לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

חסידות - סיכומים מתוך ספרו של יורם יעקובסון.

 

מעבר לארבע רמות של הפרדס אלוהים שרוי בכל...

החסידות מטעימה את האימננציה האלוהית. היא מבליטה את הנחת האיממנציה לפיה האלוהות שורה ומתגלה בכל ואין מקום פנוי ממנה "לית אתר פנוי מיניה" זה יסוד עולמה הנטול מן הזוהר.

האלוהות לא מסתלקת, אלא מפנה מקומה, מתעלמת ומתלבשת. האלוהות מתלבשת, מתכסה, מתעטפת בלבושיה , היא שורה בכל כמקודם ושום צמצום לא חל בה, היא אינה מסתלקת ממקום ומותירתו פנוי, אלא אך ורק מתלבשת מתכסה ומעלימה עצמה מעיניהם של אלה שמתהווים או עתידים להתהוות בקרבה.

השבירה מוסברת במשל של חייט, שנוטל אריג וגוזרו פיסות פיסות כדי לשוב ולאחותן ותפור מהן בגד ראוי, במשל זה ניטל לגמרי עוקצה הקטסטרופאלי של השבירה והיא אינה נתפסת כחורבן, אלא, אדרבה, כמעשה מתוכנן של תיקון, איחוי ובנייה.

 

תורת הצמצום החסידית, שבא הוצא הצמצום הלוריאני מפשוטו, תורת ההתעלמות או ההתכסות שחלה בהוויה האלוהית, מניחה, שביסוד התהליכים הגנוזים המתחוללים בחביוניה, מצוי חפצה הטמיר של האלוהות להתגלות בעולמות התחתונים דווקא, להיוודע בהם ולשכון בקרבם. עולמות אלה הם בבחינת אורות עמומים וקלושים, שבטלים במיעוט זוהרם בתוך אורה הגדול של האלוהות ונכללים בעצמותה כ"שרגא בטיהרא" – כאור הנר שאינו ניכר בצהרי היום. בתוך השטף האינסופי של החיים האלוהיים נמחים גבולותיה של המציאות הסופית ונשטפים, כטיפה שאיננה נודעת בהוויתה הפרטיקולארית המובחנת בתוך מימי האוקיאנוס.

 

הכל מתקיים בעמקי נשמתו של האדם. הנשמה היא זירת ההתרחשויות הקוסמיות ומטאפיסיות, במעמקיה מתחוללים השבירה והתיקון, שטרנספורמציה פסיכולוגית מעמיקה ביותר נתחוללה בהם. האדם יכול לפגוש את האלוהי לא כשהוא חורג מתוך עצמו, מפקיע את עצמו מן העולם הזה... אלא כשהוא יורד אל עמקי עצמו. החסידות חותרת לגאולתו של הפרט. היא מנטרלת את הרעיון המשיחי. התשובה לגאולה האישית נמצאת באיפוס או איון האני, ביטולו המוחלט, המביא לדבקות באל.

האני השרוי בגבולות התודעה העצמית הוא בגדר מחיצה מפסקת בין האדם לבין ההוויה האלוהית, זאת שיטה פאנאתיאיסטית. אומר רבי שניאור זלמן מלאדי: "כל הברואים הם במקורם תמיד והם מתהווים בקרב האין ומתגלים בו במעמד של יש, כהתהוות האור מהשמש בתוך גוף כדור השמש עצמו דרך משל".

הרע איננו קיים כיישות בפני עצמה אלא הוא מעין עורלה, עורלת הלב, קליפה שמקיפה את החיות הפנימית ואת הנקודה האלוהית שגנוזה בעמקי נשמתו של אדם. אני ואפסי: "ההולך בשרירות לבו, מתחשב בעצמו בלבד, מתנשא בגאוותו ואינו נותן את דעתו על כבוד הזולת ועל זכותו, אני אמלוך... כוחי ועוצם ידי".

הדרך המובילה מן האני אל האין היא זו של הירידה, שנתבע האדם לירד אל עמקי האני, שם, במעמקים הרדומים, הלא נודעים של האני האנושי, גנוז האין האלוהי, שאין מקום פנוי ממנו. יש בתוך האדם ניצוץ חבוי.

 

מבחינת שורשו האלוהי גבוה הרע מן הטוב, כי הוא הדבר המוביל אל היש, אם יעלה בידו של אדם להשתרר על הרע, לשעבד אותו לרצון הקדושה ולגלות את יסוד הקדושה שבו, כי אז יזכה לתוספת גדולה של חיות אלוהית. במהותו היצירתית, במהותו כיצר. הרע הינו חיות וחיוניות יתירה, שהרי יצר פירושו חיוניות, התעוררות דינאמית והתלקחות עזה של החיות הגנוזה, שהיא לעולם אלוהית. חיות זו, שנתעוותה ונסתלפה עד שנתגלתה בהווית הרע, ירדה ממקום גבוה מאוד, וכך יוכל האדם להתעלות באמצעותה למדרגה גבוהה יותר מזו שממנה ירד ובא לעולם. באמצעות הרע שנתהפך לקדושה יוכל האדם להתעלות למדרגת שורשו של הרע, שהוא גבוה יותר משורש נשמתו האלוהית.

התנאי היסודי לכך הוא, כמובן, שהאדם ישתלט על הרע ויכניעהו, או לפי הנוסח החסידי העיקרי, יהפכנו ויעלהו לשורשו בקדושה. האש הזרה של היצריות הבהמית תהיה אז אחת עם האש הקדושה של אהבת אלוהים, וכך יתעלה האדם בשיכרונה של האהבה הגדולה, גדולה מעתה שבעתיים, השמיימה.


מחשבות זרות:

המחשבות הזרות הן מחשבות של עבירה – בעיקר בתחום המיני, אבל לא רק בתחום זה – שעולות בדעתו של אדם בשעת התפילה וגם הרהורי חולין בעלמא, כמו פרנסה, בריאות, מעמד חברתי, וכיוצא בזה. המחשבות הזרות פוגמות בהתרכזותו של האדם בתפילה, שהיא שערה העיקרי של הדבקות והדרך המרכזית להשגתה, ובבחינת חיות אלוהית הן משמשות להזנתה של הטומאה ולהגברת כוח. משום כך אורב הרע לאדם בשעת תפילתו מתוך תקווה שיעלה בידו לחטוף ממנו את חיותו הקדושה, שנתלבשה ונתעלמה במחשבות הזרות ונסתלפה בתכניהן הפסולים ובהיפעלויותיהן הפגומות.

החסידות דורשת מן האדם לדחות את המחשבות הזרות ולהדחיקן, או במדרגה גבוה יותר – להעלותן לשורשן האלוהי ולחולל בהן תהליך של עילוי וקידוש בהפיכתן מטומאה לקדושה.

כל מחשבה בנויה מאותיות שהן הוויות אלוהיות קדושות, אבני הבניין של הקב"ה במעשה שמים וארץ. כל העולם בנוי צירופי אותיות קדושות. מחשבות זרות זה צירוף פגום ומעוות, האדם צריך לשנות את סידרן המשובש של צירופי המחשבות הזרות.

למשל: פירוש על הפסוק בפרשת יהודה ותמר כלתו: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה": תמר - פירושו תם מר. המחשבה הזרה היא מר, אבל באמת היא תם.
תמר יושבת ב"פתח עיניים" שזה אומר שער הדבקות, זאת אומרת שהמחשבה הזרה מופיעה בזמן התפילה.

זונה – פירושה כהסברו של המגיב ממבריטש: "זו נאה, כי היא איבר מהשכינה, מדוע הוא כך מלובש בדברי שטות? ואמר: "כי כסתה פניה", כלומר – הפנימיות הוא מכוסה. הווי אומר: המחשבה הזרה היא לכאורה זונה, מנוולת וכעורה, אבל בעצם נאה היא תמה וברה, שהרי היא איבר מהשכינה, חיות אלוהית קדושה". האותיותיה הקדושות של החיות האלוהית מתלבשות ומצטרפות יחדיו בדברי שטות, משום שהפנימיות האלוהית שמתפשטת ושרויה בכל נמצא, מתעלמת בתוך תוכו, מתכסה בלבושו החיצוני והזר, לבוש של שטות, לבוש של מחשבה זרה.

 

חז"ל אמרו: "בא להיטהר מסייעים לו". והנה אנחנו מוצאים מצב שבו אדם בא לתפילה מתוך כוונה טהורה ומאמץ גדול, ודווקא באמצע התפילה הוא חושב על זונה, היכן העזרה???

ובכן האמת היא שהמחשבה הזרה היא העזרה, "...שהשם יתברך שולח לאדם זאת המחשבה כדי להעלותה, על דרך 'מגלגלין זכות על ידי זכאי' ואין המחשבה ההיא מקריות אלא להעלותה לשורשה".

"כגון שבאה לו מחשבה זרה מאהבה רעה או יראה רעה וכיוצא בה. והוא דוחה המחשבה רעה ההיא, ומדביק את עצמו באהבה או ביראה דלעילא, ומסיים תפלתו בהתלהבות יותר גדולה, ובזה מוציא ניצוצות מהקליפה, וזה הסיעו שמסייעין אותו".

אפשר להעלות המחשבות הזרות בדרך של קל וחומר. לאמור: שאם בדבר "קטן כלה ונפסד" חשקה נפשו, הרי בבחינת קל וחומר בן בנו של קל וחומר הוא צריך להעור בתשוקה גדולה ולהשתוקק אל מקור הדברים ושורש כל התענוגים.... אם עלתה זונה במחשבתי, קל וחומר שאשתוקק לא אל זונה כי אם מקור כל הבריאה.

 

החסידות אינה מדברת על פרישות מן העולם כדרך השגתה של הדבקות הנכספת, אלא על דבקות, שאליה מתעלה האדם ומגיע כשהוא ניצב בתוך העולם ומתמודד בצורה פעילה ומודעת עם פיתוייו ומדוחיו.

יש בה שתי מגמות: האחת מצדדת בעבודה בגשמיות כדרך המלך של העבודה הדתית, ועניינה בהתמודדות פעילה ומודעת עם הגשמי ועם פיתוייו ומדוחיו.
האחרת מדברת על התפשטות הגשמיות, כלומר על ביטול הגשמי והגשמיות באדם, התעלותו אל הרוחני והתבטלותו הגמורה בקרבו.


"והחיות רצוא ושוב" של יחזקאל: הרצוא זה התשוקה להתעלות, לצאת מן הכלים, מן הגבולות, ומן המצרים, ולהתכלל בהתבטלות גמורה באין האלוהי, כהשתפך מימי הכד אל תוך המבוע. אבל לאחר הרצוא צריך לבוא השוב: בהוויתו הנשמתית המזוככת והמטוהרת צריך האדם לשוב אל כלי הגוף, להתכס בתוכם ולקיים בקרבם את הייעוד הגדול של "דירה בתחתונים" או של "מלכותך מלכות כל עולמים", מלכות שקיימת גם בתוך כל ההעולמים ואורה מפציע ומתגלה גם מתוך עומק כל האפלות.

מי שבלבו געגועים אל האין וערגה אל הנצח נתון בתהליך בלתי פוסק של "רצוא ושוב" הוא מיטלטל בין אין ליש, מתעלה אל האין וחוזר אל היש, מתעלה וחוזר. הוא נע ונד במרחבים העצומים שבין היש לאין, הולך אל אין סוף בדרך שאין לה סוף, מגיע ולא מגיע, מגיע ולא יגיע לעולם, אך בגעגועיו הטמירים הוא מגלה את האלוהי שנעור בו, את האלוהי באנושי.


מרטין בובר – חסידות.

"יש צורך בעוזר לגוף ולנשמה גם יחד, ליסוד הארצי וליסוד השמימי כאחד. עוזר זה נקרא צדיק. רופא הוא למום גופני ורוחני כאחד, שכן הוא יודע את חיבור שניהם ויכול להשפיע מכאן על שניהם, הוא מלמד איך לנהל את עניינך בדרך כזו, שנפשך תיעשה בת חורין. הוא מלמד לחזק את נפשך בתוך עצמך באופן כזה, שתוכל לעמוד בפני הגורל. ופעם בפעם יודע להוליכך בידו עד שתעיז להמשיך דרכך לבדך. אין הוא עושה במקומך את שיש כבר לאל ידך לעשותו בעצמך, אינו חוסך מנשמתך שום מלחמה שעליה לערוך בעצמה כדי לבצע את פעלה המיוחד בעולם. כוחו של דבר זה יפה גם לגבי מגע הנשמה עם האלוהים. חייב הצדיק להקל על חסידיו את המגע הישיר עם האלוהים ולא לשים לו תחליף. כשם שהוא מחזק את החסיד בשעות של ספק אבל אינו מכניס את האמת בקרבו אלא מסייע בידו לקנותה ולחזוק ולקנותה, כן הוא מתיר בו את כוח התפילה הנכונה, מדריך אותו ליתן לדיבור שבתפילה את הכיוון הנכון, ומחבר את תפילת עצמו אל תפילתו, על ידי שהוא מעודדה ומגבירה. בשעות צרה הוא מתפלל בעדו, אבל לעולם אינו מרשה לנפש החסיד כי תישען לגמרי על נפשו, נפש הצדיק, וכי תוותר על הליכוד והמתח הפנימי העצמאי, על אותה הליכת הנפש לקראת אלוהים, שבלעדיה תישאר ההוויה הארצית על כרחה לא הגשמה."

 

רבי נחמן עצמו, שבין כל הצדיקים היה בייחוד "איש הרוח" הרגיש עצמו מחובר חיבור עמוק וטמיר עם ה"אנשים הפשוטים" מכאן יש להבין את אמריו המופלאים, שאמר כחדשיים לפני פטירתו. הוא ראה את עצמו במצב של ליאות רוחנית, ואמר שעתה אינו עוד אלא "איש פשוט". אולם כשעבר במישרים ממצב זה אל ההתלהבות העליונה של הרוח, אמר, כי בעיתים כאלה של ירידה מקבל הצדיק חיות, הזורמת אחר כך לכל הפשוטים בעולם. לא מבני ישראל בלבד אלא מכל הגויים. והחיות שקיבל – מקורה ב"אוצר מתנת חינם" שנצטבר בכנען עוד מלפני ביאת ישראל, ו"מתנת חינם" זו הריהי אותה העצמות הטמירה שהיא מפוזרת גם בנשמותיהם של ה"אנשים הפשוטים" ומכשירה אותם לאמונה הפשוטה.

 

רבי מנחם מנדל הוא איש חשוב בתולדות תנועת החסידות על שום שהעבירה לישראל ושתלה שם. לפי האגדה הבעל שם טוב נאלץ לחזור מעל ספה של ישראל, ואילו רבי מנדל עלה לצפת ואחר כך לטבריה עם שלוש מאות מתלמידיו. הוא ראה את עצמו "כמשולח של שרי המדינות לפלטין של המלך, שלא נעלם ממנו שום דבר לתיקון המדינה הן בגוף והן בנפש". הוא נשאר קשור עם חסידיו בגולה כך "שבשעת קראו קריאת שמע שעל המיטה נגלו לו תעלומות בני אדם הקשורים עמו וידע מה עשו ומה בכוחם לעשות". הוא היה תלמידו של המגיש מזריטש.

 

חב"ד - ראשי תיבות של חוכמה בינה ודעת, מראה על האופי השכלתני של התנועה, זה היה הפלג של חסידות ליטא שאותו ייסד רבי זלמן מלאדי. הוא רצה לעלות עם רבי מנדל לארץ אבל חזר בו בשל בקשתו וייסד את חב"ד. יש להחזיר להכרת התבונה את זכויותיה בבחינת דרך אל האלוהות, ניסיון להשלים בין הרבנות והחסידות, דחיית המחשבות הזרות במקום העלתם, החלשת מעמד הצדיק. סבל רדיפות מצד המתנגדים.

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics