לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

היסטוריה של ירושלים בזמן קיום המקדש

 

תקופת השופטים: השלטון בישראל בתקופת השופטים היה ניסיון ראשון בעולם של שלטון דמוקרטי. לכל שבט היה את השופט שלו. והשבטים האמינו שבזמן משבר יקום מעצמו מנהיג מואר כמו ז'אן דארק הצרפתייה. מנהיג שהסיטואציה הקשה תיצור אותו והוא יציל אותם. ואכן לשבטים היה גם מנהיגה בסגנון ז'אן דארק שהצילה אותם בזמן צרה בשם דבורה. המושיע של התקופה הוא השורש של התפישות המשיחיות לעתיד לבוא. בנוסף לשופטים היה גם מועצת זקנים ואסיפה של כל העם. אך למבנה זה היו גם נקודות חולשה וזה חוסר שלטון מרכזי.

כשהיהודים המליכו על עצמם בסופו של דבר מלך היה זה מלך שונה מהמלכים הפגאניים. לפי הפאגאנים המלך היה ממוצא שמימי, הוא היה מרכז דת המדינה, כמו במצרים. אך ביהדות המלך היה צריך לשמור על החוק כמו כל אזרח אחר, ואם הוא לא עשה זאת היה מי שיזכיר לו את זה.

דויד היה המלך הממשי הראשון בישראל והוא עשה 3 דברים חשובים. ראשית כבש את ירושלים ועשה אותה בירתו. שנית הקים מקדש, או רצה להקים מקדש, או התחיל להקים מקדש. שלישית הביא את הארון לירושלים שם הוא שכן באוהל עד ששלמה הקים את המקדש.

בתקופת השופטים גם הומצא הכתב בעולם. אין יודעים אם הוא הומצא על ידי הפניקים או היהודים. אולי הוא ניתן במעמד הר סיני, יחד עם התורה? ומכאן מקור השראתו השמימית. מכל מקום המחקר המודרני מאמין שהכתב הומצא בתקופה זו, מ1300 לפני הספירה עד 800 לפני הספירה. במצרים הם כתבו בכתב אחר.

שלמה שינה את המבנה החברתי בישראל. הוא הפך את הישראלים מחברה חקלאית לחברה אורבאנית. לשם כך הוא שינה את המבנה הפיאודלי של החברה למבנה קפיטליסטי. לשם כך היה עליו לשבור את עוצמתם של השבטים. לשם כך חילק שלמה את ארצו ל12 יחידות מיסוי בגבולות שחצו את גבולות השבטים. בעזרת המיסוי הכבד והעבודה הכפויה הוא יצר שכבה גדולה של חסרי אדמות שהוכרחו לעבור לערים, שם פיתח שלמה את התעשייה ומסחר.

בימי השופטים המשפחה הייתה היחידה הכלכלית. בימי שלמה היחיד היה היחידה הכלכלית. התיעוש המהיר הביא איתו את החוליים של תיעוש:  פערים בין עשירים לעניים, אבטלה, ועוד..

כמו כן, שלמה הכניס לארץ פולחנים זרים דרך הנשים שאותם נשא. כשמת שלמה, לכן, כל העניין התפרק והשבטים הישראלים פרקו מעליהם את עול השעבוד.

הממלכה של שלמה הוקמה בהסכמה. פעמיים לקח דויד את שלמה לשכם בכדי שהשבטים הישראליים יקבלו אותו. כשבא בנו של שלמה - רחבעם לשכם לקבל את הסכמת השבטים הם בדקו את נכונותו לסגת ממדיניותו של אביו. משהוא סירב ואמר את המשפט הידוע: "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". לא הייתה לישראלים ברירה, אלא ברשותו של מצביא צבא גולה שחזר לארצו – ירבעם, לפרוק את עול המלך ולהקים מדינה חדשה. למשך תקופה של 100 שנה אחר כך נמשכת כמו מלחמת אזרחים על אש קטנה, ולפעמים גדולה, בין יהודה לישראל.

התקופה הישראלית הקדומה היא תקופה שבה הישראלים ובני יהודה נהיים, בין השאר, מנוודים וחקלאים לאנשי ממלכה ומלחמה. היהודים נלחמים בכוחות אדירים מהם, באימפריות של העולם העתיק, ויכולים להם פעם אחר פעם.

 

 

מלכי ישראל מתקופת התנ"ך

המלוכה בישראל התקיימה 212 שנה. זמן ממוצע של שלטון היה 11 שנה, 9 שושלות עלו וירדו. מעט מהמלכים מתו מוות טבעי. ירבעם הקים מקדש מתחרה לירושלים בבית אל. המלכים אחריו היו פחות מוצלחים והביאו את ישראל אל עברי פי פחת עד שקם מלך גדול בשם עומרי, הנפוליון של תקופתו. ראשית דבר עומרי הפסיק את המלחמה עם יהודה. ואז מחץ צבאות של חצי תריסר אומות עוינות. הוא העביר את הבירה משכם לשומרון, עשה רפורמה בחוקים ועודד מסחר. הוא הרחיב את ממלכתו ושמו יצא למרחוק עד אשור, שם נודעה ישראל בשם "ארצו של עומרי".  טעותו של עומרי הייתה שהשיא את בנו נישואים דיפלומטיים לאיזבל הידועה לשמצה. אביה היה כהן שתפש בכוח את כתר צידון ולימד את בתו את אומנות הבגידה והרצח למען מטרות פוליטיות. איזבל הפסיקה וחיסלה את הזכויות האזרחיות של הישראלים, רדפה את נביאי אלוהים והרגה אותם, והכניסה לארץ פולחן בעל ואשרה. אחאב נתן לה לעשות כמבוקשה בענייני פנים, אך בענייני חוץ הוא הוביל מהלך אמיץ בו הוא התייצב בראש קואליציה של עמים אל מול האימפריה האשורית המתפשטת והביס אותה. בשנת 854 מנצח אחאב בקרב של קרקר את הצבא האשורי. 20.000 איש נהרגים בקרב הזה.

מותו של אחאב קורא למרידה כנגד איזבל. ויהוא עולה לשלטון. הוא שולט בכוח ומדכא את פולחן הבעל. 50 שנה של רווחה באים לישראל. אל מול האימפריה האשורית שעולה מחדש מתחלפים בזה אחר זה מלכים בישראל. עד שבשנת 732 לפני הספירה פולש תגלת פלאסטר לארץ במטרה להכניע את ישראל. לוקח לאשורים 10 שנים והתחלפות של 3 מלכים בכדי לסיים את העבודה. הישראלים מגלים התנגדות עיקשת. לאחר הניצחון מגלים האשורים את האוכלוסייה כולה. עושה זאת סרגון. 10 השבטים הישראלים נעלמים בגולה.

גם ליהודה הייתה איזבל משלה ושמה היה עתליה, היא הייתה למעשה בתה של איזבל שנישאה ליהורם מלך יהודה. יהורם מת ממחלה קשה ובנו נרצח על ידי יהוא מישראל. עתליה תפשה את השלטון. היא רצחה את כל בית המלוכה של דויד חוץ מיהואש שניצל על ידי כך שהוברח בסתר. עתליה מלכה במשך 6 שנים עד שהודחה מכיסאה ויהואש עלה לשלטון. יהואש מלך 40 שנה. כמה עשרות שנים לאחר חורבן ישראל בידי אשור נשקפה סכנה גם ליהודה, אלא שנס הציל את העיר והארץ. הצבא האשורי שחנה מחוץ לירושלים נתקף במגפה מסתורית והתקפל. ירושלים נצלה.

בתקופה זו, מנפילת ישראל עד נפילת ירושלים, במשך עוד 150 שנה,  קרה משהוא חשוב שאפשר את המשך קיום העם היהודי גם אחרי התבוסה לבבל והגלות. 2 הדברים שקרו זה קידוש הספר, ונבואות הנביאים.

שני דברים אלו אפשרו  את המשך העם היהודי גם לאחר הגלות.

 

 

גלות בבל וחורבן ירושלים

בשנת 612, בשיא הצלחתה של האימפריה האשורית, מורדים בה הבבלים, העם הראשון שהם כבשו, ומנצחים אותה ומקימים במקומה את האימפריה הבבלית.

יהודה מורדת בבבל בשנת 600 , צבא ששולח נבוכדנאצר מושמד, והוא נאלץ לבוא בעצמו בראש צבא גדול ליהודה. לאחר מצור של חצי שנה הוא כובש את ירושלים ומגלה את המלך יהויכין ו8000 מהאצולה והשכבות הגבוהות. במקומו הוא ממנה את צדקיה. צדקיה מורד גם הוא ונבוכדנאצר חוזר לירושלים. לוקח לו שנה וחצי להביס את היהודים, בשנת 586 הוא כובש את העיר והורס את בית המקדש, מגלה את רוב האוכלוסייה לבבל. הורג את בניו של צדקיה לפני עיניו ואז מנקר את עיניו. הנותרים ביהודה מורדים שוב לאחר זמן מועט ומובסים בשלישית.

אחד ההסברים לכך שהעם של יהודה שרד בגלות ואילו העם של ישראל לא, הוא שהאשורים היו מגלים את העמים שכבשו בקבוצות קטנות ומפזרים אותם באימפריה, ואילו הבבלים היו מגלים כקבוצה אחת. כמו כן ההגליה של הבבלים הייתה יותר הומאנית ועד מהרה היהודים השתלבו והצליחו בארצם החדשה. אלא שיש גם הסברים אחרים.

בשעת המשבר שלה, ב638 לפני הספירה, מלך ביהודה יושעיה. אביו שהיה מהמפלגה הפרו אשורית נרצח והוא שלט במקומו. יושעיה רצה לעשות רפורמות חברתיות ופוליטיות בכיוון של יותר צדק. וכמו כן רפורמות דתיות. לשם כך הוא "טען" למציאת ספר אלוהים של משה בבית המקדש, ואת הפעולות שלו כנובעות מהספר הזה ומרצון אלוהים. ספר זה הוא ספר דברים. לפי הטענה, הספר היה במקדש מימי שלמה ונמצא בשיפוצים שנערכו במקום. הספר הוקרא בטקס חגיגי, ששימש גם נקודת ציון לניקוי המקדש והארץ כולה מעבודה זרה. יושעיה פעל רבות לחיזוק האמונה ולמלחמה בפולחנים הזרים וכן לתיקונים סוציאליים ברוח התורה. הספר הכניס מימד חדש לעבודה הדתית. הוא היה סמכות מוסרית שאפשר לפנות אליה בכל עת.

הנביא (מהמאוחרים) הראשון הנזכר הוא עמוס שניבא בעיקר בישראל, לאחריו יש את הושעיה וכל השער התנבאו ביהודה.

לאחר נפילת ישראל, הנביאים ירמיה וישעיה נותנים מושג חדש של יהדות.  הם אומרים שהיהדות איננה פולחן, ושבפולחן כשלעצמו אין שום ערך לאלוהים. מה שחשוב זה אנושיות, צדק, מוסריות. אלוהים לא רוצה פולחן, הוא רוצה אנשים מוסריים. אין שום חטא באי הקרבת קורבנות. החטא האמיתי הוא באי צדק.

הדת החדשה שהנביאים הטיפו לה שינתה את אופיים של הכוהנים מכוהני מקדש לדמויי רבי, מלמדי יהדות. הדת החדשה הפכה את היהדות לדת ניידת. הנביאים לימדו שהיהודים צריכים לתת דוגמא לעולם כולו. המצוות המעשיות של היהדות הם רק ליהודים, אך המסר הרוחני והמוסרי הוא לאנושות כולה. היהדות נהייתה דת אוניברסאלית, למעשה ישוע ממשיך את תורתם של הנביאים.

היהודים שהלכו לגלות בבל נשאו איתם את רעיונותיהם של הנביאים ואת ספר התורה הכתוב. שני דברים אלו מספיקים בכדי לשמור עליהם בגולה. בבבל היהודים יצרו עוד שני דברים: את בית הכנסת, ואת התפילה. התפילה החליפה את הקורבן ובית הכנסת את בית המקדש.

במאה השישית לפני הספירה נשלטה בבל על ידי שורה של מלכים נאורים. היהודים נחשפו לספרות דתית ואחרת של העמים האחרים, בעיקר לדת זרתוסתרא, אך גם לאחרים. כשהגיע העת לחזור לארץ רובם רצו להישאר בגולה.

 

 

שיבת ציון ובניית בית המקדש השני

בשנת 539 לפני הספירה מנצחים הפרסים את הבבלים ומקימים את ממלכתם, הייתה זו ממלכה שהוקמה בעיקר בזכותו של אדם אחד, כורש. הוא כובש את בבל בשנת 539 לפני הספירה ונותן ליהודים רשות לחזור לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש. בבבל חיו אז 150.000 יהודים (הרבה יותר מאשר הגיעו לשם) רבע מהם החליטו לחזור לארץ. את החוזרים הנהיגו 2 נסיכים וכוהן גדול צדוקי. הנסיכים ששבצר וזרובבל מבית דויד. שניהם נעלמים. זרובבל שהיה אחראי על בניית המקדש, נעלם לאחר בניית המקדש, וששבצר קודם לכן. יהושע הכוהן הגדול מוכתר בכתר זהב וכסף ושולט למעשה בירושלים.

במשך 500 השנים הבאות של הבית השני השולטים בירושלים הם לרוב הכוהנים הגדולים, אלא שיש להם איזון אזרחי בדמות הסנהדרין וכנסת ישראל. לאחר העלייה הראשונה מבבל מתרחשת עלייה שנייה, בראשה עומדים עזרא ונחמיה. נחמיה ממוצא צדוקי הוא נושא הגביע של המלך. עזרא הוא סופר בחצר המלך. נחמיה ממונה כשליט יהודה והוא מקדם רפורמות סוציאליות וחוקים ותעשיה, הוא בונה את חומות ירושלים. עזרא לוקח על עצמו את המשימה הגדולה של קיבוץ ספר התורה והחייאת חוקי משה, הוא נקרא, לכן, "משה השני". עזרא עולה ליהודה בראש 1800 איש בשנת 458 לפני הספירה. ביחד עם נחמיה הם גוזרים אל איסור נישואים של יהודים לאחרים, גזירה ראשונה מסוגה בהיסטוריה. הדבר השני שעזרא ונחמיה עושים זה להציג ולסגור את ספר התורה. שליחים נשלחו לכל רחבי העולם היהודי להודיע שבערב ראש השנה ספר התורה שנכתב על ידי משה יקרא בציבור. מכיוון שרוב היהודים כבר לא דיברו עברית נכחו גם מתורגמנים לארמית. מהמתרגמים האלו נוסד אחר כך הבית ספר הראשון של תרגום התורה הנקרא מדרש. עזרא ונחמיה גם קבעו שהתורה תיקרא בבתי כנסת במשך כל יום שבת בשנה ופעמיים בשבוע. כל קריאה תתחיל מחדש בראש השנה בפרק הראשון של בראשית.

 

מאמרים על ירושלים - לחצו לקישור

מקומות בירושלים

סודות ירושלים

היסטוריה ירושלים

כנסיות ירושלים

ירושלים היהודית

ירושלים המוסלמית

ירושלים הנוצרית

הר הזיתים

הר ציון

הרובע הארמני

ספר באבן

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics