לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

המסע האופקי והמסע האנכי.

"ישתבח (אלוהים) אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר בירכנו את סביבותיו למען נראהו מאותותינו, כי הוא השומע והרואה". (פרק 17 פסוק 1, סורת אל איסרא)

 

בניין הסראיה – הדרווישים הקלנדריים – טנשוק.

במאה ה11 מתחילה במרכז אסיה תנועה של דרווישים שנקראו קלנדרים, שהם למעשה במידה מסוימת המשך של מסורת הבבות הטורקמנים מלפני האסלאם. אלו היו אנשים שפרשו מהבלי העולם הזה, חי כנזירים, נודדים בדרכים, וחלקם נחשבו כבעלי כוחות מיוחדים. הם היו המשך של השמאנים של השבטים התורכיים הפגאניים. בזו להבלי העולם והכניעו עצמם לרצון האל, לאהבתו, כפי שעושים ההינדים והבודהיסטים שהיו נפוצים באזור מרכז אסיה באותה תקופה. חלק מהדרווישים הללו גם בזו לדת הממוסדת ולמוסדותיה וראו את הצביעות הטבועה בהם. הם היו אנשי קצה, מיסטיקנים מורדים בחברה, לא קונבנציונליים, אחת הדמויות המפורסמות ביותר ביניהם היה אדם בשם אחמט יסיבי, שלא היו תלמידים רבים אותם הוא שלח לכל קצווי העולם המוסלמי של אותה תקופה. אחד מתלמידיו היה האגי בקטשי מקפדוקיה שהתחיל את המסדר הבקטישי, יש אומרים שרומי ינק מסורתם וששמס מטבריז היה קשור אליהם.

מרכז אסיה הייתה באותה תקופה ארץ של עובדי אש – זרתוסתרא, בודהיסטים, פאגאניזם, ומרכז לימוד של איסלאם. בגלל מיקומה בקצה האימפריה המוסלמית היא הייתה גם ארץ של דעות מוסלמיות חורגות, וממנה יצא למשל המרד העבאסי. ארץ של נון קונפרמיזם.

אחת הדמויות החשובות הקשורות כנראה לקלנדרים היא דמותו של קדגוון ו7 המאסטרים שהובילו אל יצירת המסדר הנקשבנדי במאה ה14. קדגוון, חי במאה ה11-12 וחיפש את סוד הזיכר השקט על ידי מדיטציות מתחת למים. לחברה הללו היו קשרים עם השבטים התורכיים שפלשו באותה תקופה לאנטוליה.

 

במאה ה14 אנחנו מוצאים את המרכז של הסופים הקלנדרים בבית הקברות בממילא. אלא שאז מגיעה לעיר גברת עשירה בשם טונשוק והיא בונה להם מרכז מפואר ברחוב מעלה חלדיה, ומול המרכז ניתן לראות את קברה. היא מגיעה לעיר בשנת 1391 ונפטרת בשנת 1398, הבניין נבנה לפי מיטב המסורת הממלוכית: בנייה בגוונים אדמדמים, תשליבים גיאומטריים, מוקרנס, תגליפי ציפורים ופרחים מעל השערים ופסוקים נבחרים מן הקוראן. לימים שולב במבנה במתחם גדול שבנתה מדרום לו רעייתו של הסולטן סולימן המפואר שקראו לה: חאצקי סולטאנה. סולימן המפואר היה השליט העותמאני החשוב ביותר ששלט מעל 60 שנה ותקופתו היא תור הזהב של האימפריה העותמאנית במאה ה16. הוא זה שבנה את חומות ירושלים, שיפץ את כיפת הסלע ועטה אותה באריחים צבעונים שנעשו ברמה הכי גבוהה. ומתברר שגם אשתו לא טמנה ידה בצלחת. במאה ה19 הפך המבנה למבנה השלטון של הממשל העותמאני בעיר העתיקה, מבנה הסראיה. כיום הוא משמש בית יתומים מוסלמי.

 

בניין המחכמה, והגביע של תנכיז.

תנכיז היה אחד הבנאים החשובים בירושלים ששרידי בנייתו נמצאים עד היום, הוא היה אמיר ממלוכי ששלט על סוריה וישראל שנים רבות. בתקופתו של הסולטן הממלוכי מחמד בן קלאון. הגיאוגרף המוסלמי אל עומרי אומר עליו: "הוא החזיר את ירושלים למדרגת עיר, תחת אשר הייתה לפנים מקום מוזנח ונשכח.

הממלוכים היו קסטה צבאית ששלטה במצרים מתקופת צלאח א דין והאיובים, שזה המאה ה12, ועד לתקופת נפוליון, תחילת המאה ה19. אלו היו נערים פגנים או נוצרים, שהובאו מהקווקז, מרכז אסיה, הבלקן, נחטפו ממשפחותיהם או נמכרו על ידי משפחות עניות, והובאו למצרים להתחנך בפנימיות צבאיות. משגדלו הם קיבלו עליהם את תפקידי האדמיניסטרציה והצבא ברחבי הממלכה. הם חונכו לדבקות דתית, וזה מסביר את השקעתם הרבה במבנים בירושלים. בנוסף לכך מתברר יותר ויותר, לאחרונה, שהתקופה הממלוכית הייתה תקופת פריחה של ארץ ישראל. הממלוכים החליפו את האיובים בשלטון במצרים באמצע המאה ה13, והצליחו לעצור את המונגולים בקרב עין חרוד. לאחר מכן הם פנו לגירוש הצלבנים בארץ ישראל והשתלטו על אימפריה אדירה שכללה את מצרים, חלקים מצפון אפריקה, ישראל, סוריה, ואף אזורים נוספים במזרח התיכון, סוד כוחם הצבאי היה יכולתם במלחמת פרשים. סוד כוחם הרוחני היה החינוך הדתי שהם קיבלו, שמן הסתם היה קשור לפנים הסופיות של האיסלאם.

תנכיז, כאמור, היה המושל של סוריה וישראל, אחדים מהממלוכים קיבלו תפקידים בכירים בממלכה, ומן הסתם היחסים ביניהם לבין השליט באותה תקופה היו יחסים של אחווה ולא של מלך ומשרתים, מכיוון שהם גדלו ביחד, ואכלו מאותו המסטינג, כמו שאומרים כיום בצבא. תנכיז בנה את הכוס, מתקן הטהרה, בהר הבית, ואימץ אותו כסמלו, אולי סמל לטהרה הרוחנית שבה חפץ? את הסמל הזה ניתן למצוא בכניסה למבנה הגדול שהוא הקים ביציאה משער השלשלת. ביום נקרא המקום מחכמה תנכזיה, מכיוון שבתקופה העותומאנית היה זה מקום המשפט של ירושלים, בעבר זה היה מדרסה, אולם כנראה שבתחילתו, כך לפי מקורות מוקדמים, זה היה חאנקה, מרכז של סופים. ממערב להר הבית הוקמו מרכזים רבים של סופים – חאנאקות, חלקם לפי ארצות מוצא, חלקם לפי שיוך למסדר. בניין התנכזיה הוא אחד מהם, הוא שולט בתצפית על רחבת הכותל, ולכן יש בו כיום בסיס של משמר הגבול. סביב החצר המרכזית ישנם ארבעה אולמות הערוכים בתבנית צלב, תכנית אופיינית במדרסות גדולות בערים מוסלמיות בימי הביניים המאוחרים.

ליד המחכמה יש סביל יפה מהתקופה העותומאנית שבו משולב גלגל רוזטה ממבנים עתיקים יותר, וקצת מעבר לפינה קברה של גברת תורכיה – חאתון תורכאן שנקברה בשנת 1352, ועל חזיתו גילופים גיאומטריים יפהפיים באבן

 

ברכה חאן: רחוב השלשלת פינת רחוב הכותל. החאלדיה.

השם מסגיר את הזיקה למשפחת אל חאלדי, שם נמצאת ספריית המשפחה. המבנה נבנה במאה ה13 ושמו המקורי ברכה חאן שכן בתוכו שלוש מצבות ותחתן קבור אדם בשם ברכה חאן ושני בניו. בשנות הארבעים של המאה ה13 גייס שליט מצרים א צאלח איוב לצבאו גדודים של חואריזמים, הם שמו קץ לשלטון הצלבנים בירושלים בשנת 1244. מאוחר יותר נשא הסולטאן הממלוכי ביברס לאישה את בתו של אחד המפקדים החואריזמים, ובנם הקבור כאן הוא ברכה חאן. הכתובת העליונה מעל החלון המרכזי, ששורתה האחרונה היא בשפה הפרסית, מעניינת במיוחד:

"בשם אללה הרחום והחנון... אלוהינו, תן לנו את אשר הובטחנו על ידי שלוחיך, ואל תקל בנו ביום התקומה כי אתה לא תפר הבטחתך... זוהי אחוזת הקבר של העבד הנזקק לרחמי אללה וסליחתו ברכה חאן, יאיר אללה את קברו, מת ביום שישי בראשית חדש מחרם שנת ארבע וארבעים ושש מאות, יסלח לו אללה לו ולהוריו.. טהורים יצאנו מהתוהו וטמאים נהיינו. שקטים נכנסנו לעולם וחרדים נהיינו. נעשינו מהאדמה השחורה מאש ומים, ואחר כך חזרנו אל האדמה".

מהשורות האחרונות ניתן לקלוט את הפילוסופיה הסופית שמאחוריהם, הם אלו שנכתבו בשפה הפרסית ואולי הם מתייחסים לציטוט ממקור כלשהו?

 

משרדי הווקף.

כשממשיכים מרחוב הגיא ימינה לרחוב שער הברזל מגיעים למקבץ זואיות ומדרסות בכניסה לשער הברזל. ראשית יש את מדרסת אל ארעוניה שנבנתה ביוזמת ראעון אל כאמל במאה ה14, הוא היה גולה לירושלים, פקיד חשוב באימפריה, מושל העיר חלב לשעבר, ובכניסה נוכל לראות את הרנכ – הסמל האישי שלו, שהוא מעויין. בשנות השלושים נקבר כאן מחמד עלי גנאח, מנהיג הליגה המוסלמית בהודו וב1948 עבד אל קאדר חוסייני. כיום המקום משמש למגורים. מימים למדרסה הזו יש מדרסה אחרת: מדרסת אל מזהריה שנבנתה בסוף המאה ה15 על ידי אבו בכר אבן מזהר שהיה פקיד חשוב בקהיר. ממול יוצאת סמטה אל רחבת הכותל הקטן, ליד השער עצמו יש את משרדי הווקף המוסלמי, ומעבר לשער את קברו של עבדאללה מלך ירדן.

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics