לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הכנסייה הסקוטית

תוכננה על ידי מתכנן העיר ירושלים – הולידיי. מופיעים בה כמה מסורות רוחניות: המסורת של תכנון ערים נפשי, מסורת האומנות והאמנות, מסורת הבונים החופשיים והמסורת הקלטית.

אחד הדברים המרשימים בירושלים הוא הנוף של חומות העיר העתיקה על רקע הגנים העוטפים אותה, החומות כמו יוצאות מתוך הטבע, כמו שהיה בימים עברו, ומהוות קו ברור בן העיר לבן החוץ. לא רבים יודעים זאת אך הסיבה לשימור יופייה של ירושלים ולעטיפת חומותיה במרחב גנים (בניגוד לערים עתיקות אחרות בארץ) היא החלטה מודעת של מתכנני העיר הבריטים הראשונים.

באנגליה של סוף המאה ה19 קמה לה אסכולה של תכנון ערים, של מוריסון ואחרים, שטענה שאופן תכנון העיר משפיע על היושבים בה ועל החיים בה. כשכבשו האנגלים את הארץ הייה להם כר רחב של פעולה ליישום התיאוריה הזאת, מתכננים כמו גדס ואחרים תכננו תוכניות ובהם העיר ירושלים היא כולה כמו מקדש ענק המרוכז סביב מרכז רוחני שייבנה סביב האוניברסיטה העברית בהר הצופים, למשל. במסגרת תפישה זו הוחלט להבליט, לייחד, ולבדל את העיר העתיקה, כך שתהיה מעין המרכז הרוחני של העיר שכל העיניים נשואות אליו, לשם כך הוחלט שהעיר העתיקה תוקף כמעט מכל סביבותיה בגנים לא בנויים, וכן המבנים השונים שנבנו על ידי הבריטים צפו, כמעט כולם, אל העיר העתיקה סביב, סביב, החל מהכנסייה הסקוטית וכלה במלון המלך דוד, ארמון הנציב, בניין גנרלי, ועוד...

תכנון זה, בתוספת החלטות נוספות של הבריטים, כמו למשל שחייבים לבנות בירושלים בתים רק עם ציפוי אבן, הוא, בן השאר, מהגורמים ליופי של העיר העתיקה של ימינו.

אולם תכנון זה נשען על תכנונים קודמים יותר שגם הם נותנים לעיר העתיקה את קסמה, קסם שלא תמיד מובן לנו ושלא תמיד ניתן למצוא לו את המילים המתארות ומסבירות אותו.

במאה ה19 קמה עוד תנועה שקשורה לכנסייה הסקוטית באנגליה וזו תנועת האומנות והאמנות arts and crafts . תנועה זו טענה שה"קלקול" של המין האנושי קרה בתקופת הרנסנס עם הופעתם ופרסומם של גאונים כמו לאונרדו דה ווינצי, רפאל, ואחרים.. באותה תקופה נכנסה לעולם תחרותיות ורצון להצטיין, התפתח מושג ה"גאון", האדם שמעבר לאדם הרגיל. עד לאותה תקופה אנשים חיו בגילדות, עשו את מלאכת יומם מתוך התחייבות מוסרית להיות מה שהם, מתוך מסורות שעברו במשך דורות מאב לבן, מתוך התמחות שהיא לא אישית אלא כנגד החברה, כנגד הצורך והמקצוע, וכנגד סוג מסוים של כבוד עצמי שעבר מאז מהעולם, כבוד בלהיות הכי טוב שאתה יכול במה שאתה עושה, כבוד שגורם לך להיות נאמן לאומנות שלך, להיות טוב באומנות שלך. בניגוד לאמנות שהיא ביטוי אישי של האדם, של אישיותו, האומנות היא מחויבות של האדם אל מול הדבר, דבר שהוא מחוצה לו.

התנועה של האומנות והאמנות שמה לה למטרה לחדש את מסורת האומנות של ימי הביניים.

כשכבשו האנגלים את הארץ גם כאן הם מצאו כר נרחב לנסות ולבדוק את התיאוריות שלהם, בישראל הם מצאו, עדיין, מסורת של אומנות מקומית, בן אם זה נושפי זכוכית מבית לחם, או אחרים, ולזה הם הוסיפו משלהם, הביאו קרמיקאים אומנים ארמנים מתורכיה, (במקור זה היה בכדי לעזור בשיפוצים של אומנות הקרמיקה בכיפת הסלע), לימדו את הערבים את אומנות הבנייה והסיתות באבן, יוצרים תוך כדי כך מסורת חדשה מקומית. מפעלי הבנייה של הבריטים אפשרו להם לתמוך במסורות אומנות מקומיים, (בדיוק כמו שבניין בית המשפט העליון בשנים אלו תמך גם הוא בהעסקתם של אומנים בעלי מסורת אומנות על פני בעלי מקצוע מזדמנים), וכך הם עשו גם בבניין הכנסייה הסקוטית, יתרה מזאת, במבנה הכנסייה הוקמה חנות למכירת מוצרי אומנות של הכפריים באזור ירושלים והסביבה, חנות שקיימת עד היום, וכן נתמכו פרוייקטים שונים לעידוד אומנות מקומית.

התאורטיקנים הבריטים האמינו שרק משבני אדם יחזרו לחיות ולעבוד בגילדות, לא מתוך רצון להרוויח כסף ולא מתוך רצון לפאר את עצמם, אלא מתוך רצון לעשות עצמם ראויים לעבודה, למסורת האומנות שלהם, רק שיחזרו בני אדם לחיות כך, כמסורת הגילדות של ימי הביניים, רק אז תבוא הגאולה לעולם, דוגמא טובה לגילדות האלו היו גילדות הבנאים שבנו את הקתדרלות הגדולות באירופה, וזה מביא אותנו לנושא הבא שלנו הקשור למבנה הכנסייה הסקוטית, והוא נושא ה"בונים החופשיים": המטייל בסקוטלנד יבחין כמעט בכל פתח בית עתיק בסמל של הבונים החופשיים: מחוגה ופלס מצטלבים ביניהם ויוצרים בינהם מעין מגן דוד, מן הידוע הוא שהבונים החופשיים הופיעו לראשונה בסקוטלנד במאה ה16, הם טוענים למקורות קדומים הרבה יותר, לקשר לגילדות הבנאים של ימי הביניים באירופה, גילדות שעקב חשיבותם ניתנו להם זכויות מיוחדות ובין השאר הם היו אנשים חופשיים, ומכאן השם הבונים החופשיים. הגילדות שימרו בתוכם ידע אזוטרי עתיק על מהותו של האדם וכיצד עליו להתפתח, ידע שהגיע אליהם מבתי ספר עתיקים של אדריכלות שהיו קיימים באימפריה הרומית, בתי ספר ששאבו את המסורות שלהם ממסורות הבנאים של המקדשים הגדולים של ימי קדם, וביניהם מסורות בניית בית המקדש בירושלים על ידי חירם אבו אביף מצור. צריך להבין שהאדריכל ובונה המקדשים בימי קדם לא היה רק בעל מקצוע אלא גם מעין קוסם, אדם בעל ידע כללי נרחב, זהות דתית עמוקה, וידע סודי על טבע האדם והיקום. רק כך יכלו אותם אנשים לבנות בניינים שיכילו בתוכם מהויות וישויות אנרגטיים. המקדש החיצוני הוא אנלוגיה והקבלה למקדש הפנימי, ואם בעבר בנו מקדשים מאבן, הלא שבימינו אנו, הבונים החופשיים, מתרכזים בבניית המקדש באדם, שהוא הוא האבן הלא מהוקצעת, ה"אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". רבים מהאדריכלים הבריטיים והסקוטיים של ירושלים היו בבונים החופשיים, ונמצא, לכן, סמלים של הבונים החופשיים, כמו הנישה, הפנטגון, 2 הלוחות, הכיפה, הפירמידה, ועוד, במבנים שונים מאותה תקופה בירושלים.

בימי קדם, אם כן, בונים חופשיים בנו מקדש מאבן, כיום הם בונים מקדש באדם, אך היה עוד שלב באמצע, שבו המקדש לא היה באבן ואף לא באדם הבודד אלא בחברה, בחבורה, במסדר, ומסדר כזה נקרא מסדר הטמפלרים – אבירי ההיכל , וגם הוא סיפורו קשור לאותו בניין – הכנסייה הסקוטית. על כך בפרק לב אמיץ.

לב אמיץ

המלך ברוס הוא דמות אגדתית בהיסטוריה של סקוטלנד, בתחילת המאה ה14 הוא נלחם באנגלים ושחרר את ארצו מעריצותם, חוסך מהסקוטים את הגורל של אחיהם האירים, ומקבע בתודעה הלאומית של סקוטלנד לנצח את השאיפה לחרות. הניצחון של המלך ברוס הייה שחרור לא רק משעבוד פוליטי וצבאי, אלא גם משעבוד תרבותי ושעבוד של הכנסייה. בסקוטלנד נשמרו חלק מהמסורות והשפה הקלטית הקדומה, וכן סוג של נצרות שהיה שונה באופיו מהנצרות הקתולית והאנגלית. במשך חלק גדול מתקופת שלטונו הייה המלך ברוס מוחרם ומנודה על ידי הכנסייה, דבר שלא הפריע לו, כנראה , לזכות בחסדי האל בניצחונותיו, ולבסוף אף בהכרה אפיפיורית במעמדו. הוא נלחם בגבורה בנחישות ובאומץ, צעד אחר צעד, מעטים מול רבים, באנגלים ששעבדו את סקוטלנד, והצליח לגרש אותם, בסופו של דבר, מארצו. הוא יצר סקוטלנד עצמאית ומאוחדת שהחזיקה מעמד אחר כך בצורה זו במשך קרוב ל200 שנה, וגם אחר מכן הייתה חברה שוות זכויות באיחודים השונים עם אנגליה. יש אומרים שהוא נתן מקלט בארצו לטמפלרים, שהיו מנודים ונרדפים אף הם על ידי הכנסייה.

הטמפלרים היו מסדר נזירים נוצרי שהיה אף מסדר של אבירים, הם היו המסדר העשיר והחזק ביותר באירופה עד שמלך צרפת בשנת 1306 הוציא צו למאסרם בטענה שהם עובדי שטן, יום לפני המעצר הפליג כל הצי של הטמפלרים לים, רשמית לא נודעו עקבותיהם, אולם יש טענות עקביות שהם הגיעו לסקוטלנד ולפורטוגל שהיו באותה תקופה מחוץ לטווח ידיהם של מלך צרפת והאפיפיור בן בריתו, והם וידע הספנות שלהם זה הדבר שהמריץ אחר כך את ההפלגות הנועזות של הפורטוגלים והספרדים לכיוון אמריקה ולאפריקה ושל הסקוטים והעמים הצפוניים לגרינלנד ולאמריקה הצפונית.

הטמפלרים התקיימו במשך קרוב למאתיים שנה, מאז תחילתה של הממלכה הצלבנית, עת מספר אבירים הסתגרו בהר הבית במשך כמה שנים, ולאחר מכן הם יצרו מסדר אבירים מסוג חדש שבו האבירים הם גם נזירים וגם לוחמים, מסדר שהיה סודי בטקסיו ובאמונותיו. הטמפלרים הפכו עד מהרה לכוח הצבאי המשמעותי ביותר במזרח התיכון, ואחר כך גם באירופה, וכן לבנקאים של העולם הימי ביניימי כולו. יש אומרים שבטקסים הסודיים ובאמונות הסודיות שלהם הם בזו לדת האפיפיורית הרגילה ודגלו בנצרות בעלת פן קצת אחר, פן יותר אמונתי אישי של חופש ושל חיבור לאדמה, מכל מקום איש לא ידע מה באמת ההם האמינו בו ודבר זה לבדו הייה בו בכדי לעורר בהם חשד, מה גם שהם נודעו בקשריהם הטובים עם קבוצות מוסלמיות מיסטיות קיצוניות ואחרות ברחבי המזרח התיכון ובאירופה בכלל. מסיבה זו או אחרת נרדפו הטמפלרים באירופה והם ברחו למקום היחיד שבו ידו של האפיפיור לא תשיג אותם, למקום היחיד שבו הם ידעו שיקבלו אותם בברכה, גם מתוקף קשרים קודמים שהיו להם עם משפחות האצולה של אותה ארץ, לסקוטלנד.

לפי טענות מספר חוקרים האבירים הנמלטים הטמפלרים חברו לכוחותיו של המלך ברוס שנלחמו באנגלים למען עצמאות ארצם והם אלו שהכריעו את הכף, למעשה, בקרב המכריע בן הסקוטים לאנגלים בבנקרופט. קרב שבו כמה אלפי סקוטים ניצחו יותר מ20 אלף אנגלים מצוידים ומאומנים בראשות המלך האנגלי אדוארד השלישי, ניצחון שהבריח את האנגלים באופן סופי לאנגליה וקיבע בתודעתם ובתודעתה של סקוטלנד את עצמאות סקוטלנד למאות הבאות. כך או אחרת המלך ברוס נהיה למלך החוקי של סקוטלנד ושלט בממלכה במשך עוד יותר מ12 שנה כשהוא מקדיש את שארית זמנו לשיפור מצבים של האנשים הפשוטים, העניים והמסכנים בחברה, ולכן הוא גם נקרא "המלך ברוס הטוב". כשהגיעה שעתו של המלך ברוס למות הוא ביקש שייקחו את ליבו לירושלים ויקברו אותו שם. קבוצה מהאבירים נאמניו, ובראשם האביר השחור, יצאה למלא את בקשתו של המלך, בדרכם לארץ הם חשבו לעשות סטייה קלה בדרך ולקפוץ ולעלות לרגל לקברו של השליח גיימס בסנטיאגו שבספרד ( הגוף שלו לפי המסורת הנוצרית קבור בספרד ואילו הראש בירושלים), וכמו כל אביר טוב הם לא יכלו במהלך העלייה לרגל שלא להתערב בקרבות שנקרו על דרכם ושנראו להם צודקים, וכך קרה שחבורה סקוטית קטנה זו בראשותו של דוגלס השחור השתתפה בניצחון הראשון של הלוחמים הנוצרים על המוסלמים בספרד, אלא שבמהלך הקרב נקלעו דוגלס השחור ו22 חבריו לסיטואציה קשה שבה הם היו מוקפים בהמון מוסלמי, דוגלס השחור לא היסס לשנייה וזרק את הלב של המלך ברוס (שהייה נתון בתוך קופסה מכסף) לתוך ההמון המוסלמי כשהוא קורא: "לב אמיץ הבה ונלך אחריך" והאבירים הסתערו לתוך הקהל , הסתערות שממנה נותרו מהם רק ארבעה. אותם ארבע חזרו עם הלב ועם הסיפור לסקוטלנד ובמקום בירושלים קברו אותו בקתדראלת מלרוס שבאדינבורו שבסקוטלנד, שם הוא קבור עד היום. אלא שהסקוטים לא שכחו את שאיפת ליבו של הגיבור הלאומי שלהם, וכשהגיע היום וכוחות סקוטים בליווי כוחות בריטיים כבשו את ירושלים במלחמת העולם הראשונה, הם הקימו בירושלים כנסייה בסגנון סקוטי לכבוד ליבו של המלך ברוס, ושאיפת ליבו להיקבר במקום זה, צופה אל העיר העתיקה.

הצבעים שהם הצבעים המסורתיים של אנגליה הנם אדום ולבן, הלבן של בית יורק והאדום של בית לנקסטר. האדום והלבן הם גם הצבעים של המסדר הטמפלרי, של האימפריה הרומית, של סדר ושלטון, ואילו הצבע של הסקוטים הוא הצבע הכחול, צבע פראי שקשור לטבע, להיפים, לקלטים. הסקוטים שהיו יוצאים למלחמה, כמו הקלטים אבותיהם, היו צובעים עצמם בצבע כחול, בעוד שהאנגלים היו מופיעים בבגדי אדום ולבן כפי שניתן לראות בסרט "לב אמיץ". אדום וכחול הם הפכים מבחינת הצבע וזה נותן, אולי, עוד נקודת מבט על ההתנגשות העזה שהייתה בן הסקוטים לבן האנגלים. גם הצבעים של הכנסיות, הן הרומית קתולית והן הכנסייה האנגליקנית הם אדום ולבן, אדום ולבן מסמלים את הדם והבשר של ישו, הלחם והיין. בעוד שבכנסייה הסקוטית שבירושלים הצבע השולט והבולט הוא הצבע הכחול.

האדריכל קליפורד הולידיי (מתכנן הכנסייה הסקוטית):

הוא הגיע לירושלים ב1922, כאדריכל צעיר שמונה לתפקיד החשוב של מתכנן העיר ירושלים. הוא חי בירושלים במשך 15 שנה ובנוסף לכנסייה הסקוטית תכנן גם את בניין העירייה, בית החולים של סט גו'ן, השייך למסדר ההוספיטלרי, והנמצא ליד הכנסייה הסקוטית, תכנן גם את חוצות היוצר: אותם ניסה לדמות לבניין של חאן (בחוצות היוצר יש במסגרת הקישוטים של הבניין תצוגה מרשימה ומעניינת של שלטי אבירים – הרלדרי), בנה גם את הבניין של חברת התנך.

הולידיי השפיע רבות על דמותה של ירושלים, הוא הכין תוכנית אב ראשונה לירושלים, והשפיעה על התפתחותה של העיר. האדריכלות שלו משלבת את המודרני עם האוריינטלי, וכן יש בה מקום חשוב לאומנויות: בן אם זה קרמיקה ארמנית, חלונות צבעוניים, או דברים אחרים. הולידיי הושפע בתכנוניו מהתנועה לחזרה לאומנויות , תנועה עולמית בראשותו של ווילאם מוריס. מגמה זו של הולידיי השתלבה עם מתכננים אנגליים אחרים שקדמו לו ושפעלו במקביל לו. כמו כן הוא השתלב בנטייה האדריכלית האנגלית הכללית באותה תקופה בירושלים לתכנן בניינים מרשימים שישקיפו על העיר העתיקה ושיהיו בהם סמלים ומוטיבים אזוטריים שונים.

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics