבור תהליך תיקון שתלוי באדם.

אצל הארי יש מושג של אין מלך ללא עם: התכונות של האלוהים של הרחמנות והחסד יכולות להתגלות בזכות זה שיש לו למי להעניק אותם.

 

תהליך היצירה מתחיל דרך יצירת חלל עגול – טהירו, המזוהה עם ספירת מלכות, אליו חודרת קרן אור ישרה שתחילתה באינסוף וסופה בסופי, שמזוהה עם ספירת יסוד. קו ישר יוצר לנו את ממד הזמן וההיסטוריה, וכך יכול להתחיל תהליך הבריאה....

”ייחודה של ספירת תפארת הוא בכך שהיא מרכזו של אילן הספירות, והיא ממזגת בתוכה, בשלמות, את כל המידות האלוהיות המגולמות בספירות. בתור הספירה המסמלת רחמים, היא מקור כל הברכה והשפע בעולם, היא "מלך העולם" שאליו נשואות כל התפילות, ושבו מתאזנים יחד כל הכוחות האלוהיים".

מלכות, לעומת זאת, היא הקצה התחתון של אילן הספירות, ובה מתגלה הדין האלוהי המושל בעולם בפועל, לפי טיב מעשיהם של בני האדם. כספירה נקבית, מלכות נמשכת מעצם טבעה לצד השמאלי של העץ, לספירת הוד המייצגת הקפדה על הדין והענשה על כל עבירה, אך בזכות התפילות והמעשים הטובים של בני האדם היא נעה לעבר הקו האמצעי ומתמלאת ברחמים מספירת יסוד, המחברת בין הזכר לנקבה. "הזיווג בין תפארת למלכות הוא עניין זמני התלוי במעשי האדם, וגורם לכך שהרחמים המושלמים יתגלו בעולם לא מתוך חסד, אלא בזכות מעשיה הטובים של האנושות."

ספירת מלכות מכונה: "שכינה, צדק, מלאך, שער השמים, ים, באר, לבנה": כי היא מקבלת את אורה מספירת תפארת, המכונה גם שמש, וכמות האור האלוהי הזורח עליה משתנה כל הזמן. תפילה היא הכוח האוסף את תפילות התחתונים, עולה למעלה ומביא אותן לפני ספירת תפארת. תורה שבעל פה זה אחד משמות מלכות והתורה הכתובה קשורה לתפארת.

ספירת מלכות מעצם טבעה נמשכת לצד השמאלי של עץ הספירות, מכיוון שבה מתגלה הדין האלוהי המושל בעולם בפועל, היא נמשכת לספירת הוד המייצגת הקפדה על הדין והענשה על כל עבירה. אך בזכות התפילות והמעשים הטובים של בני האדם היא נעה לעבר הקו האמצעי ומתמלאת ברחמים מספירת יסוד, המחברת בין הזכר לנקבה. הזיווג בין תפארת למלכות הוא, לכן, עניין זמני התלוי במעשי האדם, וגורם לכך שהרחמים המושלמים יתגלו בעולם לא מתוך חסד, אלא בזכות מעשיה הטובים של האנושות. זה מסביר בצורה אחרת את הסיפור של אברהם שמבקש רחמים על אנשי סדום החטאים, או משה מבקש רחמים על עמו.

ספירת מלכות מכונה גם "צדק, שכינה, מלאך, שער השמים, ים, באר, לבנה, תפילה" (היא הכוח האוסף את תפילות התחתונים, עולה למעלה ומביא אותן לפני ספירת תפארת. תורה שבעל פה) היא פורטת לפרטים את חוקי התורה וקובעת לכל דבר מה ראוי לו מתוך התורה שבכתב, שהיא אחת משמות תפארת.

מערכת הספירות מסבירה את אופן פעולתם וחשיבותם המיסטית של התפילות, המצוות, לימוד התורה, השבתות והמועדים.


חלל הצמצום וקו היושר:

אל תוך החלל העגול שנוצר בשל הצמצום, חודר אחר כך בכל זאת אור אינסוף, בצורת קו ישר דק, המאיר את החלל מקצהו העליון עד לנקודה האמצעית שבו. החלל הריק הוא גילויה הראשון של ספירת מלכות שבאינסוף, ואילו קו האור הוא גילויה הראשון של ספירת יסוד, זו שמחברת בין המלכות והעולמות הנבראים ובין האלוהות. כל תהליך הבריאה מתרחש לאורך הקו הישר הזה, מראשו הנוגע באור האינסוף שמעבר לחל הצמצום ועד לסופו בעולם הזה.

בניגוד לעיגול שעליו ניתן להגיע מכל נקודה לכל נקודה, הקו הוא צורה שבה מתגלים בבירור ההבדלים בין ראש לסוף, בין ימין לשמאל, בין מעלה למטה. הצמצום והקו מהווים, אם כן, תשתית לכל ההבחנות והחלוקות שהיו חסרות באינסוף עצמו.

תהליך חדירת קו היושר לחלל הצמצום קשור לשם יהוה, כשכותבים שם זה מלמטה למעלה הרי שהאות י' היא הראש, האות ה' זה הידיים, האות ו' זה עמוד השדרה והאות ה' השנייה זה הרגליים. עניין ה4 קשור גם ל4 היסודות ו4 העולמות. אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.

אדם קדמון הוא אמצעי בין האלוהים לבינינו, כשם שבנו יש אמצעי בין הנשמה לגוף שהארי קורא לו צלם. והוא סוד הפסוק מבראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו". לפני שהנשמה מתיישבת בתוך הגוף היא מתיישבת בתוך צלם רוחני שהוא המקבילה הרוחנית לצורת הגוף האנושי. על ידי הצלם הזה יכולה הנשמה להפריד את כוחותיה ואת פעולותיה כל אחד לעצמו, בהתאם לצורה ולתפקוד של איברי הגוף שאליו היא עומדת להיכנס. הצלם מתפשט בתוך הגוף ומחייה אותו. אדם קדמון הוא מעין צלם הנשמה האלוהית, שבעזרתו היא מסוגלת ליצור מתוך עצמה גוף אלוהי ולהתיישב בו.


עוד על הצמצום.

האלוהות שלמה עם עצמה, משל לאישה, אך היא מגיעה למלוא תפקודה כשהיא נותנת חיים, כשהיא בהריון. העיגול מסמל את ההריון, את הרחם, את איבר המין של האישה, והקו הישר את הגבר, את איבר המין של הגבר. החדירה של איבר המין של הגבר היא תחילת התהליך.

מבחינת האישה הבריאה נדמית כהריון, אך מבחינת הגבר זה נראה שונה. מבחינת ספירת היסוד המלכות הינה בת זוג, משלים. זה אופייני לקבלת הארי שאותו דבר יכול להיראות אחרת מזוויות שונות.

מבחינת העולם התחתון הקו הישר יכול להידמות לאדם בוגר. האדם שנוצר קדום לכל קדומים.

ניתן גם לפרש את הצמצום כהקבלה לנפש האדם: החלל המלא באור אינסוף, לפני הצמצום, דומה לנשמתו של האדם כפי שהיא בעולם העליון לפני הלידה. שם היא שוכנת במלוא כוחותיה ויכולותיה.

אולם, האדם בא לעולם כשהוא חסר ישע לחלוטין, ומסוגל לבצע רק אותן פעולות הנחוצות לו כדי להתקיים באופן מינימלי. ניתן לומר, שהנשמה האנושית בעת הלידה היא מצומצמת לחלוטין, ולא מתגלה בה אלא הפוטנציאל להתפתח לאדם שלם. עד לרגע לידתו, המקביל לצמצום, התפתח האדם בחסד מוחלט, ללא כל צורך במאמץ מצדו. מעתה ואילך, כל תכונה ומעלה שירכוש יבואו לו במאמץ, ובהתאם למעשיו ולתכונותיו. הצמצום מייצג את היעלמותו של החסד המוחלט, והכנת המקום לשכר ועונש ולבחירה החופשית: הקו המחבר את האדם בעולם הזה עם נשמתו הגבוהה שבמרומים.

ניתן לראות בצמצום ובקו גם סמל להיסטוריה האנושית כולה. הצמצום הוא הגירוש מגן העדן. אור תורה הוא כמו קו דק החודר את חלל הצמצום, זהו קשר שיש בו שכר ועונש, מיעוט והרחבה, והוא בנוי כולו על מאמץ אנושי מודע להתקשר עם האל על ידי קיום התורה וההתגברות על היצר.

האופן שבו מתבונן הארי בתהליכים המתרחשים בטבע משמש לו מפתח להבנת תהליכים המתרחשים באלוהות.


אדם קדמון.

מסביב לקו הישר נוצרת דמות אדם קדמון. ראשו באינסוף, רגליו בעולם הזה. האדם הוא מי שיש לו קשר ייחודי עם האל ודרכו העולמות יכולים להתחבר עם האור האלוהי. הצמצום נועד כדי שיתגלה שמו של האל המיוחד בעצמותו המזוהה עם יהיה. התפשטות הקו בצורת אדם היא בעת ובעונה אחת התפשטות הקו בצורת שם יהוה. האדם הוא זה שיכול להכיר את שם יהוה. תהליך הצמצום משול ליצירת חלל של שקט בתוך רעש אינסופי, שבתוכו יכול האל לבטא את שמו ולהישמע. מכאן אולי הביטוי: שמע ישראל.

הארי משווה בין מבנה היקום כולו למבנהו של גוף האדם, בבחינת "האדם עולם קטן", כך שהאדם כולל בתוכו את כל היסודות הבריאה. לפי תמונת העולם בימים ההם, כל הדברים מורכבים מארבעה יסודות כללים וראשוניים – אוויר, אש, מים ועפר, ממש כשם שהשם כולל ארבע אותיות. באדם קדמון נמצא השורש הרוחני של יסודות אלה בתוככי האלוהות פנימה: ארבעה יסודות רוחניים שמהם מורכב הגוף האלוהי, ודרכו הבריאה כולה.

האור האלוהי בוקע, אם כן, מתוככי אדם קדמון, אך כשם שאי אפשר לראות את האור ישירות, אלא רק דרך חיץ, כך גם האור האלוהי בוקע דרך הנקבים של אדם קדמון. מתוך הנקבים בוקעת הנשמה האלוהית בצמצום רב ויוצרת את הכלים – את ההוויות המובחנות והמוגבלות – שבאמצעותם יכול האל לבטא את כל הכוחות החבויים בו. משל לאדם המסתכל בשמש דרך פיסת נייר מנוקבת. באור השמש עצמו הוא אינו יכול להביט בלי שיתעוור מיד, אך באור הבוקע מן הנקבים ניתן להביט, כלומר לקלוט אותו בעין שיכולתה מוגבלת.

כמו באל עצמו, גם באדם התחתון, בנו, יש אמצעי בין הנשמה לגוף, שהארי קורא לו צלם, והוא סוד הפסוק מבראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו". כלומר, לפי הארי – לפני שהנשמה מתיישבת בתוך הגוף היא מתיישבת בתוך צלם רוחני, שהוא המקבילה הרוחנית לצורת הגוף האנושי. על ידי הצלם הזה יכולה הנשמה להפריד את כוחותיה ואת פעולותיה כל אחד לעצמו, בהתאם לצורה ולתפקוד של איברי הגוף שאליו היא עומדת להיכנס, גם אם היא נותרת תמיד באחדותה. הצלם הזה מתפשט אחר כך בהדרגה בתוך הגוף ומחיה אותו. אדם קדמון הוא מעין צלם הנשמה האלוהית, שבעזרתו היא מסוגלת ליצור מתוך עצמה גוף אלוהי ולהתיישב בו. כלומר, מתוך אדם קדמון בוקעות כל ההבחנות וההגבלות והוא שורשן ומקורן.

 

האור היוצא מן הנקבים נקרא הבל, הוא לא אור אינסוף, מכיוון שהוא כבר בצמצום, אך מכיוון שהוא מושלם הוא כולל בתוכו את כל 10 הספירות. מהעיניים לא יוצא עדיין הבל כי הם חתומות, מה שיוצא מהם נחשב להארה בעלמא. אך מהאוזניים יוצא כבר הבל, אלא שהוא מופרד לזכר ונקבה, ימין ושמאל, בנחיריים יש כבר התקרבות בין הזכר והנקבה, מגע ביניהם, וזה בא לידי ביטוי בנשימה שיש בה שאיפה ונשיפה. בפה כבר הזכרי והנקבי מתחברים, מה שנקרא הבל פה.

רק בפה מתגלה ההבחנה בין הפן הזכרי לנקבי באופן מלא, כלומר הפן הנקבי מתגלה כתלוי בזכרי וכמוציא לפועל של מה שטמון בו בהיחבא. רק כאן מתאפשרת יצירת כלי ממש, מתוך פעולתם המשולבת של שני ההבלים – הזכרי והנקבי – משום שהפה הוא הנקב היחיד הכולל את האור הזכרי והנקבי גם יחד, כלומר: הן את הקול והן את הדיבור. היחס בין קול לדיבור הוא שווה ערך ליחס בין זכריות לנקביות באלוהות. הזכר נתפס כמקור הקול, שהוא התשתית היסודית של כל האותיות, אך הן עדיין אינן ניכרות בו במובחן. הנקבה יוצרת מן הקול צלילים מובחנים בעזרת הגבלות והבחנות, קובעת ביניהם רווחים ויוצרת מהם מילים בעלות משמעות.

ההבל היוצא מהנקבים יוצר את הנשמות והנפשות של העולם כולו, כשם שבקוראן האדם קורא בשם לכל הבריאות והברואים והבריות.


זכריות ונקביות האל.

הנקבים בגוף נמצאים רובם מצד הפנים, בעוד שצד האחור חתום כמעט לחלוטין, דבר זה מראה על כיוון כלשהו, משמעות. כמו כן הם מתחלקים לזוגות, על פיהם נקבעים ארבעה תחומים באור: פנים – אחור, ימין – שמאל. מדובר כאן על מובן מיסטי מופשט: הפנים הם הצד שממנו בוקע אור ומתפשט למטה, צד שדרכו כלי אלוהי אחד משפיע מאורו ומנשמתו על אחר. מאחור בוקע החלק הנחות של הגוף המייצג מצב של הארה מצומצמת שבו הכלי פונה כלפי מעלה ומסתיר את פניו מהכלים שמתחתיו ולידו. מהותו של כלי הוא בשימושו, זה הסוד כאן, באור היוצא ממנו. ימין ושמאל מזוהים באופן מסורתי עם השפעה והגבלה. זכרי ונקבי.

החושים האנושיים, ואתם גם השפה, שכן הפה כולל גם את בחינת הדיבור, מסוגלים לקלוט את המציאות אל נכון בכל רבדיה, דווקא משום שמציאות זו נוצרה מראש מתוך השורשים הרוחניים של אותם חושים (האור יוצא מהנקבים). וגם... העולם המתגלה לנו הוא במידה רבה איך שאנחנו קולטים אותו, מכיוון שהוא נוצר על ידי אורות היוצאים מהחושים – נקבים, התייחסות האדם אל עולמו יוצרת במידה רבה את העולם.

אדם וחווה נוצרו לפי המדרש מחוברים יחד גב אל גב, ואלוהים היה חייב להרדים את אדם ולהפריד ממנו את חווה לפני שיכלו להזדווג. מתוך הריחוק התבררה התלות ההדדית.


חיים ומוות בתוככי האל.

כשהאורות יוצאים מפיו של אדם קדמון, הם יוצאים מאוחדים, אך עדיין אין ביניהם זיווג מלא. בכדי שזה יתרחש צריך ליצור הפרדה, כשם שבכדי שהאיחוד יתרחש בין אדם וחווה צריך להפריד ביניהם, הם נוצרים דבוקים בגבם אחר לשני. הריחוק מברר את התלות, וכך יכול הטבע האמיתי לבוא לידי בירור מושלם, לכן צריך להפריד בין זכר ונקבה.

הנקבה היא העדר אור, היעדר זה לא יכול לבוא לידי ביטוי מלא עד שייפרד לחלוטין מהזכר הממלא את ההיעדר. כל עוד אנים נפרדים הם בבחינת "היעדר מלא" ובמצב זה ההיעדר איננו יכול לבוא לידי גילוי ממשי והמלאות איננה חשה את הצורך והתשוקה למלא אותו.

 

תהליך היצירה מתבטא בשלבים:

בתחילה יציאה ראשונה של ההבלים מהפה ועד לטבור, כשבחינת הכלי כלולה בהיחבא בתוכם. אחר כך עלייה של ההבלים חזרה אל תוך פיו של אדם קדמון, המותירה את הכלי בחוץ ריק מכל אור. כאן לראשונה ניכר הכלי עצמו. לבסוף חזרת ההבלים החוצה והתלבשותם בתוך הכלי. מה שגורם להבלים לחזור לשורשם הוא שהם יצאו חסרים. חוסר השלמות מניעה את כל תהליך הבריאה. מייד עם גילויו של הכלי נולד עמו רמז למוות. הדרמה הקוסמית קשורה לאי שלמות ולמוות.

המוות הוא התוצאה והביטוי המובהק של אי השלמות האלוהית: בפעם הראשונה שהנשמה נכנסת בגוף היא אינה נכנסת בו באופן שלם. הכלי חייב להיות בן תמותה, למות ולקום לתחייה, כדי שיוכל להתקיים העולם שכולו טוב, שבו האור האלוהי מתפשט בשלמותו. אך בשלב ראשוני זה, המוות הוא רק בחזקת רמז דק. רק רגע קט נותר הכלי בלי אור, וכבר הוא יורד אליו חזרה, ובירידתו מגיע הכלי לשלמות.

 

צמצום, יצירת כלי ראשון. טבור ומטה.

האורות שיוצאים מהבל הפה כלולים זה בזה, מכים זה את זה, ויוצרים כלי ראשון הנקרא מלכות. כלי זה נראה בצורת נקודה של אור ובו כלולים כל 10 הספירות בשלמות. את אדם קדמון לא רואים, ולכן אנחנו מתחילים לראות בטהירו נקודה של אור, אך בכדי שהכלים יהיו שלמים צריך שיווצרו 10 כלים נפרדים, וכאן יש תהליך נוסף של צמצום: האדם הקדמון מעלה את כל האורות הנמצאים מטבורו ומטה לחלק הגוף העליון שלו ובאזור הסרעפת נוצר מעין פרסה המונעת מהם לחזור. לאחר מכן האורות יוצאים דרך העיניים ועוברים דרך הכלי הראשון שהוא כאמור מהפה ועד הטבור, עוברים דרך הכלי הראשון, הנקודה הזוהרת ויוצרים 10 כלים נפרדים, כל אחד זוהר קצת פחות. הכלים הללו מתפשטים מהטבור ומטה. הנקודה היא כנראה באזור הטבור.

השלב הבא הוא שכלי כתר יוצא דרך הכלי הראשון, ואחריו חוכמה ואחריו בינה שנקראת אמא. מבינה יוצאים 7 הכלים האחרים. אך כשמגיע אל תוך הכלים האור שאמור להתפשט בתוכם, הם אינם מסוגלים לשאת אותו ונשברים בזה אחר זה. הכלי עצמו מת ושבריו יוצאים מתחום האלוהות. האורות, לעומת זאת, חוזרים ומרחפים מתחת לכלי של ספירת בינה.

 

הארי קורא לכלים מלכים ולשבירה שלהם מיתת המלכים. ניתן לתאר את מיתת המלכים כמיתת גופי הזכר והנקבה האלוהיים המובחנים שבהם אמורים היו כל כוחותים הבוראים של האלוהות להתפשט בכלים ואז לברוא עולמות.

החטא הקדמון מקורו בדפוס שהתרחש בתוך האלוהות פנימה, זה גרם לשבירת המלכים, אך אלוהים כמעט ותיקן את הטעות הזו והתגבר על המוות שלו, אלא שהכל התקלקל, והפעם באחריות האדם.

המוות הוא הביטוי לשבירה: הסדר האלוהי הנותן חיות לגוף נשבר, ומעתה הגוף הוא טמא. הריקבון הוא ביטוי ליציאה ההדרגתית של הנשמה מן הגוף, בתהליך הפרדה של הנשמה מן הגוף מאבד החומר ממנו עשוי הגוף את צורתו האנושית. העצמות הן ביטוי לחלק הבסיסי בנשמת האדם שאיננו עוזב את האדם וממנו מתחילה התחייה, בעצמות נשארות ניצוצות, ואותם ניתן להעלות, כך אנחנו מחזירים כביכול את הסדר האלוהי לחומר הגוף, בונים חזרה את האיברים כך שיוכלו להתחיל לתפקד ומחזירים לגוף חיות, זאת תחיית המתים, ימות המשיח, חזון העצמות היבשות.

 

גם אלוהים שמת הפך לקליפות, כלים שבורים, שבתוכם יש ניצוצות אור, הקליפות מזינות את עולם הרוע, אך ניתן להחיות אותם ולהפכם לגוף שוב, וזה תפקידו של המיסטיקן. ליצור גוף.

אלוהים ניסה לתקן את שבירת המלכים על ידי אור שיצא ממצחו של אדם קדמון וירד עד למקום שברי הכלים והקים אותם לתחייה, זה תהליך רציף שמתרחש מבריאת העולם ועד לימות המשיח והוא נקרא תיקון, ולכן יש היסטוריה ורצף של זמן. שבירת המלכים הייתה בגלל שכל כלי היה בפני עצמו, הפעם המאורעות הם ברצף וזה מבטיח בנייה נכונה יותר והדרגתית. הזמן, אם כן הוא אחד הגילויים המובהקים של תהליך התיקון. הזמן הוא גשר שנמתח בין הנצחיות החיה של האל והנצחיות השלילית שבחידלון ובמוות. ההבטחה המגולמת בזמן, לפי הארי, היא הגישור בין הנצחיות השלילית לחיובית, אשר יביא בסופו של דבר לביטולה המוחלט של הנצחיות השלילית ולהחזרת כל הבריאה לחיק הנצחיות החיה, האלוהית. התיקון יוצר פרצופים.


מקומו של האדם בבריאה.

מצב גן העדן היה מצב כמעט מושלם שבו הרוע כלוא לחלוטין בתוך עץ הדעת טוב ורע, ולא בא לידי ביטוי ממשי, את התיקון הסופי השאיר האל בידי אדם וחווה כדי שיזכו בטוב הצפון להם בזכות מעשיהם. אדם וחווה נבראו ביום השישי, ואילו היו מצליחים להימנע מלחטוא עד לכניסת השבת, היו מצליחים בעזרת הפעולה המיסטית הכרוכה בקבלת השבת, לבטל את הרוע לחלוטין ולהביא את הבריאה כולה לידי שלמות.

כעת ניתן אולי להבין טוב יותר את החשיבות הרבה שראה הארי במצוות קבלת השבת, ובמיוחד במצוות הטהרה הכרוכות בה, כגון הטבילה במקווה, לבישת לבן, תפילה באריכות ודיון בסודות התורה. הארי נהג להעריך בטבילה ביום שישי מוקדם בבוקר, אחר כך נהגו הוא ותלמידיו ללבוש לבן ולטייל בחוצות העיר תוך דיון בסודות התורה, עד שנכנסה השבת, ואז היו מתכנסים יחד לתפילת ערבית ארוכה ולסעודת שבת, שגם בה הוסיפו לדון בעניינם שבקדושה. קבלת השבת בטהרה כלומר תוך הקפדה על הפרדה מוחלטת מאחיזת כוחות הטומאה, יש בה משום חיקוי של ההשפעה המתקנת שהייתה אמורה להיות למעשי אדם וחווה על העולמות כולם בגן עדן.

 

חטא אדם וחווה הוציא את הקליפות מהכוח לפועל ותיקן אותם עד שהפכו מנקודות חסרות נפח לפרצופים המקבילים לפרצופי האלוהות. במקביל, הוריד החטא את כל פרצופי האצילות מגדולתם ובמיוחד את הפרצוף הנקבי של רחל, אשר חזרה כתוצאה מן החטא לגודל נקודה אחת בלבד, היא ספירת מלכות שבה. אור תשע הספירות העליונות שלה ירד כולו אל הפרצוף הנקבי של הקליפה, וכך הפכה נקבת הקליפה מנקודה אחת לפרצוף שלם בעל עשר ספירות, וקיבלה שליטה כמעט מוחלטת על העולם הארצי.

הניסיון המוקדם מדי להגיע לתיקון הביא לחטא, אדם וחווה ביקשו להגדיל את כלי הכתר של זעיר אנפין טרם זמנו....

 

כתר נקרא: הראש שאינו יודע ואינו נודע, הכתר לא יודע מה יש בתוכו, דעת זה הגילוי היחיד האפשרי לכתר, החשכת כלי הכתר גורמת לאיבוד הדעת, ונפילה למעלת הגוף. זה שם נרדף למוות, שיגעון – איבוד היכולת להבדיל בין טוב לרע, ואובדן שיקול הדעת – השתלטות הקליפות של גאווה, כעס וטיפשות, על הפרצוף

 

מבנה הקליפות משקף את מבנה הקדושה, ארבע עולמות קדושה הם ארבע קליפות עיקריות: ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת, ונוגה. רק בנוגה יש מעט קדושה.

 

כאשר האדם חוטא הוא מטמא את רחל, נשמת האדם מייצרת בפעולותיה נוזלים באיבר המין הנקבי, הנקראים "מים נקביים". כאשר האדם מקיים מצוות נוצרים באמצעותן מים נקביים טהורים, המעוררים את הזכר לזיווג, אך כאשר הוא חוטא, נטמאים המים הנקביים והופכים לדם נידה – דם ווסת – המקבל טומאה, משום שהתורה אוסרת על חיי אישות בזמן הווסת. במצב זה מסתלק זעיר אנפין מרחל, והיא יורדת אל בין הקליפות. אלא שהזיווג חייב להימשך בכל זאת, כדי לקיים את העולמות, ולכן מזדווג זעיר אנפין בינתיים עם לילית, כך מגיע השפע האלוהי לקליפות ומהן לאומות העולם, ודרכן, מחלחל חלקו גם לעם ישראל ומשמר את קיומו. לילית היא מעין זונה אלוהית שאיתה מוכן זעיר אנפין להזדווג גם שלא בטהרה, כדי לאפשר לעולם להתקיים גם כשבני האדם חוטאים, רחל, שירדה אל בין קליפות, מזדווגת באותו זמן שלא ברצונה – עם סמאל. סמאל מייצג מעין אנס אלוהי שאתו מזדווגת רחל מאונס כשאינה מזדווגת עם בעלה. מזיווג כזה לא נוצרים ולדות אלא רק כאב, וזה מקור הצרות של עם ישראל.

 

את שלוש הקליפות שאין להן תקנה מסמלת העורלה, שאותה יש להסיר כדי להיכנס בברית עם האל. את קליפת נוגה מסמל העור, שהוא חלק מהגוף אבל מקבל טומאה אם אין שומרים על ניקיונו.

עץ הדעת טוב ורע חציו טוב וחציו רע, כמו קליפת נוגה, ולכן באכילה מפירותיו הופך האדם ליצור שחציו טוב וחציו רע. כך גזר אדם על עצמו מיתה, כלומר נדבק בקליפות, שהביטוי המובהק שלהן הוא המוות.

קליפת נוגה היא כמהותו של הטבע. היא נדבקה לבריאה כולה. עולם העשייה כולו נבלע בתוך קליפת נוגה. ירידת העולמות אינה תוצאה של החטא אלא היא החטא עצמו: האדם התפתה מרצונו להוריד את גופו האמיתי, הרוחני, אל תוך עולם החומר, ואיתו את הבריאה כולה.

המוות הוא גילויה המובהק של הטומאה מחד גיסא, אבל הוא גם תהליך מטהר מאידך גיסא. המוות הוא הכרחי אחרי החטא, משום שהוא חלק מתהליך של הסרת הקליפה שנדבקה בקדושה וחזרתה של הנשמה הקדושה לגוף הטהור שהיה לה בגן העדן. חז"ל פירשו את "כותנות העור" שנתן אלוהים לאדם וחווה לפני הגירוש לא כבגדי עור, אלא כעורו של גופנו. הארי אימץ את תפיסתם שלפני החטא היה לאדם וחווה לבוש חיצוני שכולו כעין הציפורניים. אחרי החטא הופשט מהם לבוש זה, חוץ מקצות האצבעות. כמו העור עוטפת עתה קליפת נוגה את כל הווייתנו. הנשמות שבחצי העליון של קליפת נוגה הם מלאכים העלולים ליפול ממעלתם. לכל אדם נוצר מלאך כזה שנקרא היצר הטוב, והוא טוב מיסודו, אבל עלול ליפול ממעלתו אם יגברו עליו התאוות הגופניות. היצר הטוב נקנה במאמץ ותוך כדי חינוך. תהליך כניסתו של היצר הטוב אורך אצל בנות עד גיל שתים עשרה ואצל בנים עד גיל שלוש עשרה. בשלב זה, עם סיום כניסתו של היצר הטוב, ניתן לומר שפרי עץ הדעת נאכל, וכעת האדם יודע מהם טוב ורע, ולו רק ברמה הבסיסית, החווייתית. זהו השלב שבו מוכנים הנער והנערה לקיום מצוות ולתחילת כניסתה של נשמתם הקדושה. הנשמה הקדושה נכנסת בזכות ולא בחסד, היא תולדה של רצון ולא של טבע, והיא באה בצורה של הבנה והפנמה, ולא כיצר טבעי, מכאן והלאה מה שיזכו בו יהיה מכוח מצוותיהם ולימודם.

 

תכליתה של כל הבריאה היא שייוודעו השמות והכינויים האלוהיים, כעת אנחנו יכולים לומר שהאדם התחתון הוא המקום שבו מגיעים שמות וכינויים אלו לכדי תודעה שלמה. ממקומו בין הטוב לרע מסוגל האדם לראות את הקדושה מול הטומאה ולהבין את תוארי האל השונים אל מול הניגוד המוחלט שלהם. מול אריכות אפיים, מכיר האדם את קוצר הרוח, מול הרחמים – את הדין חסר הפניות, מול האהבה את השנאה, וכך הלאה. החלטת האדם לדבוק באל היא שיאו של התהליך התיקון, העלייה האחרונה של הכלי והאור שבו להידבק בשורשם.

הנשמה באה מעולם הבריאה, והיא מיתקנת על ידי לימוד סודות התורה, כלומר הקבלה עצמה – הטעם הסודי שמאחורי פסוקי התורה והמצוות. שלוש השכבות של הנשמה יחדיו ודרכי תיקונן כוללות בתוכן את כל אורח החיים היהודי כפי שתפס אותו הארי. בעולם הזה חייב אדם לתקן את שלוש השכבות הראשות של נשמתו שהם נפש רוח ונשמה, לכל אחת תרי"ג חלקים המתקנים על ידי תרי"ג מצוות

 

קראו את המאמרים הבאים - לחצו לקישור

מיסטיקה עברית קדומה

מסתרי המקדש א

מסתרי המקדש ב

קבלה בירושלים

ברית בין הבתרים

דברי הנביאים

יהדות דת משתנה

התגלות הר סיני

מדיטציה וקבלה

בראשית

בית שני

הארי הקדוש

בסוד לוויתן

חסידות

משמעות האותיות

תצפית גגות


 


 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics