לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

אדריכלות כיפת הסלע:

כיפת הסלע הוקמה בימי עבד אל מליק, סוף המאה השביעית, תחילת המאה השמינית, ומבחינת המידות הארכיטקטוניות והפרופורציות הגיאומטריות היא מבנה כמעט מושלם.

אך לא רק מבחינה זו אלא גם מבחינת המידות המקודשות והגיאומטריה האזוטרית נחשבת כיפת הסלע לסמל מושלם לאלוהי, עד כדי כך שיש האומרים שהיא היא המקדש שאליו מתייחסים הבונים החופשיים, ושדוד ושלמה של הבונים החופשיים הם אבו דאוד וסלמן מאדריכלי המקדש של עבד אל מלק, חיזוק לטענה זו מוצאים הטוענים במסדר הטמפלרי שהוקם בירושלים במאה ה12 ושכיפת הסלע הייתה אחד מסמליו, והרי הבונים החופשיים הם במידה רבה נחשבים לממשיכי דרכם של הטמפלרים, אך גם על כך בהמשך

ראשית דבר בנה עבד אל מליק מסביב לסלע כיפה, הוא הקיף אותו ב12 עמודים ו4 אומנות שתומכים בכיפה, מסביב למעגל הפנימי הזה יש מעגל נוסף של 16 עמודים ו8 אומנות התומכים במתומן הנמצא מתחת לכיפה ומתרומם כלפיה, ומסביב למעגל הזה יש מעגל נוסף שבתורו תחומים קירות הבניין שגם הם בצורת מתומן ובהם 4 פתחים כלפי 4 רוחות השמיים. 3 המעגלים מסמלים את שלבי היווצרות העולם, את מפת העולם כפי שהיא נתפסה אז: במרכז יש את אבן השתייה וירושלים, וסביב לה את היבשה ומסביב לה את האוקיינוס – הים. זאת בדומה למסורת היהודית הממשילה את העולם וירושלים במרכזה לעין אדם, הלבן שבה מסמל את האוקיאנוס, והחלק הכהה את מותר העולם.

מטרת המבנה הייתה לקדש את האבן , ושתי האכסדראות הצדיות משמשות להקפת האבן ולתפילה, הכיפה נשענת על גבי עמודים בממדים שאינם עולים על העגול הקטן ביותר שניתן לחוג מסביב לסלע. הכיפה שהייתה כבר נפוצה בתקופה זו בסוריה וארץ ישראל כדי לציין מקומות מקודשים, נבחרה כמבנה העל המתאים ביותר, אם משום החלל והמרחב שהיא יוצרת (מעל הסלע), המביע מאז ומתמיד יראה וקדושה, ואם בשל המשטח הרחב והבלתי שיגרתי העשוי לשמש כר נרחב לקישוטים ועיטורים, ואמנם עולים קישוטי הכיפה וחלקים הגובלים בה ביופיים על יתר חלקי המבנה.

הפרופורציות במבנה נובעות מהמעגל של אבן השתייה במרכז בצורה הבאה: אם נתחום בתוך המעגל הפנימי שני ריבועים אחד על השני, כמו מגן דוד, אחד בכיוונים: צפון, דרום, מזרח, מערב – הלא הוא ריבוע החומר, ואחד בכיוונים: צפון מזרח, דרום מערב, צפון מערב, דרום מזרח - הלא הוא ריבוע הרוח. ונמשיך את פאותיהם של הריבועים עד שיפגשו, מקום מפגש הצלעות שהתארכו הוא מקום מיקום האומנות התומכות באוקטגון התומך את הכיפה. אם נמשיך את צלעות האוקטגון נקבל שני ריבועים ונתחום אותם בתוך עיגול, הרי שהעיגול הזה יתחום גם את הקירות החיצוניים של הבניין ומשני הריבועים ייווצר האוקטגון החיצוני. זה הסיבה למיקום האומנות, זאת גם הסיבה לכך שבמבנה מושלם שכזה המסדרון החיצון והמסדרון הפנימי יותר הם לא באותו רוחב.

 

במבנה כיפת הסלע פרופורציות מקודשות רבות, כמו למשל: רוחב המסדרון החיצוני הראשון, זה של האוקטגון, הוא שליש מקוטר מעגל הכיפה. קוטר מעגל הכיפה הוא כגובה המקום שממנו מתחילה הכיפה להתעגל , ועוד.

דוגמאות נוספות: גובה העמודים המרכזיים הנו בדיוק שליש מגובה מרום הכיפה (40 מטר), גובה הכיפה הוא ריבוע (חזקה) של הכיפה. אם נשרטט במרכז המבנה שני משולשים שווי שוקיים, שווים אחד לשני, כשבסיס האחד על הרצפה ובסיס השני במרום הכיפה, קדקודיהם יפגשו בדיוק בחצי הגובה של המבנה, כאשר שוקי כל משולש זהים לחלוטין לקוטר הכיפה.
אם נשרטט משולש דומה מול האוקטגון המרכזי, גודלו יהיה בדיוק שני שליש מגודל המשולש המרכזי הנזכר. בעוד הבנת פרופורציות אלו עשויה להלאות את הקורא, הרי עצם קיומן הוא אחד מהגורמים היוצרים במבקר את הרושם העז, מבלי שיוכל להתחקות אחר מקורה של שלמות זו
.

הפרופורציות המיוחדות משרות למקום אוירה של קדושה מיוחדת, "פרופורציות מיוחדות אלו מרשימות את המבקר באופן לא מודע, שכן הנן חלק חשוב מן ההוויה הקוסמית והיא קיימת הלכה למעשה בטבע.. אך בעוד בטבע היא סמויה, כאן היא נראית לעין, וכדבר כה יסודי בחיינו היא תופסת אל כל ישותנו מבלי שנדע להסביר את מקורה".

אך לא רק הם; שפע הקשתות והעמודים, וסידורם המיוחד כאן, נותנים אשליית עמוק ומרחב העולים לאין שיעור על הגודל האמיתי של המבנה", הטבעת המרכזית של התמיכות הוסטה בכשלוש מעלות בשעת הבניה, כדי להגדיל את מרחב הראיה, ועל ידי כך ניתן להבחין בו זמנית לא רק בעמודים הקרובים אלא אף באלו המרוחקים ביותר".

חלונות צבעוניים מכניסים פנימה אור בגוונים של כחול ירוק וצהוב, ובכלל… צבעי כיפת הסלע הם בעיקר כחול וזהב, צבעים הנקשרים לקדושה כבר במסורת הבבלית הקדומה.

 

הזיקורות, הפירמידות הבבליות, היו פירמידות בעלות שבע מדרגות שצבועות בשבע צבעי הקשת, והמקדש שעל ראשם צבוע בכחול וזהב. כחול וזהב הם גם צבעיהם של אמון – האל המצרי הנקרא הנסתר, ושל רע – אל השמש ה"טוב" , וביחד אמון – רע, האל המצרי הראשי תקופות ארוכות. וגם אצלנו: כחול מופיע על הטלית. צהוב וכחול הם הצבע של השמש המופיעה בשמיים (עיגול צהוב על רקע כחול), וכן של להבת הנר.

 

מעניין לציין שקוטר מבנה כיפת הסלע הוא בדיוק כקוטר מבנה כנסיית הקבר הסמוכה, שניהם נבנו כמבנים עגולים בכדי לאפשר הקפות מסביב לסלע מקודש. בעבר הקבר של ישוע במרכז כנסיית הקבר היה אך מערה בתוך סלע לא מעובד, אלא שעם הזמן נחצב הסלע ובמקומו יש לנו את המבנה הנוכחי.

הסיבה לכך היא שכיפת הסלע נבנתה כמשקל נגד לכנסיית הקבר, כך לפחות לפי כמה מהמקורות. אומר אל מוקדאסי (985) "... באותה מידה ברור הדבר כיצד החליף אבד אל מאלק בראותו את פארה של כיפת הקוממה (כנסיית הקבר) ויופייה, היה נחוש בהחלטתו את אשר עליו לעשות לבל יביך הדבר את לב המוסלמים. ועל כן בנה את כיפת הסלע אותה ניתן לראות במקום עד ימינו אלה."

כיפת הסלע הייתה אתר הנצחה לניצחון האסלאם על הדתות הקיימות, וכן הדגשת רגש השייכות והקשר של האסלאם לירושלים והר הבית ששורשיו במסורת המקראית. לפי המסורת המוסלמית, כיפת הסלע היא המשכו של מקדש שלמה, ובתיאורו מודגשת הקבלתו לכיפת הסלע. "ניסיונות הנוצרים לשקם את המקדש בדמוי כנסיה נדונו לכישלון, המבנה קרס תחתיו והרג את הכמרים. רק המוסלמים, הצאצאים והממשיכים האמתיים של אברהם הצליחו לבנותו. המבנה נמצא תחת השגחת האל (בשל כך). כאשר נבקעה הכיפה ב1068 היא התאחתה שוב מעצמה, הודות להשגחה האלוהית".

 

בקוראן יש אזכורים מפורשים של בית המקדש, הנקרא גם מסגד (פרשת בני ישראל), וכן אזכורים מרומזים לכל מיני מוטיבים הקשורים לכיפת הסלע, כמו למשל הסלע (פרשת המערה יח, פסוק 71), הארץ המבורכת (פרשת השולחן, ה,  פסוק 21), (פרשת הנביאים כא, פסוק 81), העלייה לשמים (פרשת הכוכב נג, פסוקים 1-17). דוד ושלמה (פרשת האות צ')

האזכור החשוב ביותר הנוגע לירושלים הוא כמובן המסע הלילי אל המסגד הקיצון: פרשת בני ישראל פסוקים ראשונים. "ישתבח שמו אשר עבדו הועף ביעף בלילה, מן המסגד הקדוש אל המסגד בקצה המרוחק ביותר, שאת סביבותיו בירכנו, למען נראה לו מאותותינו, כי הוא השומע הרואה."

את המסע האופקי מחברים עם המסע האנכי, המופיע בבשורת הכוכב פסוק 10: "הלא הוא ראה אותו גם בהתגלות אחרת על יד עץ הלוטוס הגובל עם גינת המעון. וכאשר כיסה עץ הלוטוס, מה שכיסה, לא סטתה העין ולא טעתה, את הגדול באותו אללה עת ראתה."

המושג המסע האופקי והמסע האנכי הפך להיות יום חג באיסלאם ומושג מכונן בתורה הסופית.

 

היו גם סיבות פוליטיות לבניית כיפת הסלע. בשנת 684 האימפריה המוסלמית הייתה שסועה במאבקים פנימיים. הערים מכה ומדינה התקוממו נגד שלטונם החוקי של החאליפים מבית אומיה והכריזו על עבדאללה איבן זוביר כמנהיגם. כותר ההיסטוריון יעקובי: "ואז עבד אל מאלק אסר על אנשי סוריה לעלות למכה וזאת מכיוון שאיבן זוביר היה מאלץ את עולי הרגל להישבע לו אמונים... אך העם באו אליו בטרוניות כיצד מעז הוא למנוע מהם לעלות לרגל לבית האלוהים, ועבד אל מאלק השיב להם: "האם לא נאמר על ידי שליח אללה (מוחמד) כי על האדם לעלות לרגל לשלושה מקומות: למסגד במכה, למסגד מדינה, והמסגד בירושלים. וסלע זה שעליו הניח הנביא את כף רגלו יהיה לכם תחת הכעבה. ואז בנה עבד אל מאלק כיפה מעל לסלע ותלה שם וילונות והעם נהג להקיף את הסלע ונוהג זה נמשך כל ימי החאליפים"

 

לכיוונים בהקשר לכיפת הסלע גם כן יש משמעות: אחד היועצים הראשונים של עבד אל מאליק, היהודי המומר כעב אלאחבאר, הציע שאת מסגד אל אקצא יבנו מצפון לכיפת הסלע. בצורה כזו כשאנשים יתפללו הם יחברו את שתי הקיבלות, יתפללו הן לכיוון כיפת הסלע והן לכיוון מכה, ההצעה לא התקבלה.

בנוסף לכך, לכיפה יש זיקה לנוף. הכיפה נבנתה לפי מסורות ביזנטיות הנשענות על מסורות יווניות קדומות, של מבנים הנבנים בהתחשב ביחס ובקשר שלהם עם הסביבה, ההרים והנוף שמסביב, כדוגמת הפרתנון באתונה. מסורת זו התייחסה גם לגיאומטריה ולפרופורציות מקודשות, וזה היה הניסיון האחרון ואולי המוצלח ביותר של אדריכלות כזו, שהוחלפה באדריכלות שכופה עצמה על הסביבה, כפי שמתבטאת במבנה כנסיות.

 

כיפת הסלע נמצאת במרכז נקודות החיתוך של קווי הראיה מפסגות ההרים מסביב. מקום החיתוך של הקו בין הר הצופים לאבו תור, בין הר הזיתים לגבעת רחביה, בין אוכף הר המשחה והכיפה של אבו דיס לבין רוממה. בין ארמון הנציב ובין הגבע הצרפתית, גבעת התחמושת. זאת ועוד, מרכב הראייה שמכיפת הסלע ואל כיפת הסלע הוא גדול במיוחד וכולל חלק גדול מהיער, זאת הסיבה שכיפת הסלע דומיננטית בנוף של העיר. כיפת הסלע מהווה תמיד את נקודת הכובד העיקרית בתמונה הנפרשת לעיני המסתכל, ואת הציר המרכזי בנוף המיוחד של ירושלים, כאילו המרכז של הרוגע בתוך הרעש שמסביב, השפעתה מתחזקת על הרקע המשטח הרחב והריק שבו היא נתונה. בנוסף לכך בגלל האדריכלות שלה היא יוצרת אפקט של להיראות קרובה מרחוק ורחוקה מקרוב. מכל מקום ממנו יזין הצופה עיניו בכיפת הסלע הוא יעמוד נפעם לנוכח היופי המיוחד הנגלה לפניו, מבט מכל הר ומכל זווית ראיה חדשה תעניק לכפה הצומחת כאלו מתוך ההר חזות שונה במקוון צורות. כל מראה בו תופיע כיפת הסלע תהווה תמונה וזווית צילום בפני עצמה.

 

ישנם גורסים כי אופן בניית כיפת הסלע והמבנים הסמוכים לה, באים להדגיש את מרכזיותה בזיקתה לסובב, המבנה מתומן נעשה בהתאמה לפסגות ונקודות התצפית הסובבות אותו. בהתאמה לכך מצויות גם הקשתות והמדרגות שאף להן נועד תפקיד דומה. גם המבנים מסביב נועדו להדגיש את מרכזיותה של כיפת הסלע ולמשוך את המבקר לחזור ולהקיפה.

לכיפת הסלע 4 שערים הפונים ל4 רוחות השמיים: השער הצפוני נקרא שער גן העדן, המקום נחשב כמוביל לגן עדן ואף הייתה שם בעבר מרצפת שחורה שהערבים טענו שהיא מכסה על פתח המוביל לגן עדן, המרצפת נקראה "בלטת אל גינה – אריח גן עדן, עליה היה מסמרים בצורת צלב. היא נחשבה גם כמכסה על קברו של שלמה המלך. בעבר נהגו להיכנס לכיפת הסלע מהצפון (כיום הדלת סגורה, ואולי בעקבות זאת גם סגורים, לצערנו, שערי גן עדן במקום) ולהקיף את הסלע מימין לשמאל, כנגד כיוון השעון. כיום הכניסה הראשית היא ממערב.
השער הצפוני נקרא גם שער השופר
, מכיוון ששם יתקע המלאך בשופר לבשר את יום הדין. מעל הדלת כתובת: "כל היראים את אללה ...
יובלו אל גן העדן".
ממול לפתח, במרחק צעדים אחדים ממנו, דרגש הפונה דרומה ובו שבע גומחות תפילה, שלפי המוסלמים משוייכים לשבעה הרקיעים
.

מזרח: לעומת השער לגן העדן בצפון, השער בצד המזרחי של הכיפה נקרא שער דוד מלך ונחשב כקרוב לגיהינום, מה שמלמד אותנו שלעיתים הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות (גן עדן). המסורת העברית אומרת: "פתחים יש לגיהינום, אחד במידבר, אחד בים ואחד בירושלים" (מסכת עירובין פרק יט', פסוק 3). ביום הדין יופיע המלאך רפאל (כל אחד מ4 המלאכים העיקריים קשור לאחת מ4 רוחות השמיים) ויקבץ את המאמינים בעמק יהושפט שממול. דוד לפי המסורת המוסלמית קשור למשפט. ובשער זה הוא ישב לשפוט את העם, במשקוף הפורטיקו של השער ניתן לראות שרידים מן הפסיפס המקורי שכיסה בעבר את המבנה כלפי חוץ. וכן משמאל לו יש כתובת המנציחה את פעלו של אל מאמון לשיפוץ המסגד.

ואם בגיהינום עניינו, הלא שגיא בן הינום הסמוך היה מקום פולחן של התרבות האלילית של ימי קדם, מקום בו הוקרבו ילדים וקורבנות אדם לבעל, "אשר לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי" כדברי הנביאים. אבן השתייה היא המקום המשוער שבו אברהם כמעט והקריב את יצחק. סמליותו של סיפור זה היא בכך שהוא מסמל מעבר מקורבנות אדם לקורבנות חיות שהיו מוקרבים במקדש. המעבר מסמל את התקדמות המין האנושי ואת ההומניות של הדת העברית החדשה.

דרום: השער הדרומי של מבנה כיפת הסלע נקרא שער התפילה, אולי בגלל שכיוונו כלפי מכה וכלפי מסגד אל אקצא, מעל הפתח כתובת מהקוראן המצווה על המאמינים לפנות למכה בשעת תפילתם. מימין לפתח טבלת שיש ובה דמויות שני היונים המופיעות בעורקי השיש החתוך על אחת האומנות הסמוכות. שני יונים אלו קפאו באבן בגלל שדיברו סרה בשלמה המלך.

 

צלבנים וכיפת הסלע

הצורה המסתורית ביותר המופיעה בעורקי השיש שעל האומנות היא צורה של אדם, או יותר נכון פרצוף אדם, בסמוך לפתח הצפוני. וכאן המקום לספר על מסדר מסתורי שהוזכר בתחילת הפרק, הלא הוא המסדר הטמפלרי שייחס חשיבות רבה לכיפת הסלע.

הצלבנים שכבשו את ירושלים הפכו את כיפת הסלע למקדש נוצרי וקראו לו: "טמפלום דומיני" מקדש האדון. ב1118 נתן המלך בלדווין לתשעה אבירים שטח בכיפת הסלע ובהר הבית בו הם שהו במשך תשע שנים שלאחריהם הם ייסדו מסדר שנקרא המסדר הטמפלרי, אולי על שם הטמפלום דומיני. מכל מקום כיפת הסלע הייתה מעתה סימלם. הם נהפכו במהרה למסדר החשוב, החזק, הגדול, והעשיר ביותר בעולם הנוצרי. אלא שאליה וקוץ בה, המסדר היה מסדר סודי, שבו טקסים סודיים, ולפי הרינונים הטמפלרים עבדו פרצוף מסתורי שנקרא בומון. הם הואשמו בסופו של דבר בעבודת אלילים (ובהאשמות רבות אחרות) ומסדרם פוזר על ידי הכנסייה כ200 שנה אחרי ייסודו. רבים טוענים שהבונים החופשיים הם ממשיכי דרכם.

 

באיטליה, בטורינו, ישנו בד מקודש שעליו מופיע בדרך מסתורית כלשהיא דמות לא ברורה של פרצוף, הבד נקרא ה"בד של טורין". מיוחסות לו יכולות מגיות והוא עתיק מאוד. זה הוא לפי האמונה הפרצוף שאותו עבדו הטמפלרים. ואולי "בומון" (הפרצוף) איננו הפרצוף שעל הבד מטורין אלא הוא הפרצוף המסתורי המופיע על האומנה הצפונית של האוקטגון של כיפת הסלע?

על פי המוסלמים, מכל מקום, אין כאן בעיה ואין כאן מסתורין כלל וכלל, הפרצוף הרי הוא פרצופו של סלח א דין, והוכחה לכך זה השפם.

 

יהודים וכיפת הסלע:

המומר היהודי כעב אל אחבר מראה לעומאר, לפי בקשתו, את מקום אבן השתייה. (ירושלים נופלת לידי המוסלמים לאחר שנתיים של מצור, תושבי העיר ובראשם הפטריארך ספוריניוס, מוכנים להיכנע רק לפני עומאר). בכיפת הסלע היו משרתים יהודים, דבר ללא תקדים בהיסטוריה המוסלמית. כותב מוגיר א דין: "שמשי יהודים שהיו פטורים ממס גולגולת, שלכתחילה היה מספרם עשרה ואחרי כן עלה לעשרים לניקיון המסגד וטיהורו",
"קבוצת שמשים יהודים העושים את הזכוכית והמנורות והגביעים והמנורות הגדולות ודברים אחרים".

היהודים ראו כנראה בבניית כיפת הסלע "סימן של אתחלתא דגאולה". ויש אומרים אף שחלק מהם היו מעורבים בתכנון הבניין, ויש אומרים שניתנה להם הזכות להתפלל במקום ולהקים בית תפילה ומדרש משלהם, אפשר על יסודות קדומים שגילו, אלא שהישמעאלים קינאו בהם וגירשום ובנו במקום הזה בית תפילה משלהם
. היהודים נאלצו להעתיק עצמם מאותו מקום מרכזי ובנו בית תפילה במקום אחר, מוצנע יותר בהר הבית. ברם, בתקופת החליף אל מאמון במחצית הראשונה של המאה התשיעית נמנע מהם גם דבר זה, והם גורשו לגמרי מחצר הר הבית . בציורים יהודיים מצויר לפעמים בית המקדש בדמות כיפת הסלע.

 

שלמה לפי המסורת המוסלמית קשור לפתח הצפוני של כיפת הסלע, ולגן העדן, הוא שולט על השדים ועל העולם שמעבר, "אז העמדנו לרשותו את הרוח למהר בפקודתו בקלות לכל אשר יצווה ואת השטנים והשדים שיעבדנו לו כבונים וצוללים, בעוד שאחרים שלא נשמעו לו אסרנו באזיקים ואמרנו לו: זוהי מתנתו לך וממנה תוכל להעניק, או לא להעניק, לאחרים כפי שתרצה ללא הגבלה". (בשורת האות צ' פסוק 35). יש כמה בניינים מצפון לכיפה הקשורים אליו: כיפת הרוחות (אולי), כיפת אל חידר (שם כלא שלמה את השדים), כיסא שלמה (שם ישב שלמה מתבונן בשדים גם לאחר שמת), כיפת שלמה (שם נשא שלמה את תפילתו המפורסמת לאחר חנוכת המקדש). דוד לעומת זאת קשור לשער המזרחי של הכיפה ולמשפט שיקרה שם ביום הדין. "ונתנו לו את החכמה ואת כשרון ההבחנה והשיפוט בדין ודברים של יריבים" (בשורת האות צ' פסוק 20) "אחר כך אמרנו לו: דויד, עשינוך ממלא מקומנו בארץ ולכן שפוט בצדק בין האנשים..." (בשורת האות צ' פסוק 25(

מוחמד התפלל עם כל שאר הנביאים בכיפת הסלע, במערה שמתחת לסלע, או לפי מסורות אחרות באולם הארבעים. שם הוא ראה את מאלכ, שוער, אוצר, גיהינום.

ביום הדין יוצבו ברחבת הר הבית המאזניים, סלע הכעבה יבוא אל אבן השתייה, גשר צר יוצב משם אל גן העדן והגיהינום, הסלע יהפוך פתח לגן עדן, המלאכים יתייצבו שורות, שורות. המתים יגיעו לרחבת הר הבית, וישוע יופיע מחדש כמשיח.

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics