לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

גביע הקדוש, חרב וכידון. בכנסיית הקבר.

נתחיל את הטיול שלנו בכנסיית הקבר. כנסיית הקבר היא, אולי, המקום הקדוש ביותר בעולם הנוצרי, משאת נפשם של אבירים בימי הביניים, חולמים ומיסטיקנים כיום, ולא שיש שם קבר חלילה, שהרי ישו עלה לשמיים מקץ 3 ימים. אלא ששם, בתוך אתר הכנסייה, יש את הגבעה, גבעת הגולגולת שעליה הוא נצלב, את האבן שעליה משחו את גופו בשמן, את הקבר שבו הוא נקבר לזמן קצר, את הרוטנדה – המבנה העגול המקיף את הקבר, את הקתוליקון – אולם התפילה המרכזי, ועוד אתרים מעניינים אחרים. אך לא בקבר (הריק) עניינו הפעם, אלא בשלושה סמלים מהותיים של העולם הנוצרי: הגביע , החנית, והחרב. הנמצאים, גם הם, בכנסייה.

מסורת היא בעולם הנוצרי שישנו גביע מקודש, חפץ פלאי, שהוא הגביע שממנו שתה ישו בסעודה האחרונה, הוא הגביע שבו נאסף דמו, עת ניגרו הדם והמים מפצעיו על הצלב, ושגביע זה הוא מקור הברכה והשפע של העולם. האגדות מספרות שגביע זה נגלה באופן פלאי לאבירי השולחן העגול של המלך ארתור והם יצאו בחיפוש אחריו. הגביע נעלם, ביחד עם האביר היחידי שהצליח למצוא אותו - גלהד, אך הגביע יחזור ברבות הימים ויביא אתו עידן חדש של שלום ושפע לעולם. והנה, ראה זה פלא, אנו מוצאים גביע זה, או אולי גביע אחר, במרכזה של כנסיית הקבר, מקום בו התחילה כל הפרשה.

כנסיית הקבר מורכבת מ2 חלקים עיקריים, ועוד הרבה חלקים מסביב. 2 החלקים העיקריים הם ה"רוטנדה" המבנה העתיק והעגול מסביב לקברו של ישו, והקתוליקון, האולם המרכזי, שמשמש כאולם התפילה. מעל הקתוליקון כיפה גדולה שממנה משתלשלת מנורה נהדרת, סמל לירושלים השמימית. בדיוק מתחת לכיפה נמצא האומפולוס – מרכז העולם, ובו גביע גדול עשוי מאבן אדמדמה, ובתוכו כדור עשוי מאבן לבנה משולב בפסים בצורת צלב העשויים מאבן שחורה. לפי המסורת הכדור הוא כדור הארץ והפסים השחורים הם 4 רוחות שמיים. הגביע נותן לכדור הארץ מטובו, ולמעשה כדור הארץ מוכל בתוך הגביע, רוצה לומר שהחומר מוכל בתוך הרוח ומוזן ממנו. הגביע הוא השכינה, או רוח הקודש, ההשפעה האלוהית היוצרת את הבריאה שהיא נקבית באופייה.

כנסיית הקבר היא מהכנסיות הקדומות בעולם, היא נוסדה במאה הרביעית, על ידי קונסטנטינוס, לאחר שהמקום זוהה עם המקום בו נעשתה הצליבה ובו נקבר ישו.

ברוח השילוש הקדוש, מזוהים 3 מקומות בכנסייה עם מרכז העולם, האחד זה מקום הגביע בתוככי הקתוליקון, עליו כבר דיברנו, השני זה הקבר שבמרכז הרוטנדה, והשלישי זה הסלע שבגבעת גולגותא שבכניסה לכנסייה.

 

 

 

מרכז העולם בכנסיית הקבר בירושלים

מרכז העולם ברוטנדה. לאחר צליבתו נקבר ישו בקבר סמוך, הלא זה הקבר במרכזה של הרוטנדה, שם הוא שהה עד שקם לתחייה כעבור יומיים. זה היה משישי אחר הצהרים עד ראשון בבוקר, בזמן הזה הוא ירד לשאול, שחרר את הנשמות הכלואות שם משחר ההיסטוריה, ופתח לאדם פתח לעולמות השמימיים (לכן המסורת אמרה שאי אפשר לבנות גג מעל הרוטנדה והגג נשאר פתוח). מכיוון שהקבר היה והנו מקום חיבור בין שמים לארץ, בין השאול לגאולה, הרי שבוודאי שהוא מרכז העולם.

מרכז העולם בגולגותא: ישו נצלב על גבי סלע שהיווה את תשתיתה של הארץ, וההוכחה לכך היא שבמעמקי סלע זה קבורה גלגלתו של אדם (מאדם וחווה). אדם הוא זה שהביא את החטא לאנושות, שבגללו כולנו סובלים, וישו הוא זה שבסבלו גאל אותנו והביא לנו בחזרה את השכינה – הלא היא רוח הקודש. לכן, טבעי הדבר שישו ייצלב במקום שבו קבור אדם. ומקום זה של ההתחלה והסוף, של החטא והכפרה, הוא מרכז העולם.

הגולגותא: כשנזל הדם מפצעו של ישוע והתחבר עם גלגלתו של אדם, רעדה הארץ ורעשה, סלעים נבקעו, דם נטף מפצעיו של ישו דרך הבקע על גלגלתו של אדם והוא קם לתחייה, בבחינת סמל לגאולת האדם מכבלי המוות הפיזי והרוחני שבא עליו בעקבות החטא הקדמון.
ניתן לראות כיום באזור הגולגתא את הבקע בסלע שנוצר באותו "רעש אדמה" וכן את הקפלות המוקדשות לאדם ולצליבה.

ובעניין גולגלות: במיסטיקה הנוצרית יש חשיבות לעצמות בכלל ולגולגלות בפרט כנושאי המהות של האדם גם לאחר המוות, ומכאן החשיבות של איסוף גולגלות קדושים במנזרים ובכנסיות, מהמפורסמות הוא שבמרום העמודים שמסביב למזבח המרכזי בוותיקן הוטמנו 3700 גולגלות קדושים, בכדי שיעתירו מהשפעתם על הבאים בצל קורתם. בסימבוליקה הנוצרית מופיעה, לכן, הגולגולת, לעיתים, כסמל לתחייה, בסמוך לצלב. וגם אצל הבונים החופשיים הגולגולת עם פרח יוצא מתוכה היא מסמלי החניכות והמסדר ומסמלת חיים.

 

חנית הגורל בכנסיית הקבר בירושלים.

המקום הבא שנבקר בו הוא קפלה לכבוד החייל הרומאי לונגיוס וחנית הגורל, הקפלה נמצאת במסדרון המקיף את הקתוליקון.

ישו הביא את הרחמים לעולם, הגעתו של בן אלוהים לעולם הייתה אקט של רחמים מצד אביו, שרצה לעזור בכך למין האנושי שאיבד את דרכו. אלא שהמין האנושי התכחש לישו ששעות רבות סבל על הצלב, ולאף אחד לא היה אכפת....

עד שריחם על ישו חייל רומאי בשם לונגיום ודקר אותו בצדו עם חניתו, הדקירה הזאת הייתה הרת גורל מבחינת העולמות העליונים והתחתונים יחדיו והקשר ביניהם. הפעולה הפשוטה הזאת לכאורה שיחררה את מהותו של ישו, ואפשר להגיד גם את נשמתו, לעולם, ופתחה את הדרך להצטרפותה של רוח הקודש לאנשים אחרים. הדם והמים שנזלו מהפצע שבצדו של ישו אל הארץ נאספו בגביע הקדוש ונתנו לו את כוחותיו. הדם נזל אל הארץ ומשם דרך בקע בסלע התאחד עם גלגלתו של אדם, שמיים וארץ רעדו, המעגל הושלם.

אקט הדקירה היה אקט החיבור בן השמיים והארץ, הארקה שאפשרה את השתחררות החשמל. לונגיוס בעשותו את מעשהו פתח פתח בפני אפשרות השינוי בעולם, שינוי שנובע מעולם ההחלטה והעשייה. מאז נקשרה החנית לכוחות המופלאים שבכוח הרצון, היא עברה בדרך פלאית למלכים ולמושלים ונתנה להם את הכוח לשלוט על פני האדמה. לא את שאר הרוח לעשות זאת, אלא את הכוח בלבד, ולכן היא לעיתים אף נוצלה לרעה לעשיית נזק ולרודנות.

החנית הופיעה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה ולעיתים אף הטתה את המאורעות, כך היה בזמן מסעי הצלב באנטיוכיה. החנית הופיעה בחצר הקיסרות הביזנטית, נתנה את הכוח לצארים הרוסים, ונעלמה לאחרונה בקיסרות האוסטרו הונגרית.

לונגיוס אף הוא, דרך אגב, נהפך בסופו של דבר לנוצרי וגם כן נצלב. לפני מספר שנים התפרסם במערב ספר בשם "חנית הגורל" ובו תולדותיה של החנית הרת הגורל של לונגיוס וההקשרים ההיסטוריים שבהם הופיעה.

 

 

האש הקדושה בקבר הקדוש.

אחד המקומות, כאמור, שנחשב למרכז העולם בכנסיית הקבר הוא מקום הקבר עצמו, זה הוא האתר החשוב ביותר בכנסיה, מסביבו נבנה מבנה עמודים גדול ומעוגל שנקרא רוטנדה, המאפשר לעולי הרגל להקיף את הקבר. אחת לשנה, בחג הפסחא, מתרחש בכנסיית הקבר נס האש הקדושה. ההמון החוגג המצפה לאירוע נאסף מסביב למבנה הקבר ומתחיל להקיף אותו בתהלוכה ססגונית, קולות שירה ושימחה. אל הקבר נכנסים פטריארך העדה היוונית קתולית, שהיא העדה החשובה ביותר בכנסיית הקבר, הבישוף הארמני, ונציגי העדות הקופטיות והסורית. לאחר שכל הכבודה הזאת נכנסת אל הקבר קורה נס: אש נדלקת מעצמה בתוך הקבר, מדליקה את נרותיהם של הפטריארך והמלווים, האש הזאת מועברת החוצה דרך פתחים מיוחדים שבקירות וחיש מהרה כל הכנסייה כולה מוארת באור נרות ססגוני. הדלקת הנרות מלווה בשמחה אדירה ושאגות רמות, מחיאות כפיים וצלצולי פעמונים. מדי שנה בשנה נדלקת האש, הוכחה לניצחון הנצרות על החשיכה. רק פעם אחת בהיסטוריה לא נדלקה האש בזמנה, היה זה דווקא לאחר שהצלבנים כבשו את ירושלים, הכיבוש הזה לווה בטבח נורא, ובחג הפסחא שאחרי הכיבוש הביע אלוהים את הסתייגותו מהדברים שנעשו בשמו על ידי כך שהאש לא נדלקה.

 

החרב הקדושה בכנסיית הקבר ירושלים.

מסביב לרוטנדה של הקבר ישנם כל מיני קפלות כנסיות וחדרים. אחד מהחדרים הללו, צפונה מהקבר, הוא חדר התלבושות. בו ארונות ובהם התלבושות השונות של הכמרים. לפי הליטורגיקה הנוצרית בכל יום מהשבוע, ולפעמים אף בכל אירוע או כל תפילה, צריך ללבוש בגד אחר בעל צבע אחר או סמל אחר המסמל משהוא אחר, ולכן צריך הרבה ארונות. בנוסף לארונות הבגדים ישנו בחדר גם ארון ובו החרב המקורית והדרבנות של גודפרי דה בויון, הכובש הצלבני של ירושלים והשליט הראשון שלה (גודפרי סירב לקבל את התואר מלך באומרו שאדונו – ישו הייה משרת ולא אדון). החרב היא חרב מקודשת, ומשתמשים בה בטקסים של מסדר אבירי הקבר הקדוש.

גודפרי דה בויון נחשב במסורת הצלבנית כאיש מעלות, והוא כנראה היה באמת כזה מכיוון שגם המוסלמים שנלחמו בו העריכו אותו על תכונותיו. הצלבנים היו בעצם השיא של תנועת האבירות, ולכן במידה רבה גודפרי נחשב גם לאביר המושלם. לחרב ולדרבנות יש משמעות סמלית במסדרי האבירות השונים: החרב מורכבת משלושה חלקים: הלהב, הנדן, והידית. הלהב מסמל אמונה, הנדן מסמל טוהר, הידית מסמלת צניעות. כשהופכים את החרב היא מזכירה צורה של צלב. החוד של החרב מסמל צייתנות, 2 הצדדים של הלהב מסמלים את 2 החובות של האביר: שרות לאלוהים ושרות לבני אדם.

בשביל להיות אביר האדם צריך היה הכנה ארוכה, הן פיזית והן נפשית, רק משהיה מוכן היה האדם מוכתר בתור אביר. פעולת ההכתרה נעשתה בעזרת החרב. המכתיר מכה קלות בכתפו של המועמד לאבירות שכורע לפניו, 3 פעמים, מצד את צד. הפעולה של הכתרת האביר עם החרב מציעה שהאדם שמבצע את הטקס יש בו את התכונות של אמונה טוהר וצניעות והוא יכול להעביר אותם לאחר, בכדי שימלא את חובותיו כנוצרי וכאביר. בסוף פעולת ההכתרה נאמר לאביר החדש כך: "זכור שישו אדוננו כבש ממלכות בכוח האהבה ולא בכוח החרב". הדרבנות מסמלים התגברות על מכשולים. התעוררות האומץ והתכונות האביריות מחייבת התגברות על העצמי ומאבק. רק משעבר האדם מאבק זה הוא נעשה אביר אמיתי בזכות ולא בחסד, מעבר השלב הזה, שמופיע לרוב על ידי איזה שהיא עשיית פעולה יוצאת דופן, גילוי אומץ לב בקרב וכיוצא בזה. מסומלת במסדרים האביריים השונים על ידי הענקת הדרבנות. (פחדנות בקרב, דרך אגב, מתבטאת בטקס השפלה שבו נחתכים הדרבנות בסכין מטבח) .

 

 

מסדר אבירי הקבר הקדוש.

בכנסיית הקבר קיים מסדר מיוחד שנקרא המסדר של "אבירי הקבר הקדוש", בעבר, בימי הביניים, היו שועי עולם באים לכנסיית הקבר, מבלים לילה שלם בתפילות, הו אז הייתה נערכת לכבודם מיסה מיוחדת, שלאחריה, בטקס סודי, הם היו מתקבלים כאבירים במסדר של "אבירי הקבר הקדוש". החרב והדרבנות שהשתמשו ומשתמשים בהם בטקסי ההסמכה של אבירים במסדר "אבירי הקבר הקדוש" הם החרב והדרבנות המקוריים של גודפרי דה בויון – האביר המושלם, שנמצאים בחדר התלבושות.

 

קראו מאמרים על ירושלים הנוצרית - לחצו לקישור

כנסיית הקבר

וויא דולורוזה

כנסייה המשיח והנוכחות האנגלית בירושלים

כנסייה סקוטית והנצרות הסקוטית

קבר מרים - כולל סרט

הכנסייה והנצרות הסורית בירושלים

כנסייה ארמנית בירושלים

כנסייה ונצרות מרונית

כנסייה ונצרות קופטי

 

מאמרים על כנסיות בירושלים - לחצו לקישור

מנזר מר אליאס

אבינו שבשמים

דורמיציון

סנטה אנה

אלכסנדר נייבסקי

דומינוס פלוויוס

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics