לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

יהדות – דת ותרבות של שינוי.
סיכומים מהספר Jews god and history של  max i diamont.

היהדות היא למעשה שש תרבויות שנבעו מתוך קונפליקט עם העולם החיצון וגילוי כוחות פנימיים שאפשרו יצירת תרבות חדשה שתתמודד עם האתגר שבפתח.

השלב הראשון - הוא הזמן שמאברהם עד ימי בית שני של היוונים, זמן שבו היהודים מתמודדים עם התרבות הפאגאנית.

השלב השני - הוא מתקופת היוונים עד סוף תקופת הרומאים האלילים, מ300 לפני הספירה עד 300 אחרי הספירה. זמן בו היהדות מתמודדת עם התרבות היוונית רומית.

השלב השלישי - הוא הזמן שבין 100 לספירה ל600 לספירה. הזמן שבו היהדות התמודדה עם הנצרות המתעוררת והכובשת, עם האימפריה הביזנטית. הזמן הזה הוא זמן יצירתו של התלמוד.

השלב הרביעי - הוא הזמן של תרבות האסלאם. מ500 לספירה עד 1500 לספירה. זמן של פריחה יהודית בספרד ובמזרח.

השלב החמישי - הוא ימי הביניים, מ500 ל1500 לספירה באירופה. זמן של הקבלה. זמן של הישרדות שמושגת בכוחו של התלמוד, אך לא זמן חשוך כל כך כמו שחושבים.

השלב השישי - הוא מ1500 עד ימינו, זמן הרנסנס והתקופה החדשה, השחרור של היהודים ועלייתם לגדולה, אל מול רדיפות חדשות ואיומות יותר מקודמיהן.


השלב הראשון – האל הנייד

חמורבי היה משה של הבבלים. בשנת 2100 לפני הספירה הוא נתן לבבלים קוד חוקים שהגיע מהשמיים. בשנת 2000 שבט שמי רעב בשם האשורים החל לקרוא תגר על הבבלים. באותו הזמן תרח עוזב את אור, עובר את הנהר ומתיישב בחרן. בדרום טורקיה. כאן אברהם פוגש את יהוה. יהוה מציע לאברהם ברית: אם הוא ילך בחוקותיו אזי צאצאיו יהיו העם הנבחר ויהיו תחת חסותו. החובה הינה אחת ויחידה, חובת המילה, וההבטחה הינה אחת ויחידה, הבטחת ארץ כנען.

הברית היא הכוח המניע העיקרי בחיי היהודי, עד היום. היהודים מקבלים את רעיון המונותיאיזם, שיש אלוהים אחד שהוא עליון ובלתי נראה ולא מושג. יהוה לא מת ולא קם לתחייה, אין מלחמות מיתולוגיות בינו לבין האלים האחרים. הוא לא מעורב בחשקים ובתאוות ארציות כאלים היוונים. עבודת האלוהים של היהודים שונה במהותה מעבודת האלוהים של העמים הפאגאנים. דוגמא טובה היא נושא הסקס. מכיוון שאלוהים לא מעורב בתאוות ארציות, אזי ביהדות המין תפש מקום משני, שלא כמו בתרבות היוונית שבה הוא תופש מקום יותר ויותר חשוב, עד שהוא מביא להחלשת המארג המוסרי של החברה.

 

בעוד משה רועה את עדרי יתרו ליד הר חורב, הוא פוגש את יהוה. בצורת הסנה הבוער. בעודו שואל אותו איך לקרוא לו, עונה לו יהוה: "אהיה אשר אהיה". משה הוא האדם היחיד שזוכה לראות את אלוהים, כאקט של חברות מצד אלוהים אליו. אבל הוא יכול לראות רק את אחוריו. כשהוא רואה את אלוהים בהר סיני, לאחר מתן תורה. אלוהים נגלה אליו בליווי עשרה תארים. עשרה תארים אלו משמשים כבסיס לתורת עשר הספירות של הקבלה. לפי הטענה במקביל לתורה שבכתב ועשרת הדיברות, ניתנו גם תורה שבעל פה ותורת נסתר – הקבלה, בה יש עשר ספירות. משה מצווה בברית המילה, וניתנת לו הברית של אברהם, שחלק מהותי ממנה זה ארץ כנען, ולכן יציאת מצרים.

 

יש אומרים שהמושג "העם הנבחר" מקורו ממשה שהיה לא יהודי (מדייני, כהן מצרי) ובחר ביהודים להעביר להם את רעיונותיו. ובסיפור המקראי הוא פשוט נשען על אבות קדומים שהם אגדה או שיוחסו להם דברים לא להם. סיגמונד פרויד כותב בספרו "משה והמונותיאיזם" שמשה היה כהן מצרי שהתיך ביחד את הישראלים שיצאו ממצרים ואת העברים שישבו בארץ ישראל, מעביר להם את תורתו המונותיאיסטית. השם משה במצרית עתיקה משמעו ילד והוא מופיע בשמות כמו "תותמוסס" – ילד של תות.

 

עד להגירה למצרים היהודים נקראים עברים, לאחר היציאה ממצרים הם נקראים ישראלים. אלוהים נקרא לעיתים אלוהים ולעיתים יהוה.
חוקרי התנ"ך סבורים שהתנ"ך מורכב מ4 מקורות שונים, גרסאות שונות שחוברו לאחד. וולהאוזן מונה ארבע חלקים המעורבים יחדיו בטקסט:
חלק אחד זה כתבי ה"י"  - בהם מוזכר יהוה. אלו נכתבו לפי ההשערה בממלכת יהודה ב900 לפני הספירה.
חלק שני זה כתבי ה"א" – בהם מוזכר אלוהים, אלו נכתבו בממלכת ישראל ב800 לפני הספירה.
חלק השלישי הוא כתבי ה"כ" – כתבי הכוהנים, אלו נכתבו ב600 לפני הספירה.
החלק הרביעי הוא כתבי ה"י',א'" כתבי יהוה אלוהים. שהוספו על ידי מחברי התנ"ך – הסופרים במאה ה5 לפני הספירה. התורה נחתמה כנראה ב450 לפני הספירה, התנ"ך כולו נחתם  כמאתיים שנה ואולי יותר לאחר מכן.

 

משה היה ראשון מהנביאים, והגדול מכולם. היו כתות ביהדות שהעריצו אותו, כמו למשל השומרונים או האיסיים. ולמרות זאת יש מקומות שהוא לא מופיע בהם בכלל, כמו למשל בהגדה של פסח. יציאת מצרים ומתן תורה בהר סיני הם פסגת היהדות.

חוקי משה היו פעם ראשונה בהיסטוריה שהופיע חוק כתוב מבוסס על צדק ושוויון שהכול שווים לפניו. זה אפשר את יצירת החברה הדמוקרטית של השופטים. בחוקי משה הרשות האזרחית נפרדת מהרשות הדתית. וכן יש רשות מחוקקת נפרדת. כל החוקים של היום נשענים בעצם על חוקי משה ועשרת הדיברות. חוקי משה עובדים בעיקר על מה לא תעשה. ומשאירים את מה תעשה פתוח. במסגרת הזאת שלושת חוקי העשה הם: אנוכי אדוני אלוהים. כבד את אביך ואת אימך, שמור את יום השבת לקודשו. חוקים שהם כללים ומשאירים פתח לפרשנות.

(לפי הנוצרים ישוע אמר: עשה לאחרים מה שתרצה שיעשו לך. בעוד שהלל הזקן אמר: אל תעשה לאחרים מה שלא תרצה שיעשו לך. יש הבדל תהומי בין שתי הגישות. הבדל זה מבטא אולי יותר מכל את הליברליות המחשבתית של היהדות.)

 

תקופת השופטים:

השלטון בישראל בתקופת השופטים היה ניסיון ראשון בעולם של שלטון דמוקרטי. לכל שבט היה את השופט שלו. והשבטים האמינו שבזמן משבר יקום מעצמו מנהיג מואר כמו ז'אן דארק הצרפתייה. מנהיג שהסיטואציה הקשה תיצור אותו והוא יציל אותם. ואכן לשבטים היה גם מנהיגה בסגנון ז'אן דארק שהצילה אותם בזמן צרה בשם דבורה. המושיע של התקופה הוא השורש של התפישות המשיחיות לעתיד לבוא. בנוסף לשופטים היה גם מועצת זקנים ואסיפה של כל העם. אך למבנה זה היו גם נקודות חולשה וזה חוסר שלטון מרכזי.

בתקופת השופטים הומצא הכתב המודרני - כתב האותיות. אין יודעים אם הוא הומצא על ידי הפניקים או היהודים. אולי הוא ניתן במעמד הר סיני יחד עם התורה? ומכאן מקור השראתו השמימית. מכל מקום המחקר המודרני מאמין שהכתב הומצא בתקופה זו, מ1300 לפני הספירה עד 800 לפני הספירה. במצרים כתבו בכתב אחר - כתב תמונות, ובארם נהריים בכתב יתדות.

 

המלוכה:

כשהיהודים המליכו על עצמם בסופו של דבר מלך היה זה מלך שונה מהמלכים הפגאניים. לפי הפאגאנים המלך היה ממוצא שמימי, הוא היה מרכז דת המדינה כמו במצרים. אך ביהדות המלך היה צריך לשמור על החוק כמו כל אזרח אחר, ואם הוא לא עשה זאת היה מי שיזכיר לו את זה.

דויד היה המלך הממשי הראשון בישראל והוא עשה שלושה דברים חשובים. ראשית כבש את ירושלים ועשה אותה בירתו. שנית הקים מקדש, או רצה להקים מקדש, או התחיל להקים מקדש. שלישית הביא את הארון לירושלים שם הוא שכן באוהל עד ששלמה הקים את המקדש.

שלמה שינה את המבנה החברתי בישראל. הוא הפך את הישראלים מחברה חקלאית לחברה אורבאנית. לשם כך הוא שינה את המבנה הפיאודלי של החברה למבנה קפיטליסטי. לצורך כך היה עליו לשבור את עוצמתם של השבטים. הוא חילק את ארצו לשתים עשרה יחידות מיסוי בגבולות שחצו את גבולות השבטים. בעזרת המיסוי הכבד והעבודה הכפויה הוא יצר שכבה גדולה של חסרי אדמות שהוכרחו לעבור לערים, שם פיתח שלמה את התעשייה ומסחר.

בימי השופטים המשפחה הייתה היחידה הכלכלית. בימי שלמה היחיד הוא היחידה הכלכלית. התיעוש המהיר הביא איתו את החוליים של תיעוש: פערים בין עשירים לעניים, אבטלה, ועוד..

בנוסף לכך שלמה הכניס לארץ פולחנים זרים דרך הנשים שאותם נשא. כשמת שלמה, לכן, כל העניין התפרק והשבטים הישראלים פרקו מעליהם את עול השעבוד.

הממלכה של שלמה הוקמה בהסכמה. פעמיים לקח דויד את שלמה לשכם בכדי שהשבטים הישראליים יקבלו אותו. כשבא בנו של שלמה - רחבעם לשכם לקבל את הסכמת השבטים הם בדקו את נכונותו לסגת ממדיניותו של אביו. משהוא סירב ואמר את המשפט הידוע: "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". לא הייתה לישראלים ברירה, אלא ברשותו של מצביא צבא גולה שחזר לארצו – ירבעם, לפרוק את עול המלך ולהקים מדינה חדשה.

למשך תקופה של 100 שנה נמשכת כמו מלחמת אזרחים על אש קטנה ולפעמים גדולה בין יהודה לישראל.

 

ישראל:

התקופה הישראלית הקדומה היא תקופה שבה הישראלים ובני יהודה נהיים מנוודים וחקלאים לאנשי ממלכה ומלחמה. היהודים נלחמים בכוחות אדירים מהם, באימפריות של העולם העתיק, ויכולים להם פעם אחר פעם.

המלוכה בישראל התקיימה 212 שנה. זמן ממוצע של שלטון היה 11 שנה. תשע שושלות עלו וירדו. מעט מהמלכים מתו מוות טבעי. ירבעם הקים מקדש מתחרה לירושלים בבית אל והיה מלך מוצלח, המלכים אחריו היו פחות מוצלחים והביאו את ישראל אל עברי פי פחת עד שקם מלך גדול בשם עומרי, הנפוליון של תקופתו.

ראשית דבר עומרי הפסיק את המלחמה עם יהודה ואז מחץ צבאות של חצי תריסר אומות עוינות. הוא העביר את הבירה משכם לשומרון, עשה רפורמה בחוקים ועודד מסחר. הוא הרחיב את ממלכתו ושמו יצא למרחוק עד אשור, שם נודעה ישראל בשם "ארצו של עומרי". 
טעותו של עומרי הייתה שהשיא את בנו נישואים דיפלומטיים לאיזבל הידועה לשמצה. אביה היה כהן שתפש בכוח את כתר צידון ולימד את בתו את אומנות הבגידה והרצח למען מטרות פוליטיות. איזבל חיסלה את הזכויות האזרחיות של הישראלים, רדפה את נביאי אלוהים והרגה אותם, והכניסה לארץ פולחן בעל ואשרה. אחאב נתן לה לעשות כמבוקשה בענייני פנים, אך בענייני חוץ הוביל מהלך אמיץ בו הוא התייצב בראש קואליציה של עמים אל מול האימפריה האשורית המתפשטת והביס אותה. בשנת 854 מנצח אחאב בקרב של קרקר את הצבא האשורי. 20.000 איש נהרגים בקרב הזה.

 

מותו של אחאב קורא למרידה כנגד איזבל. יהוא עולה לשלטון, שולט בכוח ומדכא את פולחן הבעל. חמישים שנה של רווחה באים לישראל. אל מול האימפריה האשורית שעולה מחדש מתחלפים בזה אחר זה מלכים בישראל. עד שבשנת 732 לפני הספירה פולש תגלת פלאסטר לארץ במטרה להכניע את ישראל. לוקח לאשורים עשר שנים והתחלפות של שלושה מלכים בכדי לסיים את העבודה. הישראלים מגלים התנגדות עיקשת. לאחר הניצחון מגלים האשורים (סרגון) את האוכלוסייה כולה. עשרת השבטים הישראלים נעלמים בגולה.

 

יהודה:

גם ליהודה הייתה איזבל משלה ושמה עתליה, היא הייתה למעשה בתה של איזבל שנישאה ליהורם מלך יהודה. יהורם מת ממחלה קשה ובנו נרצח על ידי יהוא מישראל. עתליה תפשה את השלטון, רצחה את כל בית המלוכה של דויד חוץ מיהואש שניצל על ידי כך שהוברח בסתר, ומלכה במשך שש שנים עד שהודחה מכיסאה על ידי יהואש שעלה לשלטון.
יהואש מלך ארבעים שנה. כמה עשרות שנים לאחר חורבן ישראל בידי אשור נשקפה סכנה גם ליהודה, אלא שנס הציל את העיר והארץ. הצבא האשורי שחנה מחוץ לירושלים נתקף במגפה מסתורית והתקפל. ירושלים נצלה.

בתקופה זו, מנפילת ישראל עד נפילת ירושלים, 150 שנה מאוחר יותר, קרה משהוא חשוב שאיפשר את המשך קיום העם היהודי גם אחרי התבוסה לבבל והגלות. שני הדברים שקרו זה קידוש הספר, ונבואות הנביאים. שני דברים אלו אפשרו את המשך העם היהודי גם לאחר הגלות.

 

חורבן יהודה

בשנת 612, בשיא הצלחתה של האימפריה האשורית, מורדים בה הבבלים, העם הראשון שהם כבשו, מנצחים אותה ומקימים במקומה את האימפריה הבבלית.

יהודה מורדת בבבל בשנת 600, צבא ששולח נבוכדנאצר מושמד, והוא נאלץ לבוא בעצמו בראש צבא גדול ליהודה. לאחר מצור של חצי שנה הוא כובש את ירושלים ומגלה את המלך יהויכין ו8000 מהאצולה והשכבות הגבוהות. במקומו הוא ממנה את צדקיה. צדקיה מורד גם הוא ונבוכדנאצר חוזר לירושלים. לוקח לו שנה וחצי להביס את היהודים, בשנת 586 לפנ"הס הוא כובש את העיר והורס את בית המקדש, מגלה את רוב האוכלוסייה לבבל. הורג את בניו של צדקיה לפניו ואז מנקר את עיניו. הנותרים ביהודה מורדים שוב לאחר זמן מועט ומובסים בשלישית.

 

איך זה שיהודה שרדה את הגלות ואילו ישראל לא?

אחד ההסברים לכך שהעם של יהודה שרד בגלות ואילו העם של ישראל לא, הוא שהאשורים היו מגלים את העמים שכבשו בקבוצות קטנות ומפזרים אותם באימפריה, ואילו הבבלים היו מגלים כקבוצה אחת. כמו כן ההגליה של הבבלים הייתה יותר הומאנית ועד מהרה היהודים השתלבו והצליחו בארצם החדשה. אלא שיש גם הסברים אחרים.

בשעת המשבר שלה, ב638 לפני הספירה, מלך ביהודה יושעיה. אביו שהיה מהמפלגה הפרו אשורית נרצח והוא שלט במקומו. יושעיה רצה לעשות רפורמות חברתיות ופוליטיות בכיוון של יותר צדק. וכמו כן רפורמות דתיות. לשם כך הוא "טען" למציאת ספר אלוהים של משה בבית המקדש, ואת הפעולות שלו כנובעות מהספר הזה ומרצון אלוהים. ספר זה הוא ספר דברים.

לפי הטענה, הספר היה במקדש מימי שלמה ונמצא בשיפוצים שנערכו במקום. הספר הוקרא בטקס חגיגי, ששימש גם נקודת ציון לניקוי המקדש והארץ כולה מעבודה זרה. יושעיה פעל רבות לחיזוק האמונה ולמלחמה בפולחנים הזרים וכן לתיקונים סוציאליים ברוח התורה. הספר הכניס מימד חדש לעבודה הדתית. הוא היה סמכות מוסרית שאפשר לפנות אליה בכל עת.

 

לאחר נפילת ישראל, הנביאים ירמיה וישעיה נותנים מושג חדש של יהדות.  הם אומרים שהיהדות איננה פולחן, ושבפולחן כשלעצמו אין שום ערך לאלוהים. מה שחשוב זה אנושיות, צדק, מוסריות. אלוהים לא רוצה פולחן, הוא רוצה אנשים מוסריים. אין שום חטא באי הקרבת קורבנות. החטא האמיתי הוא באי צדק.

הדת החדשה שהנביאים הטיפו לה שינתה את אופיים של הכוהנים מכוהני מקדש לדמויי רבי, מלמדי יהדות. הדת החדשה הפכה את היהדות לדת ניידת. הנביאים לימדו שהיהודים צריכים לתת דוגמא לעולם כולו. המצוות המעשיות של היהדות הם רק ליהודים, אך המסר הרוחני והמוסרי הוא לאנושות כולה. היהדות נהייתה דת אוניברסאלית.

היהודים שהלכו לגלות בבל נשאו איתם את רעיונותיהם של הנביאים ואת ספר התורה הכתוב. שני דברים אלו הספיקו בכדי לשמור עליהם בגולה. 

 

החזרה לארץ:

במאה השישית לפני הספירה נשלטה בבל על ידי שורה של מלכים נאורים. היהודים נחשפו לספרות דתית ואחרת של העמים האחרים, בעיקר לדת זרתוסתרא, אך גם לאחרים. כשהגיע העת לחזור לארץ רובם רצו להישאר בגולה.

בשנת 539 לפני הספירה מנצחים הפרסים את הבבלים ומקימים את ממלכתם, הייתה זו ממלכה שהוקמה בעיקר בזכותו של אדם אחד - כורש. הוא כובש את בבל בשנת 539 לפני הספירה ונותן ליהודים רשות לחזור לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש. בבבל חיו אז 150.000 יהודים (הרבה יותר מאשר הגיעו לשם) רבע מהם החליטו לחזור לארץ. את החוזרים הנהיגו שני נסיכים וכוהן גדול צדוקי. הנסיכים ששבצר וזרובבל מבית דויד. שניהם נעלמים. זרובבל שהיה אחראי על בניית המקדש נעלם לאחר בניית המקדש, וששבצר קודם לכן. יהושע הכוהן הגדול מוכתר בכתר זהב וכסף ושולט למעשה בירושלים.

במשך 500 השנים הבאות של הבית השני השולטים בירושלים הם לרוב הכוהנים הגדולים, אלא שיש להם איזון אזרחי בדמות כנסת ישראל.

לאחר העלייה הראשונה מבבל מתרחשת עלייה שנייה, בראשה עומדים עזרא ונחמיה. נחמיה ממוצא צדוקי הוא נושא הגביע של המלך. עזרא הוא סופר בחצר המלך.

נחמיה ממונה כשליט יהודה והוא מקדם רפורמות סוציאליות וחוקים ותעשיה, הוא בונה את חומות ירושלים. עזרא לוקח על עצמו את המשימה הגדולה של קיבוץ ספר התורה והחייאת חוקי משה, הוא נקרא, לכן, "משה השני".

עזרא עולה ליהודה בראש 1800 איש בשנת 458 לפני הספירה. ביחד עם נחמיה הם גוזרים אל איסור נישואים של יהודים לאחרים, גזירה ראשונה מסוגה בהיסטוריה. הדבר השני שעזרא ונחמיה עושים זה להציג ולסגור את ספר התורה. שליחים נשלחו לכל רחבי העולם היהודי להודיע שבערב ראש השנה ספר התורה שנכתב על ידי משה יקרא בציבור. מכיוון שרוב היהודים כבר לא דיברו עברית נכחו גם מתורגמנים לארמית. מהמתרגמים האלו נוסד אחר כך הבית ספר הראשון של תרגום התורה הנקרא מדרש. עזרא ונחמיה קבעו שהתורה תיקרא כל שבת ופעמיים נוספות במשך השבוע. כל קריאה תתחיל מחדש בראש השנה בפרק הראשון של בראשית.


השלב השני. תקופת ה"אפיקורוס".

אלכסנדר מוקדון כובש את ירושלים ב332 לפני הספירה. הכוהן הגדול (שמעון הצדיק) יוצא לקבל את פניו ואלכסנדר מברך אותו ומכיר בו ככוהן באומרו: אתה זה שראיתי אותו בחלום. אלכסנדר נותן ליהודים חופש דתי ופוליטי והופך ליקירם.

אלכסנדר מצווה על חייליו להתערב באוכלוסיה המקומית באימפריה ולהוליד כמה שיותר ילדים. בתוך עשר שנים מוקמות עשרים וחמישה ערים חדשות שהראשית מביניהם היא אלכסנדריה. לאחר מותו המוקדם נקרעת ממלכתו הענקית לשלושה חלקים. התלמים שולטים במצרים ובמשך 100 השנים הבאות ויותר גם בישראל. בעקרון הם בעד המשפט: "חיה ותן לחיות". הסמכות העליונה בארץ זה הכוהן הראשי ולצידו או מעליו הסנהדרין שנבחר מבין המשפחות המובילות, מלומדים והאינטלקטואלים של התקופה. הסנהדרין פועל כבית משפט וכסנט. בתקופה היוונית שהיא תקופת מסחר היהודים מתרבים ונפוצים בכל האימפריה, אין כמעט עיר שאין בה יהודים.


התנגשות רעיונית:
ישנו מאבק בין התרבות היהודית לתרבות ההלניסטית. בין הדוניזם למוסר, ויותר מכך בין רעיונות הפילוסופים היוונים לבין תורת משה ועקרונות המונותיאיזם הדתי.

מבין הזרמים הפילוסופים המאיים ביותר הוא האפיקורסי. שבו הציניקנים לימדו שהאלים לא מתערבים במעשי אדם, שחובתו היחידה של אדם היא להנות את עצמו ואין כל גמול בשמים. אין מוסר רק הנאה. רדיפת ההנאה היא  מטרתו של האדם. האפיקורסיות גרמה לאי מוסריות ולרישיון למתירנות שהחליף את הערכים המסורתיים של צניעות ונאמנות, ונתפשה כאיום על החברה.

רוב היהודים נשארו אנטי הלנים כששני דברים עיקריים מאחדים אותם: האחד זה האמונה בתורת משה, והשני זה הציפייה לחזרת מלך מבית דוד. האנטי הלנים יצרו מפלגה שנקראת החסידים, שבמקורה נוצרה כתנועת התנגדות לזימה ולשתייה, ויצאה כנגד האפיקורסיות וההתייוונות. החסידים מילאו תפקיד חשוב במאורעות לבוא.

 

לאחר 125 שנים של שליטה תלמית, נכבשה ארץ ישראל על ידי הסלווקים בראשות אנטיוכוס הגדול. חלומו של אנטיוכוס היה לכבוש גם את מצרים ולחדש את ממלכתו של אלכסנדר מוקדון. אלא שבמצרים הוא נתקל ברומאים ועשה אחורה פנה. הוא תרץ את חולשתו כלפי הרומאים בכך שאין אימפריה מאוחדת מאחוריו, וחשב שהדרך ליצור אימפריה מאוחדת זה על ידי תחייה של התרבות ההלנית שתכלול גם את פולחן השליט. הוא התחיל בתוכנית הלניזציה גרנדיוזית שכללה הצבת פסלים של אלים יוונים וגם של עצמו בכל ממלכתו ועידוד הרגש הפטריוטי. המסע ההלני הצליח בכל רחבי האימפריה חוץ מאשר בישראל, שם טענו היהודים שעל ידי תשלום המיסים שלהם הם ממלאים כבר את חלקם וסרבו להציב את פסלי היוונים במקדשיהם. אנטיוכוס שהיה שליט סובלני הסכים עם טענותיהם, אלא שבנו אחריו – אנטיוכוס אפיפנס חשב אחרת.

כעזר לאנטיוכוס אפיפנס היו מפלגת המתייוונים בישראל. הם גרמו בעזרת שוחד וקנוניות למינוי אחד משלהם לכהן הראשי. מינוי שנעשה על ידי השליט היווני. מי שמונה היה יאסון, מראשי המתייוונים, ויאסון זה פתח את המקדש לפולחן זר: משחקים יוונים של גברים ערומים התנהלו בחצרות, פסלים הוכנסו פנימה. הדבר גרם להתמרמרות רבה באוכלוסייה ולחיזוק החסידים.

בזמן זה יצא אנטיוכוס אפיפנס למצרים בכדי לכבוש אותה כמו אביו, אלא שכמו אביו הוא נתקל ברומאים וחזר על עקביו, אלא ששמועה נפוצה בירושלים שהוא נהרג בקרב. החסידים ניצלו את ההזדמנות והרגו את הכוהנים המתייוונים וטיהרו את בית המקדש מפסלים, אלא שאנטיוכוס לא מת, הוא עלה זועם לירושלים וטבח 10.000 מאוכלוסייתה, בלי קשר להשתייכות מפלגתית זו או אחרת. הוא קרא לפגאניים לבוא ולגור בירושלים והתחיל ברדיפות של הדת היהודית, רדיפות הדת הראשונות בהיסטוריה.

 

מרד החשמונאים:

היהודים נצטוו לא לשמור את השבת ולא למול את בניהם. זה כבר היה יותר מדי לאוכלוסייה הפשוטה. כוהן בשם מתתיהו ממודיעין ביחד עם חמשת בניו פתח במרד אליו הצטרפו רבים. פעם אחר פעם הם הביסו את הצבאות הסלווקים שנשלחו למולם, עד שיהודה הגיע לעצמאות מלאה בראשותו של שמעון החשמונאי ב143 לפני הספירה. ב164לפני הספירה החל המרד.

אנטיוכוס הוא דמות יוצאת דופן בהיסטוריה של העולם העתיק, הוא ניסה לחדש את המסורת ההלנית ולחזק אותה אל מול הכוח העולה של רומי וחולשת ארצו, הוא היה בעל דחף דתי עמוק במאמצו זה ואמונה עמוקה, אך זו דחפה אותו להטיל את הגזרות הדתיות, ולבצע את הרדיפה הדתית הראשונה בהיסטוריה, רדיפה שהביאה לידי מרד החשמונאים והקמת ממלכת יהודה עצמאית.

אנטיוכוס  החליף את יאסון במנלאוס, כוהן מהדרג הזוטר, שנעשה בעצם נציגו בארץ. הוא שדד את בית המקדש בהסכמת מנלאוס, הביא אל העיר מתיישבים זרים. בשנת 167 לפני הספירה הוצאה הדת היהודית מחוץ לחוק ושמירת מצוותיה נאסרה באופן קפדני. המילה נאסרה, ספרי תורה נשרפו, השבת חוללה. יתרה מזאת, היהודים הוכרחו להשתתף בפולחן האלילי, להקריב קורבנות בבמות ולאכול מאכלים אסורים ובמיוחד חזיר. מזבחות לעבודה זרה הוקמו בערים שונות ביהודה, ועליהם הוקרבו חזירים ובעלי חיים אסורים אחרים. יתר על כן, בית המקדש בירושלים חולל והפך להיכל זאוס האולימפי, חג דיוניסוס הוחג בבירת יהודה והיהודים נאלצו להשתתף בתהלוכה לכבוד האל, מקושטים בזרי קיסוס.

אנטיוכוס היה אישיות יוצאת דופן בתקופתו, הוא לא היסס לעולם לעשות דברים בלתי רגילים ולא צפויים, הוא פיתח קשר אישי עמוק עם זאוס, וסלידה עמוקה כלפי היהדות. מדיניותו הוגשמה באכזריות רבה.

 

השושלת החשמונאית:

ב164 לפני הספירה, כאמור, החל המרד החשמונאי. מי שהוביל את המרד החשמונאי בתחילה היה יהודה המכבי, הוא פעל בעיקר בשדה הקרב וניצחונותיו אילצו את השלטון הסלווקי לחדול מרדיפותיו. לאחר נפילת יהודה בשדה הקרב החליף אותו יונתן, הוא המשיך את הברית עם רומא, כרת ברית ידידות עם ספרטה, וניצל מריבות פנימיות בחצר הסלווקית כדי להרחיב את סמכויות ושטח שלטונו. הוא מונה נציב מטעם הסלווקים על ישראל כולה. שר צבא סלווקי בשם טריפון הזמין אותו לעכו במרמה, כלא אותו והרגו.

את יונתן החליף שמעון, אחרון האחים החשמונאים והשליט המוצלח מכולם. הוא קיבל אישור לשלטונו מאסיפת העם והתרכז בבניית הארץ,
שמעון היה הן שליט, כהן הגדול וראש הצבא, אך לא היה מלך. הוא קבע את מגילת היסוד של המדינה החשמונאית.

שמעון נרצח בביקור אצל ידידו תלמי ביריחו בהשפעת אנטיוכוס השביעי. לאחר מכן עלה לשלטון יוחנן הורקנוס.

יוחנן השתחרר סופית מעול השלטון הסלווקי, החל לטבוע מטבעות, הרחיב את גבולות שלטונו ואף גייר בכוח חלק מהתושבים שכבש. הוא כבש את המתחם המקודש של השומרונים בהר גריזים והרס אותו וגייר את האדומים.

יוחנן שלט שלושים שנה, ורק בסוף שלטונו התגלה סכסוך בינו לבן הפרושים שבעבר היו ביחסים טובים, סכסוך שהיו לו השלכות הרסניות לעתיד לבוא. לאחר יוחנן מלך בנו  - יהודה אריסטובלוס במשך שנה אחת בלבד, בימיו נכבש הגליל ותושביו גוירו.

אופי החצר החשמונאית החל מזכיר יותר ויותר חצר מלוכה הלניסטית, וזה הביא לסכסוך עם הפרושים. אריסטובלוס היה הראשון ששם כתר על ראשו. לאחר מותו עלה לשלטון אחיו: אלכסנדר ינאי, שמלך כעשרים ושבע שנים, שנות שלטונו היו סוערות ומרובות בסכסוכים ומלחמות.

ינאי הסתכסך עם הנבטים וכבש את עזה שהייתה נמלם, הסתכסך עם הפרושים, דבר שהביא למלחמת אחים, הוא מת בשדה הקרב ואשתו – שלומציון ירשה אותו, היא שלטה תשע שנים שנחשבו לשנים של אושר, עם מותה החל מאבק על השלטון בן שני בניה: הורקנוס שהיה הכהן הגדול ונתמך על ידי הפרושים ואריסטובלוס – בנה הצעיר שנתמך על ידי הצדוקים.

 

רומאים:

בתקופה זו, בשנת 64 לפני הספירה, הגיעו הרומאים לסוריה. הורקנוס ואריסטובלוס פנו לפומפיוס בכדי שיחליט  בסכסוך ביניהם. פומפיוס נכנס ליהודה, לקח בשבי את אריסטובולוס, שם מצור על אוהדיו שהתבצרו בהר הבית וכבש אותו בכוח. הוא מינה את הורקנוס לשליט אך העניק לו סמכויות מצומצמות, וכן קיצץ בגבולותיה של מדינת החשמונאים. יהודה הפכה לחלק מהאימפריה הרומית.

בשנת 42 לפני הספירה חל זעזוע במזרח, הפרתים ניצחו את הרומים ו"שיחררו" את ישראל. בפרתים תמך ענף אריסטובלוס של בית חשמונאי, הפרתים העלו לשלטון את מתתיהו אנטיגונס, בנו של אריסטובולוס, הגלו לבבל את הורקנוס, ופגעו בבניו של אנטיפטרוס – עוזרו של הורקנוס: פצאל  נהרג והורדוס – אחיו נאלץ לברוח לרומא, שם נהפך לתומך הבכיר ביותר של רומא ביהודה .כשכבשו הרומאים את הארץ חזרה הם הפכו אותו לשליט. קץ הקץ על בית חשמונאי.

השליט החשמונאי הראשון, אם כן, היה שמעון, האחרון מבין האחים החשמונאים ששרד את המלחמות. הוא חתם על הסכם הגנה הדדי עם רומא. שמעון מלך שמונה שנים ונרצח בידי חתנו תלמי, לאחריו מלך בנו יוחנן הורקנוס במשך שלושים ואחת שנים. הוא הרחיב את גבולות המדינה, כבש את הגליל ואת אדום, והכריח את האוכלוסייה המקומית להתייהד. מימיו מתחיל הישוב היהודי בגליל. לאחריו מלך יהודה אריסטובלוס רק שנה, ולאחריו ישנו עוד שלטון ארוך – עשרים ושבע שנים של אלכסנדר ינאי. לבסוף – תשע שנים של שלומציון.

 

מפלגות בעם:

בישראל באותה תקופה היו שלוש מפלגות:
ראשית האיסיים שבאו מהגרעין של החסידים. אלא שהם פרשו מהפוליטיקה ליישוביהם המבודדים להקדיש חייהם להתבוננות דתית. יש אומרים שהכתבים שלהם כנגד כהן הכזב מכוונים כנגד אלכסנדר ינאי, שהיה בנוסף למלך גם כהן ראשי, כמו כל מלכי החשמונאים.
המפלגה השנייה הייתה הפרושים שהיו הגרעין של האנטי הלניים. הפרושים היו קונסרווטיבים במחשבתם הפוליטית אך ליברלים בדתם. הם קידמו את התורה שבעל פה ואת תורת מוסר הנביאים, את האמונה ביום הדין והחיים לאחר המוות. הפרושים היו בית הכנסת, הרבי, תפילה.
המפלגה השלישית שהייתה פרו הלנית היו הצדוקים. הצדוקים היו ליברלים במחשבתם הפוליטית ושמרנים במחשבתם הדתית, הם קידשו את המקדש ואת הפולחן, ויכלו להיות דומים בזה לעמים האחרים, קרי לרומאים וליוונים. הצדוקים היו המקדש, הכהן, קורבן. הצדוקים היו אריסטוקרטים וכוהנים. הפרושים היו פשוטי העם. בין שני הפלגים החל מאבק שנגמר בניצוצות של מלחמת אזרחים וליווה את כל התקופה החשמונאית ולאחריה.

 

מלחמת אזרחים:

הצרות התחילו כשיוחנן הורקנוס נהיה מלך וגם כהן גדול. הוא פגע במפלגתו - הפרושים בזה ששכר צבא שכירים, טבע מטבעות בשמו ושדד את קבר דוד. הפרושים כעסו עליו שדרשו שיוותר על משרת הכהן הגדול. בתגובה עבר יוחנן לתמיכה בצדוקים וקידם הלניזציה.

אלכסנדר ינאי היה עריץ אלים ששלט ביד רמה בעזרת צבא שכירים זרים. הוא הגדיל את גבולות הממלכה ובתקופתו החריף הקרע בין הפרושים לצדוקים לכדי מלחמת אזרחים. הפרושים פנו לעזרת הסלווקים שפלשו לארץ, ברגע האחרון התעשתו הפרושים ועזרו לאלכסנדר לנצח אותם, אולם זה טבח בהם לאחר הניצחון, ורק מותו הפתאומי הצילם.

לאחריו מלכה אשתו שלומציון במשך תשע שנים, תקופתה הייתה תקופה טובה ונחשבה לתור הזהב של השושלת החשמונאית. היא הייתה תומכת נלהבת בפרושים, קידמה רפורמות סוציאליות. בתקופתה הונהג חינוך חינם חובה לכל האוכלוסייה. במותה החל מאבק בין שני בניה על הממלכה. מכיוון שמלכה לא יכלה להיות כהן גדול היא מינתה את בנה הורקנוס שהיה פרושי לתפקיד, וכשמתה, הורקנוס תפש את השלטון. הבן השני אריסטבלוס התמרד, הוא היה צדוקי ובעזרת הכהונה הדיח את הורקנוס. מלחמת האזרחים פרצה.

בעזרת הנבטים הורקנוס כבש את כיסאו חזרה. אריסטובלוס פנה לרומא לעזרה. באותו הזמן הצבאות הרומים גמרו את כיבוש סוריה ופומפי חנה בגבולות ארץ ישראל. הרומאים ציוו על הורקנוס לוותר על השלטון לטובת אריסטובולוס. הורקנוס עשה כמצווה ופנה לפומפי שיעניק לו את השלטון חזרה, גם אריסטובלוס פנה אליו שישמור על תפקידו, ובאותו הזמן פנו אליו גם הפרושים שייפטר משניהם. פומפי שמע לכולם ופלש ליהודה, כבש אותה והחל שם שלטון של רומי. לאחר מכן מינה את הורקנוס לשליט בובה, ואת אנטיפטרוס האדומי לעוזרו, בכדי שהלה ישמור על הורקנוס. זה היה ב63 לפני הספירה. הממלכה החשמונאית החזיקה מעמד בתור ממלכה עצמאית פחות מ70 שנה. מלכיה הם שהביאו עליה את חורבנה, והרחיבו גם את המחלוקת בעם.


השלב השלישי. התמודדות עם הנצרות

לנוצרים הראשונים ישו היה אדם עם תכונות אלוהיות שהתקשרו אליו לאחר התחייה. לפאולוס ישו היה אלוהי לפני לידתו. לנוצרים הראשונים ישו היה בנו של אלוהים, לפאול הוא היה שווה לאלוהים עצמו. ישו לימד לאהוב את אלוהים על ידי אהבת האדם. פאול לימד שלאהוב את ישו פירושו להכניסו לתוך עצמך. הוא העביר את הדגש מישו המשיח לישו המציל מחטא. חשיבתו של פאול נשלטה על ידי התפישה של החטא. לפי פאול אדם נגוע בחטא של אדם ראשון. הוא יכול למצוא מחילה לחטאו רק דרך ישו. פאול כתב את הדרשות הפאוליניות בין 50 ל62, כמה שנים לפני הופעת העותקים הראשונים של הברית החדשה, וייסד למעשה את האמונה הנוצרית שעיקרה ישועה בישו.

בשנת 324 הפך הקיסר קונסטנטין את הנצרות לדת רשמית. ב325 הוא כינס את אסיפת ניקאה שהכריזה על הדוגמה הנכונה, כל סטייה מאמונת ניקאה נחשבה לאחר מכן לכפירה ונרדפה באכזריות.

הניסיון הראשון לגבש את כל ספרי הבשורה לכדי ספר אחיד נעשה ב170 לספירה, רק ב395 לספירה נסגרה הברית החדשה באופן סופי. וכל הספרים שלא נכללו בה נחשבו לכפירה.

 

במאה הראשונה לספירה גירשו קיסרי האן בסין אוכלוסיה לא רצויה מגבולותיהם. בהתאם לחוק הפרפר, אוכלוסיה זו נהייתה ההונים שהחריבו את אירופה, ראשית דבר הם דחקו את השבטים הגרמנים והאחרים לתוככי האימפריה הרומית, ולאחר מכן פלשו לשם בעצמם בראשות מנהיגם אטילה ההוני. הוויזיגוטים ניצחו אותם בקרב של טרוי בצרפת ב451, לאחר מכן הם פלשו לאיטליה והאפיפיור שכנע את אטילה לא לפלוש לעיר. מאותה תקופה התחיל תפקיד האפיפיורות כמובילה חברתית ופוליטית.

בימי הביניים מתחיל הגילוי של היהודים על ידי הכנסייה. עד אז, עד המאה השישית, הכנסייה עסוקה מדי בלעמוד על נפשה מול אוייבים מבית ומחוץ. והיהדות צריכה לעמוד בפני אתגר חדש

 

המשנה והתלמוד:

לפי הפרושים התורה ניתנה לכל העם, ולא רק לכוהנים. אלוהים התכוון שכל התשובות יהיו בתורה, וכאן ניתן למצוא אותם, אך בשביל זה צריך פירוש, המשנה היא דרכו של האדם לגלות את כוונתו של אלוהים בתורה.

רבי יהודה הנשיא חתם את המשנה, חלק מכוונתו הייתה למנוע מפירושים לא נכונים של התורה להיכנס ליהדות, שעל ידי הפירוש היהדות תהפוך לדת של הגיון ולא אמונה. ולכן סגר את המשנה. אך תלמידיו אחריו בבבל החלו במדע של גמרא, תיקונים וביאורים על המשנה. המשנה והגמרא הועברו בעל פה. אלא שבמאה השישית קמה בפרס כת קיצונית של זרתוסתרא שנקראה המאגי. הם החלו ברדיפת יהודים והיה חשש שהידע של הגמרא והמשנה יאבד. ולכן הרבנים התירו לאמוראים לכתוב את התלמוד.

לאחר מרד הגדול הרומאים ייסדו את מוסד הנשיאות, בהנהגת רבנים מבית הלל שמתייחס על בית דוד. הנשיאים היו מגמליאל הראשון בשנת 85 לספירה. עד לגמליאל השישי ב425 לספירה שמת ללא יורש.

 

מעבר המרכז היהודי לאירופה:

ראשי הישיבות הבבליות נקראו גאונים. בבבל תחת שלטון הססנים נהנו היהודים מחרות ושוויון עם כבוד. בראשם עמד נסיך שדרגתו היה כדרגת ראש מדינה. כשהמוסלמים כבשו את בבל, הם המשיכו במסורת זאת. עם התפוררות הממלכה המוסלמית, החלה התפוררות הדרגתית של יהדות בבל והדגש עבר לאירופה.

יהדות איטליה, צרפת, ספרד, גרמניה, פרחו. לימוד התלמוד היווה למעשה את עמוד השדרה של היהדות בימי הביניים. לקח לו 1000 שנה להשתרש בעם היהודי, מ500 לפני הספירה עד 500 לאחר הספירה, אך הוא שמר על היהדות במשך 1000 השנה הבאות. במאה ה-6 נכתב ספר היצירה, מהספרים הקבליים הקדומים, ובמאה ה13 נכתב בספרד ספר הזוהר.

עם ירידת המרכז בבבל עולה קרנו של המרכז בצרפת במיוחד בזכות ר"שי. ר"שי תרגם את התלמוד לשפת זמנו וכך עשו גם צאצאיו אחריו, בזכותם ההתעניינות בלימוד גברה. סוג לימוד זה נקרא "תוספות".

 

דמות חשובה בלימוד התלמוד הוא הרמ"בם. כתב את משנה תורה, וכן ספר בשם מורה נבוכים, בו הוא מעבד ומעביר את התלמוד בצורה הומנית ובהירה. הוא נהיה רופאו של סלח א דין, למרות שקיבל גם הצעות מריצ'רד לב הארי.

האדם הבא בהעברת התלמוד הוא יוסף קארו שבספרו "שולחן ערוך" תמצת את התלמוד בספר בהיר וקצר שנותן הדרכה לאדם הפשוט איך עליו לנהוג לפי התלמוד. השולחן ערוך היווה מעתה והלאה הגבלה ליהודי הפשוט שהיה צריך להתאים את דרכיו למסגרתו.


השלב הרביעי. התמודדות עם האסלאם

ב630 שלט מוחמד למעשה כבר על דרום ירדן, הוא מת ב632. בשנת 635 כבשו הערבים את דמשק, ב638 את ישראל, ב640 את סוריה, ב641 את מצרים. ב636 הם הביסו את האימפריה הססנית. בקרב שבו היו נחותים מספרית עיוורה סופת חול את הצבאות הססנים. קרב נוסף כמה שנים מאוחר יותר בו עמד צבא של 150.000 ססנידים מול צבא ערבי של 30.000 הסתיים בתבוסה ססנידית נוספת ומכרעת.

בשנת 700 כל החלק המזרחי של האימפריה הביזנטית, כולל כל צפון אפריקה, היה בידי הערבים. בשנת 711 חצה צבא ערבי את גיברלטר. בראשות אדם בשם טריק. לאחר שחצו את המיצרים שרף טריק את הסירות, מכאן היו רק שני דרכים, או ניצחון או מוות. בשנת 715 הם חצו את הפירנאים. בשנת 732 עצרו אותם האבירים בקרב טורס שבצרפת.

 

גורלם של היהודים בשלטון הסהר היה טוב יותר מאשר בשלטון הצלב. בתחילת בית אומייה, היה אפילו תחושה של רנסנס יהודי מחודש, ותקווה שהערבים יבנו מחדש את בית המקדש. הדת המוסלמית עדיין לא מצאה את מקומה והיו בה זרמים מנוגדים, חלק מהם היו קרובים ליהדות ולנצרות ויותר קוסמופוליטיים. יש אומרים שבניין כיפת הסלע היה חלק מהתנועה הזאת, ושהבניין משלב בתוכו מוטיבים יהודיים קבליים.

 

שיתוף פעולה יהודי מוסלמי:

שלושה מקומות שבהם בלט שיתוף פעולה יהודי מוסלמי.
האחד במצרים של הרמ"בם.
השני בספרד של תור הזהב.
השלישי בתורכיה העותמאנית בתחילתה.

היהודים הושפעו מהתנועה הצופית המוסלמית והמיסטיקה, דגש על שירה ורומנטיקה במקום השכל. דוגמא טובה לכך זה המשורר יהודה הלוי. הוא נולד בטולדו ב1075 ולמד בבתי ספר הטובים ביותר. ובישיבות. אך לא מצא שם את מקומו. בסופו של דבר בגיל 24 הוא עזב את אשתו ילדיו ועיסוקיו בכדי לחיות כזמר נודד, לחפש תענוגות ואהבה. אך גם שם הוא לא מצא את מקומו.

בסופו של דבר הפך יהודה הלוי מאוהב ארצי לאוהב של אלוהים. אהבת ישראל וארצו התעוררה בו. והוא נעלם במסע לירושלים. כתב ספר על ממלכת הכוזרי האגדית שבה שבט טטרי התייהד בשנת 740 ובמשך 200-300 שנה הקים ממלכה מפוארת ויהודית ועצמאית על חופי הים הכספי.

 

הקראים:

הקראים יצאו כנגד הפיכת התלמוד לכלי היהודי העיקרי, וקראו לחזור לתורת משה. לכל אדם צריכה להיות גישה ישירה לתורה. ואין מקום לפלפול התלמודי. הדמות המרכזית הייתה משיחה – ענן בן דוד שחי בשנים 740-800.
הוא היה נסיך, צאצא של בית דוד. היורש החוקי לכתר הגאונים. לפי הקראים ענן נבחר לגאון ורצה להחזיר עטרה ליושנה. היה לו חזון שבו אליהו הופיע לפניו וציווה עליו להיפטר מהתלמוד ולחזור לתורה. הרבנים נזעקו למול הכופר וביקשו את התערבות החליף שכלא את ענן, אך למראה עדינותו ואצילותו שיחרר אותו. ענן הבין שלא יילך לו עם הרבנים. הוא וויתר על כתר הגאונות וביקש מהחליף רשות להנהיג דת חדשה - דת הקראים, ביקש וקיבל רשות ללכת לעדת ישראל ולהטיף לעליונותה של התורה.

הקרב בין הקראים ליהדות נמשך שנים רבות. דמות מפתח בניצחון היהדות היא רבי סעדיה גאון שנולד במצרים ב882. הוא הכניס את האריסטוטליות לתוך התלמוד ונהיה ראש הישיבות בבל בגיל מוקדם, תרגם את התנ"ך לערבית כך שכל האנשים יוכלו לקרוא אותו, והכניס בתלמוד כמה מתפישותיהם של הקראים, וכך התקיף את הקראות. בעזרת סעדיה גאון ואחרים היהדות ניצחה. במאה ה14 החלה הקראות להעלם מהמפה.


השלב החמישי. ימי הביניים

האוסטרוגותים התיישבו באיטליה והעמידו מלך גדול בשם תאודוריק הגדול שהבריא את הארץ. הויזיגוטים הגיעו לספרד והקימו שם ממלה ב587 תחת שלטונו של המלך רקרד ואז הפכו נוצרים. הוונדלים לאחר שהחריבו את צרפת הקימו ממלכה בצפון אפריקה שהגיעה לקיצה ב600 לספירה. וונדלים, פרנקים ובורגונדים הקימו את הממלכה הפרנקית הראשונה והועברו לקתוליות בסוף המאה החמישית. גרמניה הדרומית נהייתה נוצרית ב600, חזרה להיות פאגאנית ב700, והוטבלה מחדש ב800  בזכותו של קרל הגדול.

בשנת 800 הוא הוכתר לקיסר, האפיפיור כרע ברך לפניו, ונאמר עליו שהוא החזיר את הציביליזאציה לאירופה. באותה שנה החלה גם פלישה של וויקינגים מהצפון שהביאו הרס לאירופה.

במאה ה10 הנצרות הגיעה לפולין, בוהמיה, בולגריה ורוסיה. בסוף המאה ה10 היא התפשטה לצפון גרמניה, דנמרק, שוודיה, נורווגיה ואיסלנד. שתי הארצות האחרונות שהתנצרו באירופה היו פינלנד ולטוויה. הפינים במאה ה12 והליטאים במאה ה13.

רק במאה ה11 יצאה הכנסייה וידה על העליונה מכל המאבקים שלה. ואז במועצה הלטרנית הרביעית 1215, הוחלט על כמה צעדים כנגד היהודים. עידן חדש החל. עד אז היה ליהודים מעמד חשוב בחברה הימי ביניימית וחופש יחסי. החל עידן הרדיפות, עידן שבו נלקחו מהיהודים המקצועות המסורתיים שלהם לטובת הנוצרים. הכנסייה יכלה להתפנות לטפל בבעיה היהודית. לאחר תקופה זו מתחילים מסעי הצלב ופוגרומים ביהודים. יהדות אירופה ובמיוחד גרמניה מצטמצמת ועוברת למזרח.

מסעי הצלב מביאים להתפשטות תנועות כפירה בקרב העולם הנוצרי, במיוחד בדרום צרפת שם פורחת התנועה האלבניונית. במאה ה14 מחליטים ראשי הכנסייה להתחיל במסעי צלב כנגד תנועות הכפירה. מוקמת האינקוויזיציה. מאות אלפי נוצרים מעונים ונהרגים. חלק מזה מגיע גם ליהודים.

 

גירוש ספרד:

המלך רקרד הכריח חלק גדול מהיהודים להתנצר, הם נהיו יהודים בסתר. כשהמוסלמים כבשו את ספרד יותר ממאה שנה מאוחר יותר הם נשארו יהודים בסתר. הם נקראו המרנו, היה להם תפקיד חשוב בהיסטוריה של ספרד, ויותר מאוחר בהיסטוריה של העולם.

בעיית המרנו הספרדיים הביאה לכך שב1482 הם ניתנו בידיה של האינקוויזיציה ולאחריהם היהודים. לאחר שטורקמנה טיפל בבעיית המרנו הוא פנה לאפיפיור בבקשה לגרש את כל היהודים מספרד, כדי שלא יהיו פיתוי מחודש עבור המרנו. בניגוד לעצת האפיפיור כנגד הגירוש, פעל טורקמנדה והכריח את מלכי ספרד לבצע את הגירוש.

את היציאה מספרד הוביל דון אברבנאל, יהודי עשיר ובעל השפעה. מתוך 150.000 היהודים, חמישים אלף בחרו להישאר בספרד ולהפוך לנוצרים. 50.00 נוספים הגיעו לתורכיה. והשאר למצרים, צפון אפריקה, ישראל, צרפת , איטליה והולנד.

 

יהודי אנגליה:

היהודים הגיעו ב1066 בהזמנתו של וויליאם הכובש. ב1290 הם גורשו ואת תפקידם כמלווי כספים לקחו האנגלים. בימי הביניים המוקדמים היו היהודים היחידים שהורשו להלוות כספים. הריבית נקבעה על ידי האפיפיור והייתה נמוכה, אלא שיותר מאוחר הורשו גם הנוצרים לעסוק בזה ואז גורשו היהודים מתפקידם זה. במאה ה14 גורשו היהודים מצרפת, במאה ה15 מנסיכויות גרמניות שונות. יש אומרים שמה שעמד מאחורי זה היו סיבות כלכליות. במאה ה16 מוכנסים היהודים באיטליה, בוונציה ורומא, לגטאות, מגורשים מגנואה ומארצות האפיפיור.

היהודים הולכים למזרח ובעיקר לפולין לשם הם מוזמנים על ידי קזמיר הגדול


השלב השישי. הזמן החדש.

במאה ה16 יוצא מרטין לותר נגד רדיפות היהודים. הגלגל מתחיל להתהפך. היהודים מגורשים מארצות קתוליות ופאודליות וחוזרים אל ארצות פרוטסטנטיות וקפיטליסטיות. במאה ה17 חוזרים היהודים לאנגליה בעזרתו של קורונוול. הם גם חוזרים לצרפת  והולנד במאה ה16. בתקופה זו מתחילות רדיפות של היהודים במזרח. בשנת 1648 מורדים קוזקים פולניים בראשות חמלינצקי בשלטון ובמשך עשר שנים פורעים באוכלוסיה היהודית ובאחרת. כ100.000 יהודים נהרגים באכזריות איומה.

 

קבלה:

מלומד ששילב קבלה ומדע היה אברהם איבן לטיף 1220-1290. ספריו תורגמו ללטינית והשפיעו מאד על ריימונד לוליי, מהבולטים שבמדעני התקופה והמלומדים בספרד. הוא פרסם ספר ידוע בשם: ארס מגנה ars magna

במאה ה15 תרגם פיקו דלה מירנדולה את הזוהר ללטינית. והמלומד שהפיץ את הקבלה ביותר היה יוחנן רחולין בתחילת המאה ה16.

מהקבלה צמחה השבתאות במאה ה17 וממנה החסידות במאה ה18. את החסידות התחיל הבעל שם טוב 1700-1760. הוא היה עושה ניסים. מרפא חולים, הולך על המים, גורם לעצים לבעור על ידי הסתכלותו עליהם, וכיוצא בזה. מילה שלו יכלה לשחרר נשמה מכלאה, קרינה הייתה מלווה אותו. במותו היו לו 100.000 חסידים. במשך מאה שנה אחריו איימה החסידות לבלוע את העולם היהודי, אך לאחר מכן החלה ירידת קרנה.

 

התנועה הרפורמית:

משה מנדלסון 1729-1786 הוא דמות היסטורית יוצאת דופן, הוא החל את התנועה הרפורמית, טוען שהיהדות צריכה להתאים את עצמה לזמנה. מה שחשוב זה המהות, לא חוקים שהתאימו לחברה שלפני 2000 שנה. הוא היה גיבן וקשור לתנועת ההשכלה, לאנשים כמו וולטר, קנט, לסינג, ואחרים. הוא מסמל פירוד ביהדות בין שני זרמים: הזרם של מזרח אירופה בו התפתחה החסידות שהיה קשור לשטטל, חיי כפר יהודיים. והזרם במערב אירופה שהיה קשור להשכלה ולחיי עיר.

מנדלסון ראה את הסכנה ליהדות בזמן החדש. אם הם יישארו בגטו הם יישארו בשולי ההיסטוריה, ואם הם יצאו מהגטו הם יחשפו לתרבות השכלה ולא יישארו ביהדותם, ולכן ניסה להתאים את היהדות לזמנו, ובן השאר תרגם את התנ"ך לגרמנית. 

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics