לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מבוא לאבירות.

כשאנחנו מנסים להבין את האבירים מימי הביניים, חשוב קודם כל להבין שהחיים באותם זמנים היו שונים מאד מכפי שהם כיום. עד לפני 100-200 שנה לא הייתה לאנשים ברירה כפי שהיא קיימת כיום, וגם לא את הטרדות וחוסר הביטחון הקשורים בכך, החיים היו מאד פשוטים, קמת בבוקר, הלכת לעבוד בשדה, חזרת בערב.
כל יום אותו סיפור: אוכל מפרי ידיך, את אותו התבשיל כל החיים, גר בבית שבנית בצורה סטנדרטית, הולך לכנסייה בימי ראשון מבלי שתדע לקרוא, פוגש אותם אנשים כמעט כל ימי חייך. בחיים לא היו כל כך הרבה גירויים, הפרעות, ומהרבה בחינות זה היה טוב יותר, קשר בין בני אדם יכול היה להתפתח, אנשים חיו את הטבע, והיו יותר רגישים ומלאי אמוציות מניעות חזקות. מילה הייתה מילה.

התסריט הזה של חיים, שתשעים אחוז מהאוכלוסייה בעולם חיה לאורך כל ההיסטוריה, עד לפני 100-200 שנה, לווה בקבוצות של אנשים, מיעוט, שחי כקבוצת עילית, בדרך כלל בעלת תפקיד ספציפי, מתקיימים ממיסים של כל השאר, בארץ היה זה מעמד הכוהנים והלויים בבית המקדש.

מצב כזה שבו קבוצה של אנשים חיה על חשבון האחרים יכול להזמין אחת משתי אפשרויות: האחת: שחיתות וניוון, כמו שקרה לאצולה ברומא. השנייה: קרקע פורייה לפיתוח כישורים ותחומים באדם שצריכים את הזמן וההשקעה שלהם.

אחת הסיבות, למשל, להתפתחות הקבלה בצפת המאה ה16 הייתה תעשיית האריגים שהתבססה על המעיינות בנחל עמוד. במשך קרוב ל100 שנה היה בצפת מרכז צביעה של אריגים לכל רחבי האימפריה העותומאנית, והפרנסה הייתה בשפע. זה איפשר למי שחפץ בכך להתקיים מעבודה קלה ומונוטונית, מעט שעות ביום, ובזכות כך למקד את האנרגיות לכיוון של התפתחות רוחנית.
בימי הביניים באירופה אנחנו מוצאים מצב מאד פוטנטי כזה של קבוצה של אנשים – האבירים, שעיתותיה בידיה, והיא שולטת על שאר האוכלוסייה ופרנסתה במכביר.

 

האבירות החלה במאות 5-6 לספירה עם נפילת האימפריה הרומית. פרשים גרמניים מופיעים בשדה המערכה ובידיהם כל ינשק חדש ואימתני – הכידון. בעזרת הכושר הגופני המעולה שלהם ואימון אינטנסיבי הם מצליחים לעשות בו שימוש מעל גבי סוסים, ומשיגים, עקב כך, יתרון ללא עוררין בשדה הקרב. עם הזמן נוסף לכידון גם שריון המגן עליהם מפגיעות חרב וחיצים, כך שהם נהיים ממש בלתי מנוצחים.

אלא שזה לא פשוט להיהפך להיות אביר שכזה, קודם כל צריך את האמצעים בכדי לקנות: סוס, שריון, כידון, ויותר מכך לאפשר את האימון הממושך, וזאת הנקודה השנייה: בשביל להיות אביר, אדם צריך להתחיל את האימון הפיזי שלו בגיל שבע, אימון שנמשך במשך שבע שנים בכל סוגי הספורט והלחימה, והוא כולל סיף, שחייה, ריצה, אגרוף, רכיבה, ועוד.... לאחר מכן בגיל 14 על המועמד מוטל להיות נושא כליו של אביר וותיק במשך עוד שבע שנים, ורק אז, אם המועמד מתאים, הוא מקבל תואר אבירות ויוצא לדרך. כך שהאבירים היו בעצם מעין מעמד עליון של לוחמים, כמו ספרטה בתקופה הקלאסית , שבה כמה אלפי ספרטנים שלטו על חצי מיליון הלוטים – איכרים, בכוח האימון המיוחד שהם קיבלו ויכולת הלחימה המופלאה שלהם. כך גם בימי הביניים. האבירים, שהם מעין כת לוחמת, שולטים על חברה פיאודלית. בעמק, כמו למשל עמק סכנין, יש 10.000 איכרים ועליהם שולטים מאה גברים שיושבים בטירה, והם מספקים ביטחון, או מטפלים בבעיות מיוחדות במידת הצורך.

צורת שלטון זו שבה האבירות היא מעמד חברתי, התקיימה במשך אלף שנה, אך כאמור הייתה זאת קרקע נוחה להתפתחות. האיכרים היו עסוקים במילוי צרכיהם הפיזיים והחברתיים, אבל לאבירים, מבחינת הצרכים הפיזיים, היה להם די והותר, ומבחינת הצרכים החברתיים, הם היו בראש החברה, כך שהקרקע הייתה בשלה להתעוררות צרכים אחרים, מוסריים ורוחניים, וכך קורה שעם המפגש בנצרות והתנצרותם של הגרמנים במאות 7-8 לספירה, נוסף לאבירות רובד חדש, רובד מוסרי – דתי, שמתומצת בעשרת דברות האביר ובתפישה של אבירות כחיים בעלי ערך השואפים לאידיאל.

 

במאות ה11 – 12, עם תחילת מסעי הצלב, נוסף לאבירות רובד נוסף, רובד רוחני – אזוטרי, זה מתבטא באגדות שמופיעות פתאום, איש לא יודע מנין, על חצרו של המלך ארתור הפלאי, מעשי ניסים שקרו שם, והחיפוש אחר הגביע הקדוש. זה מתבטא גם במגנים והדגלים ותורת ההרלדרי - עיטור המגינים שהופיעה פתאום, איש לא יודע מנין. באבירות הרוחנית יש חשיבות לצבעים, לסמלים, והרבה מסיפורי הקרבות הם אלגוריים למלחמה הפנימית המתחוללת בנפש באדם. המסע (מסע הצלב) הוא הרבה פעמים מסע של חיפוש עצמי, והוא מכוון פנימה, ברובד זה של האבירות רב הנסתר על הגלוי והמעט שגלוי הרבה פעמים מקבל פירוש לא נכון.

ההנחה שלי היא שמכיוון שבמשך קרוב לאלף שנה עיתותיה של קבוצה של אנשים - האבירים היו בידיה, הם ניצלו זאת לניסיון לחדור לתוך מסתרי חיי אדם ולמחקר של העולמות הלא נראים שמהם מתחיל הכול....

 

אבירות מוסרית: "אנחנו חייבים, אם כן, לא להשלות את עצמנו שאבירות היא מאפיין של תקופה מסוימת. המוסד עצמו, זה נכון, אכן מת, אך הרוח שלו חיה הלאה. פיאודליזם נעלם, אך עשרת דברות האבירות שמרו עדיין על משמעותם ולא איבדו את תפקידים כמכווני קוד חזק של אידיאלים לאלו שבוחרים להישמע להם.

יש עדיין, מפוזרים בעולם זה שלנו, נשמות אביריות אמיתיות. האידיאל של האביר ייתכן שנחלש והתרחק, אך יש כאלו, יחד עם זאת, שנשארו נאמנים לו בכל ישותם, אנשים שמארגנים את חייהם לפי אמונתם, שדואגים להימנע ממחשבות ומעשים לא טובים, ומחיים של רמאות, שמתחלחלים, כמו האביר של ימי הביניים, מהמחשבה על צביעות, ושמחשיבים מעל הכול את אהבת האמת. יש כאלו שיודעים אף למות למען האמת, ומה שהוא הרבה יותר קשה, הם יודעים לחיות את חייהם למען האמת".

אבירות רוחנית: "ודע גם זאת לגבי המונח אביר: knight האות k משמעותה כלפי האלוהים, והמילה night היא בדיוק במשמעותה, ואלו שעובדים ושומרים בלילה כלפי האלוהים, מתוך החשיכה והבורות של תעייה, יהיו אלו נשים או גברים, הם אבירים אמיתיים" ליאו.

 

עשרת דברות האביר:

1. האמן באלוהים ולך בדרכיו.

2. הגן על דרכי האלוהים

3. כבד את החלשים והגן עליהם.

4. אהוב את הארץ בה נולדת.

5. לא תירא מפני האויב או המוות

6. הלחם ברע ללא לאות וללא רחמים.

7. מלא את חובותיך האזרחיות במלואם, אם הם לא מתנגשות בחוק האלוהי.

8. אל תשקר, והייה מעל הכול נאמן למילתך.

9. הייה נדיב ותן בנדיבות לכולם

10. השתדל להיות בכל מקום ותמיד אלוף הנכון והטוב כנגד חוסר צדק ורוע.


 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics