לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הגביע הקדוש
 
קווים לסיפור הכללי:
בסעודה האחרונה ישו מילא את הגביע שלו ביין והעביר אותו בין תלמידיו, יותר מאוחר כשהוא הורד מהצלב, יוסף מארמתיה אסף את דמו באותו גביע, שקיבל את תכונותיו.
לאחר המרד הגדול ברח יוסף מירושלים ולקח את הגביע אתו, לפי מספר גרסאות לגלסטנברי באנגליה, יש אומרים לפירנאים. שם הוא ייסד את טירת הגביע בה נשמר החפץ המקודש, כשמשפחתו וצאצאיו נהפכים לשומרים של הגביע.
הרבה יותר מאוחר, בזמנו של המלך ארתור, אביר בשם פרסיבל, בן של אלמנה, יוצא בחיפוש אחר הגביע. הוא מגיע לטירת הגביע שנשמרת על ידי מסדר של אבירים ונשלטת על ידי מלך נכה, פצוע בירכו, שנקרא המלך הדייג. האזור שמסביב לטירה הוא ארץ שממה והמלך גווע. פרסיבל מוזמן לאכול בטירה. זו ארוחה מוזרה, היא מתחילה בתהלוכה שבה יש הרבה דברים מופלאים, ולבסוף עוברים בסך אדם נושא חנית שממנה נוטף דם ואישה נושאת גביע. הגביע מספק אוכל לכל חבורת האבירים ואיכשהו מחזיק בחיים את המלך הגווע. לאחר הארוחה פרסיבל נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא את טירת הגבעה נטושה. והוא מבין שמשהו שהוא עשה היה לא בסדר.
לאחר חיפוש של שנים רבות, פרסיבל מגלה את האמת על הגביע. הוא מגלה שהמלך הדייג הוא דודו, ושהוא, פרסיבל, נקרא על ידי הגביע להיות המגן החדש שלו. פרסיבל לומד שאם היה שואל: את מי הגביע צריך לשרת? המלך הזקן היה נרפא והארץ מתחדשת. אלא שהוא לא שאל וההזדמנות חלפה
שנים רבות לאחר מכן פרסיבל מוצא שוב את דרכו לטירת הגביע ושואל את שאלות הגביע, אחרים אומרים שלעולם הוא לא השלים את המסע.

הגביע הנו הגביע ממנו שתה המשיח בסעודה האחרונה, הוא נתן אותו ליוסף מארמתיה, יוסף אסף את הדם של ישו הנצלב בגביע הזה. ולאחר זמן לקח את הגביע לאירופה ביחד עם החנית שפילחה את צידו של ישוע. התיישב בטירה, שם נשמר הגביע במשך דורות על ידי צאצאיו של יוסף. השמירה נתאפשרה הודות לחיים של טוהר במחשבה, מעשה ומילה. במשך זמן רב יכלו עולי רגל לבוא ולראות את הגביע, והגביע מצידו השפיע רוב ברכה על הארץ. אך לבסוף, אחד מהצאצאים של יוסף הסתכל בתאווה על שדיה של עולת רגל צעירה שהגיעה לטירה, מבעד לשמלה רופפת. מייד נפלה עליו החנית הקדושה ופצעה אותו. הפצע הפלאי לא יכל להירפא, ואותו מלך טירה נקרא אחר כך: המלך החוטא או המלך הדייג. הגביע נעלם מעיני עולי הרגל ומאז והלאה ניתן היה לראותו רק מכוסה, והארץ שמסביב נהייתה שוממה

סיפורי הגביע התפתחו בנפרד מסיפורי המלך ארתור, אלא שבמהרה הסיפורים התערבבו אחד בשני, ומכאן והלאה יש לנו כמה גרסאות לגבי מה שקרה:
נתחיל עם הגרסה הקשורה לאגדות המלך ארתור: מרלין שולח שליח לארתור, דרך גווין, ומבקש ממנו לקחת על עצמו את המשימה של גילוי הגביע, ומודיע לו שאביר שיכול להשלים את המשימה הזאת כבר נולד והוא בגיל שהוא מסוגל לקחת זאת על עצמו.
חבורת השולחן העגול מתכנסת בשבועות לצפות, כמנהגם, במשהו פלאי: לפתע הם שומעים רעם ורואים אור בהיר, הדלת נפרצת ברוח סערה ואל החדר נכנס גביע עטוף בבד לבן. כל אביר מסתכל על רעו ורואה אותה יפה יותר ממה שהוא ראה אותו אי פעם. החדר מתמלא בריחות נעימים, כל אביר מתמלאת צלחתו בבשר ובמאכלים שהוא אוהב. הגביע עובר בחדר למשך זמן שנראה כנצח, אך למעשה הוא קצר, ויוצא, כל זמן ההתרחשות אף אחד לא אומר מילה. לאחר מכן קם גווין, ובעקבותיו כל שאר האבירים, והם נשבעים לחפש את הגביע עד שימצאוהו. ארתור מתעצב אל ליבו מכיוון שהוא יודע שזה סוף הדרך של אחוות השולחן העגול.

גלהד - לחדר נכנס איש זקן שמביא איתו אביר צעיר, אביר שנראה ככליל השלמות ביופי, הזקן מציג את האביר כגלהד, בנו של לנסלוט, נכדו של המלך פלס – שומר הגביע ובנה של העלמה אליין, מצאצאיו של יוסף מארמתיה. הנזיר הזקן מוביל את האביר לכסא המסוכן – הריק, ושם למרבה הפלא מופיע שמו של גלהד חרות. לגלהד אין מגן, הוא מקבל אותו בדרך פלאית במהלך חיפושיו אחר הגביע, מגן לבן עם צלב אדום עליו, ונאמר לו שזה המגן של יוסף מארמתיה, שהוא האחרון משושלתו.

הסיפור האחר הנקרא - פרסיבל: פרסיבל הוא נער פשוט, שגדל ביער על ידי אימו, אך ממוצא מכובד שאיננו יודע עליו, הוא מחליט להיות אביר לאחר שנתקל במקרה בכמה מחברי השולחן העגול ויוצא לחצרו של ארתור, משם הוא יוצא למסע הרפתקאות שבסופו הוא מגיע בדרך לא דרך אל הטירה המסוכנת ומוזמן שם לארוחה על ידי המלך הדייג – הפצוע.
במהלך הארוחה זוכה פרסיבל לראות את חנית הגורל ואת הגביע. החזיון מלווה בתופעות פלאיות כמו התמלאות הצלחות באוכל, אלא שמפאת נימוסיו המאולצים הוא לא אומר דבר והולך לישון, כשהוא קם בבוקר הטירה והגביע נעלמים. אחר כך נודע לו שאם היה שואל: את מי משרת הגביע? המלך היה נרפא מפצעו, הארץ הייתה נגאלת, והוא היה זוכה להיות השומר של הגביע הקדוש. 
 

הסיפור ההיסטורי.
הסיפורים של הגביע הקדוש, וגם הסיפורים המקבילים של אגדות המלך ארתור, הופיעו באירופה לקראת סוף המאה ה12. הגביע מופיע לראשונה ב1180 בשיר של גמור שנכתב על ידי כריסטיאן דה טרוי. הגרסה שלו חסרה את החיבור של ישו עם יוסף מארמתיה. פרסיבל מגלה את מורשתו מנזיר זקן שהוא פוגש בחצי השני של השיר, מותו של כריסטיאן השאירה את השיר לא גמור.
האיש שאחראי לניצור של סיפור הגביע הוא כנראה רוברט דה בורון שכתב את" יוסף מארמתיה או ההיסטוריה של הגביע, כ10 שנים לאחר מותו של כריסטיאן. בסיפור זה הגביע מקבל את המשמעות של הגביע שהחזיק את דמו של ישו. דה בורון הופך את פרסיבל לנכדו של מלך הדייג (במקום אחיינו), וזמן הסיפור הוא זמנו של יוסף מארמתיה. כמו כריסטיאן, דה בורון טוען שהסיפור הגיע אליו ממקורות קדומים.

סיפור הגביע החשוב הבא, ואחד המופלאים שבהם, הוא פרסבלוס האלמוני. כאן פרסיבל נפגש עם אבירי הגביע, שמופיעים כסוג של אחווה נזירית, לבושים בלבוש לבן עם צלב אדום על החזה. הסיפור מתייחס לאלכימיה ואזוטריקה, תוכנו והטון שלו שונים באופן מהותי מקודמיו, אך העובדות הבסיסיות של הסיפור דומות.

סיפור הגביע הידוע ביותר הוא זה של וולפרם ווה אסנבך – פרסיבל. שנכתב כ40 שנה לאחר זה של כריסטיאן. וולפרם מתחיל בהקדמה שבה הוא טוען שסיפורו של כריסטיאן הוא שגוי, הוא מסביר שהסיפור האמיתי הועבר אליו על ידי אדם בשם קיוט, שגילה את הסיפור בטולדו מפי כופר בשם פלגטניס. קיוט, בחיפושיו, גילה שהסוד של הגביע קשור לבית של אנזו. בסיפורו וולפרם נכנס לפרטים רבים בקשר לטבע של אבירי הגביע. הוא מתאר איך הם נקראים על ידי הגביע, והחשוב מכל זה שהוא נותן להם שם: הם הטמפליזן - או במילים אחרות "הטמפלרים.
וולפרם הוא גרמני לפי שמו, אך חי כנזיר באנגליה.

לסיפור הגביע כמה משמעויות: סופרים מסוימים מדגישים את האלמנטים הנוצריים של הסיפור, אחרים, כמו וולפרם, מדגישים את המיסטיים. הסיפור מעורבב עם האגדות הארתוריות, פרסיבל נהיה אביר השולחן העגול, כשארתור הוא זה שמצווה על החיפוש אחר הגביע, וגלהד, גווין ולנסלוט הם אלו שמוצאים את הגביע. בתחילת המאה ה14 סיפורי הגביע נעלמים בפתאומיות, ומופיעים שוב בספרות מאוחרת יותר.

הראשונים שכתבו על המלך ארתור באנגליה הם נזיר מזדקן בשם ג'פיר ממונמונט והיסטוריון שגר במנזר מלמסברי, בין אוקספורד לבריסטול, בשם ווילאם ממלמסברי. הוא כותב על יוסף מארמתיה, לא הרבה אחרי שג'פרי ממונמוט מחבר את הסיפור הראשון הרציני על המלך ארתור במסגרת הספר: "העניין של בריטניה".

שני השכנים הדתיים טענו לידיעת האמת וכל אחד האשים את השני בסיפורים כוזבים על המלך ארתור. ג'פרי ממומונט טען שהסיפור שלו מדויק היסטורית ושהוא מצא פרטים במסמך עתיק שהובא לידיעתו. זמנם של ג'פרי ושל וויליאם היה בסביבות 1140 לספירה.
וויליאם ממלמסברי וג'פרי ממונמוט היו קשורים בקשרי משפחה לאבירי המסדר הטמפלרי. גם הסופרים הצרפתיים של סיפורי הגביע היו קשורים לטמפלרים. בסיפורים האחרונים של הגביע מופיעים אביר הגביע במפורש בשם ובתלבושת של הטמפלרים.
 

תיאוריות של הגביע הקדוש – לפי כריס תורנבראו.
ראשית יש לציין שהמילה גרייל, המילה המקורית הקשורה לגביע, מקורה האטימולוגי לא ברור, וכנראה שמשמעותה: צלחת או קערה שהשתמשו בהם בארוחה. הגביע מסמל הרבה דברים להרבה אנשים. דווקא חוסר הבהירות מגדילה את קסמו של הגביע.

הגביע של ישו: הגביע שבו השתמש ישו בסעודה האחרונה, ואליו אסף יוסף מארמתיה את דמו.
לגביע יש כמה יכולות הקשורות אליו: ריפוי והחזרה של יכולת. תקשורת עם אלוהים וידע של אלוהים. נסתרות לרוע ולעניים לא ראויות. יכולת להאכיל את הנוכחים. נצחיות. היכולת לקרוא לאלו הראויים.

האורים והתומים: אישה בשם פלוויה אנדרסון מציגה תיאוריה בספר בשם ה"סוד הקדום". היא טוענת שהגביע הוא כדור זכוכית עגול מלא במים, הניצב במעמד דמוי עץ, שהוא גם האורים והתומים.

השושלת של ישו: המילה גרייל נקרא גם סנגרייל, או סנג רייל, שמשמעה דם קדוש. יש תיאוריה הטוענת שלישו היו ילדים, וששושלתו היא למעשה שולטת בעולם מאחורי הקלעים, השושלת היא היא הגביע הקדוש, גביע מסמל את הרחם הנשי שבתוכו היא צמחה. ולכן הגביע מופיע תמיד עם נשים.

הסיר הקלטי: ישנם מקבילות בן האגדות הקלטיות לבן אגדות המלך ארתור וכן דמיון בן המסורות הקלטיות על סירים מקודשים לבן המסורות של הגביע הקדוש.

אבן האמרלד של לוציפר: הגרייל הינה אבן שנפלה מהשמיים, מכתרו של לוציפר

אבן הפילוסופים: באלכימיה חיפשו את אבן הפילוסופים שמאפשרת להפוך מתכת פשוטה לזהב. המתכת הפשוטה היא האדם הפשוט, הזהב זה האדם המואר, האלכימיה מתחת למסווה שלה הייתה דרך של חיפוש רוחני אחר שינוי

הגביע כידע: בספר "חנית הגורל" מספר טרוור רוונסקרופט את ההיסטוריה של החנית של לונגיוס. המורה שלו הייה וולטר שטיין, מי שיעץ לצרציל במלחמתו האוקלטית עם היטלר. לפי דבריו הגביע הינו הידע איך להשתמש בחנית בצורה על טבעית.

הגרייל של עידן דלי: הגביע הינו איחוד עם האלוהים, דרך האגדות האדם מחפש את הגביע בפנים. כל הדתות יש להם גרעין משותף, והוא מיוצג על ידי הגביע. הגביע הינו רמה רוחנית. זמן פרסום אגדות הגביע הוא זמן מגע בן הדתות של המזרח המערב, וזמן פריחה של האלכימיה ותנועות כופרות, שרצו להסתיר את אמונתם על ידי סיפורים.

גביע הכסף: קבוצה של אנשים הטוענת שהאגדות של ארתור ואביריו היא על אנשים שהצליחו להתקשר לאנרגיות שסביבנו. לכל אנרגיה יש צבע והאנרגיה של הגביע היא בצבע כסף, אנרגיה שרק מעטים מצליחים להתקשר אליה. גביע הכסף הוא מערכת של צינורות דם בצוואר ובבסיס הגולגולת שמזינים את המוח. אנרגיית הכסף משומשת להגדיל את היכולת של המוח, ועל ידי כך לתת לאנשים אפשרות להתקשר לאנרגיה שנותנת להם יכולות על אנושיות. הם טוענים שיש הוכחות למשקעי כסף בתוך גולגלות של אנשים מיוחדים כאלו.

הגביע הפסיכולוגי: יונג עסק הרבה בגביע הקדוש ובאלכימיה. הוא לא כתב על הגביע בעצמו אבל אשתו וחברו כתבו. יונג התייחס לסיפורי הגביע במשמעות הסמלית והתת מודעת שלהם. הטיפוסים הם ארכיטיפים, והחפצים: גביע, חרב, אבן, חנית, הם סמלים מאד פוטנטיים של דת ברמה התת מודעת. יונג טוען שמשהוא מאד בסיסי היה חסר בנצרות של אותה תקופה, ושהסיפורים מילאו את הצורך הזה. הגביע הינו שלב בהשלמה של הנצרות

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics