לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מיסטיקה עברית קדומה

לקראת סוף ימי בית שני, מופיעים ביהדות, במקביל להופעת המשנה והתורה שבעל פה, תורה וספרות מיסטית, המסבירה את מבנה העולמות הרוחניים ומשתמשת בטהרה במובן רוחני. ייתכן שהמיסטיקה העברית הקדומה הופיעה כבר אצל האיסיים, והיא מושפעת כנראה מהתורה של זרתוסטרא הפרסית ומההלניזם במובנו הפילוסופי גנוסטי.

הספר הקדוש ליהדות הוא התנ"ך. הוא נחתם לקראת סוף התקופה הפרסית או תחילת התקופה ההלנית בארץ. ויש בו כמה קטעים שהם מיסטיים במהותם. הקטעים החשובים ביותר בהקשר זה הם פרק א' בבראשית, ספר דניאל, נבואות שונות של הנביאים, שיר השירים, ישעיהו פרק ו' , פרקי תהילים שונים, ובמיוחד פרק א' של ספר יחזקאל ובו נמצא חזון המרכבה. מתוך הקשר זה נקראה הספרות של המיסטיקה העברית הקדומה: ספרות ההיכלות והמרכבה.

תפיסת מערכת האלוהות כמרכבה עליונה וכל האביזרים הנלווים לכך: הגלגלים והאופנים, רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, והחיות רצוא ושוב, דמות האריה, הנשר, המלאך שבמרכבה, והדינמיות של עלייה וירידה – כל אלה הם ציורי היסוד שבספרות המיסטיקה. לכך הוסיפו הדרשנים תיאורים מספרות המקרא: ישעיה פרק ו' – תיאור המלאכים האומרים קדושה לפני האל, חזיונותיו של דניאל, חומר רב ממזמורי תהילים. מכל אלה נארג חזיון מופלא ומסתורי של העולם העליון שבמרכזו המרכבה, מעליה כסא הכבוד שעליו יושב האל וסביבו מחנות של מלאכים, מהם נושאי תפקידים ומהם כאלה שכל ייעודם לשבח ולזמר לפניו.

 

הספרים העיקריים של המיסטיקה העברית הקדומה הם:

היכלות זוטרתי – המתאר את עלייתו של רבי עקיבא להיכלות העליונים (ארבעה נכנסו לפרדס)

היכלות רבתי – המתאר את עלייתו של רבי ישמעאל למרום כדי לברר האם מאת האל נגזרה על עשרת הרוגי מלכות.

ספר היכלות – מכונה גם חנוך השלישי – בו מתעלה רבי ישמעאל להיכל השביעי העליון ופוגש שם את מטטרון.

מעשה מרכבה – קובץ שירות שאומרים בעלי המרכבה בפני האל או שומעים מפיהם של מלאכים עליונים.

ספר שיעור קומה – עוסק באלוהות עצמה ומתארה במבנה הגוף האנושי, במידות מופלאות, בפרטי פרטים.

ספר הרזים – נתחבר במאה הרביעית. מילים, מושגים, ונוסחאות ביוונית גודשים את הספר ויש בו אף תפילה לאל השמש הליוס הכלולה במסגרת נוסחה מאגית.

חרבא משה – חרבו של משה, ספר מאגי.

הכרת פנים וסדרי שרטוטין - עוסק בקריאת כף יד וקריאת פנים, ענייני כירומנטיקה מצויים גם בטקסטים שנתגלו במדבר יהודה. עקבות של האמונה הזאת גם בזוהר.

ראויות יחזקאל – שבע רקיעים והכוחות העליונים שבתוכם.

שר תורה – נגלה לבוני המקדש בתקופת זרובבל ומאפשר להם ללמוד את התורה בלא מאמץ, נקרא גם יפהפייה. לימוד תורה באורח פלא וגם יסוד מיסטי: ירידת האל והתגלותו לבוני המקדש בתורת שר תורה.

 

חזון יחזקאל.
בישראל הייתה מסורת עתיקה אשר ראתה בפרק הראשון שביחזקאל מקור עיקרי לידיעת סודות העולם העליון ועסקה בפרשנות ובדרוש על פסוקים אלה. קטעים ורעיונות מדרשות אלה אף נפוצו מחוץ ליהדות, וניתן למוצאן בספרות הנוצרית הקדומה ובספרות הגנוסטית. יש אומרים שפרק י' ביחזקאל הוא תחילת הדרשנות על פרק א'. שרידים מעטים מדרשנות זו נשתמרו בספרות התלמודית והמדרשית.

בעלי ספרות ההיכלות והמרכבה ליקטו את הדרשנות האזוטרית, ערכו אותה וגילו אותה בחיבורים הנכללים בספרות ההיכלות והמרכבה. המיסטיקה הוסיפה למרכיב של ירידה למרכבה, השתתפות פעילה של המיסטיקן בתהליך והתעלותו לעולם המרכבה. עדות ראשונה לפעילות מסוג זה יש בתוספתא, מייד ובסמוך לסיפורים על דרישת מעשה המרכבה בחוגו של רבי יוחנן בן זכאי – הכוונה למעשה המפורסם על ארבעה שנכנסו לפרדס. רק רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום.

 

שיר השירים.
אצל רבי עקיבא הייתה חשיבות גדולה לשיר השירים: תפישה הרואה את עיקרו של עולם האלוהות כמערכת של שבע היכלות זה לפנים מזה וזה למעלה מזה, לפי הפסוק: "הביאני מלך חדריו". לפי ספר היכלות זוטרי, בשעה שרבי עקיבא ניצב בהיכל השביעי לפני כסא הכבוד, מתגלה לו השם הקדוש והנסתר של האל, שהוא: "האל הגדול והגיבור והנורא והחזק והאמיץ והאדיר והאביר, דודי צח ואדום וגו' צבאות, ראשו כתם פז וגו' ציבאות, עיניו וגו' צבאות"... וכך הלאה. הפסוקים בשיר השירים פרק ה' פסוקים י' - יט', מובאים כשמות קדושים ולכל איבר מהם נוסף התואר צבאות.

נדמה שהדמות העיקרית בתהליך ההתפתחות של המיסטיקה היהודית הקדומה הוא רבי עקיבא. עד ימיו הייתה מיסטיקה אינטלקטואלית, ניסיון עקר להבין את מבנה העולמות האלוהיים על סמך פסוקים בתנ"ך ובמיוחד מעשה המרכבה. הוא הצליח לעלות על המרכבה, להפוך את המיסטיקה לכלי מעשי לתיקון עולם, למשהו פעיל שהמיסטיקן משתתף בו. על רקע זה אפשר אולי להבין את התמיכה שלו במרד בר כוכבא, על רקע החזיונות שהיו לו והאמונה שלו באקטיביזם כדרך לתיקון עולם דתית. מימיו המיסטיקה נקשרת לעניין הגאולה, והספרות המיסטית העברית מתפתחת ומספרת את סיפור העלייה למרומים, ולא רק את תיאור מבניהם.

אז מתי שהוא במאה ה-1 או תחילת המאה ה-2 לספירה קרה משהו בעולם: איש פשוט שהתחיל ללמוד תורה כשהוא כבר בן 40 הצליח לטפס במעלה הרקיעים של העולמות הרוחניים ולהתאחד, להיפגש, לקבל הוראות, להיות מופעל, להתמזג, עם האלוהים, וזה פתח פתח לתלמידיו אחריו, ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, לפעול בעולמות הלא נראים בכדי לקדם את הגאולה בעולם. בנצרות היה זה תפקידו של ישו, ואילו ביהדות, 100 שנה אחר כך, קם אדם אחר שפתח פתח לאפשרות חדשה בעולם, אדם זה הוא רבי עקיבא.

 

ספר שיעור קומה.

ההשוואה בין מבנה גוף האדם לדמות האל מתבקשת מהפסוק: "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו" (בראשית א', כו'). כל הדתות מדברות על האדם כראי של האלוהים. בית המקדש והמשכן הם בתבנית הגוף האנושי שהוא בתבנית היקום.

הפסוק "ובשרי אחזה אלוה" (איוב, יט', כו') מרמז על אפשרות להשתמש בידיעת האדם כדי להגיע לידיעת האל. דמות האדם וצלם האל קשורים קשר אמיץ בחוויה הדתית המקראית. יש לכך רמז בפסוקים: "לא תוכל לראות את פני" (שמות לג', כ'). "ראיתי את ה יושב על כסא רם ונישא" (ישעיה ו', א'). "כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א', כו').

במיסטיקה הקדומה יש לכך התייחסויות בהקשר לשיר השירים, וכן בחיבור קצר ששמו "שיעור קומה" שהוא החיבור היחיד בספרות העברית שלפני ימי הביניים שכל עיסוקו בדמותו של האל. המושגים שנקבעו בחיבור זה עומדים במרכז המיסטיקה היהודית הקדומה והיו מושרשים בתרבות היהודית במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנה. המקובלים בכל הדורות,  מ"ספר הבהיר" (הספר הראשון של הקבלה שהתפרסם בפרובנס בסוף המאה ה-12), ועד הבעש"ט, השתמשו בהם, והסימבוליקה של האלוהות בכל תחומי המחשבה ניזונה מן היסודות שהונחו בו.

בספר שלוש רשימות:
א. רשימת איברים של האל.
ב. שמותיהם של האיברים הללו. לכל איבר ואיבר מונה החיבור כמה שמות, למשל, השחור שבעין ימינו שמו אזדייה אטטיטוס, ושל שמאל – מטטגרופמצוא מטטרון גרופמציא. כף רגלו של ימין נקראת פרסמיזה אטרקק ושל שמאל אגמטמץ וכיוצא באלה.
ג. רשימת המידות או השיעורים של האיברים הללו. היחידה שבה נמדדים השיעורים הללו הם אלפי רבבות פרסאות (כלומר – עשרה מליון פרסאות) בכפולות רבות ובתוספות רבות. כך למשל צווארו שלוה עשר אלפים רבבת ות"ת פרסאות, ואצבעות ידיו – חמישה עשר אלפים רבבות פרסאות, ושלושת אלפים פרסאות בכל אצבע ואצבע.

המידות בתרגומם לימינו הם מאד גדולות, כמעט לא נתפשות. למשל, כל אצבע של האל גודלה שלוה עשר טריליון וחצי פעמים מסוף העולם ועד סופו... ברור שהמספרים והשמות הם סמליים ומכילים בתוכם ידע נסתר ולא נועדו לתת מושג ממשי על גודלו של האל. נהפוך הוא, המספרים באו לנטרל את האפשרות שמישהו ינסה לדמיין את האל פיזית, ולהראות שזה בלתי אפשרי.

המקור לידיעת הדברים הוא עדותם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. החיבור נפתח במילים: "אמר רבי ישמעאל, כמה שיעור קומתו של הקב"ה שהוא מכוסה מכל הבריות". סמוך לסיום מצוייה הצהרה חגיגית של רבי ישמעאל: "אמר ישמעאל, כשאמרתי דבר זה לפני רבי עקיבא אמר לי: כל מי שהוא ידוע שיעור זה של יוצרנו ושבחו של הקב"ה שהוא מכוסה מן הבריות, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ייטב לו בעולם הזה מטוב העולם הבא ומאריך ימים הוא בעולם הזה.." מוסיף רבי ישמעאל: "ובלבד שהוא שונה אותו במשנה (כלומר, בחיבור שיעור קומה) בכל יום ויום..."

 

שיעור קומה נשען על שיר השירים (ה', י'-טז'), ויש רואים בו פירוש לשיר השירים. בדורו של רבי עקיבא החלו לראות בגיבורו של שיר השירים את האל עצמו. ומכאן דברי רבי עקיבא – "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים".

ייתכן ותפיסה אנתרופומורפית יהודית מוקדמת של האל באה לידי ביטוי בדבריו של ישו בברית החדשה על "בן האדם".

בספרות ימי הביניים תופש תיאורה של האלוהות עצמה את המקום המרכזי, ואילו העיסוק ב"דרך המיסטית", בחוויה המיסטית של ההתעלות, נדחה למקום משני באופן יחסי. במיסטיקה הקדומה המקום המרכזי הוא תהליך ההתעלות המיסטית, הירידה למרכבה.

 

בשיעור קומה מדברים על האלוהים כ"יוצרנו" האם יש כאן הבדלה בין היוצר לבין האלוהים? האם יש כאן אלוהות נוספת כמו אצל הגנוסטים? בתפילה "עלינו לשבח לאדון הכול ותת גדולה ליוצר בראשית" יש רמז לכך, האם יש כאן שתי אלוהויות?

הדיורגוס במיסטיקה העברית הוא מסייע לאל, ולא מתנגדו. זוהי התפיסה המוצגת בספרות התלמודית כ"שתי רשויות", ויש כמה וכמה פסקאות וקטעים בספרות ההיכלות המעידים כי אכן הייתה מיתולוגיה מעין זו בידיהם של מיסטיקאים יהודיים קדומים. היו שראו בדמויותיהם של מטטרון, או שר העולם, מעין כוח משני כזה לימינו של האל העוסק בבריאה.

 

יורדי המרכבה.

שני החיבורים העיקריים המתארים תהליך זה הם היכלות זוטרתי, שהוא סיפור התעלותו המיסטית של רבי עקיבא, בעקבות מעשה ארבעה שנכנסו לפרדס. והיכלות רבתי, המספר את סיפור התעלותו של רבי ישמעאל בקשר למעשה עשרת הרוגי מלכות.

ספר היכלות נוסף הוא חנוך השלישי, וישנו גם קובץ שירות של יורדי המרכבה שנקרא "מעשה מרכבה".

 

סוד האגוז – ישנה ספרות המקבילה את המרכבה שראה יחזקאל הנביא למבנהו של האגוז: קליפותיו, עוקציו, וכדומה. העולם האלוהי ממומשל לאגוז אדיר. בספרות התלמודית בכלל ניתן למצוא מעמד חשוב ומרכזי לפרי זה . גם דרשנים נוצרים בימי הביניים ערכו הקבלה בין דמותו של ישו ככוח אלוהי עליון לבין האגוז. מחסידי אשכנז הוסיפו לדרשות אלה את הגימטרייה הפותחת אותם – "אל גינת אגוז ירדתי – זהו עומק המרכבה" .

 

המקדש – היכלו של שלמה שבנה במשך שבע שנים מכוון כנגד שבעת ההיכלות העליונים ובנוי במתכונתם. הכוונה היא לארמונו ולא לבית המקדש, וזה מתקשר גם כן לשיר השירים.

 

רבי עקיבא – כשהוא יורד במרכבה הוא מגלה את השמות האלוהיים. הוא מדריך את תהליך הירידה, מה הסכנות, וכו'. הוא מביא דעת לתלמידיו שאינם יכולים ללכת בדרכו. הוא כלי שרת להביא את השפע האלוהי, וכאן אולי מתחיל להתפתח מושג הצדיק, כמקשר בין בני האדם ובין האלוהים, תפקיד שעד אותה תקופה עשה אותו בית המקדש, אך משנחרב, לקחו על עצמם כמה אנשים את התפקיד.

כשרבי עקיבא עולה למעלה, לאחר שנחשפים בפניו הסודות הכמוסים ביותר, השמות הפנימיים והמהותיים של האלוהות, הוא נושא תפילה ומסיימה במילים: "אדירירון הדירירון אבינו שבשמים, שתתנני לחן לחסד ולרחמים ולכבוד לפני כסא כבודך ובעיני כל משרתיך ובעיני כל רואי, ותזקק לי את כל משרתיך לעשות כך וכך. האל הגדול הגיבור והנורא החזק והאמיד האדיר והאביר, דודי צח ואדום צבאות, ראש כתם פז ציבאות"... המילים המכריעות הם "כך וכל". התפילה היא מסגרת לבקשת בקשות. ישנה כאן מזיגה של מאגיה ומיסטיקה.

מי שמגיע לרקיע השביעי יודע הכל על בני האדם ואת הגורלות. "גדולה מכולם שהוא צופה ומכיר בכל מעשה בני אדם שעושים אפילו בחדרי חדרים, בין מעשים נאים , בין מעשים מקולקלין."

מי שמגיע למעלה הריהו מוגן בכעין כוח מאגי "גדולה מכולם שכל המגביה ידו עליו ומכהו – מלבישין אותו נגעים ומכסים אותו צרעת ומעטרין אותו בהרת. גדולה מכולם שכל המספר עליו לשון הרע מטילין ומשליכין עליו כל מכות צמחין וחבורות רעים ופצעים שיורד מהן שחין לח. גדולה מכולם שהיה מובדל מכל בני האדם, ונבהל בכל מידותיו, ונכבד על העליונים ועל התחתונים.."

"גדולה מכולם שיהיו כל הבריות לפניו ככסף לפני צורף, שמכיר איזה כסף צרוף ואיזה כסף פסול..."

הכוחות המיסטים והמאגיים מובילים את הקבוצה הנבחרת להתנשאות מעל חבריהם, אך לא מעל התורה וההלכה.

 

סכנות החוויה המיסטית.

שלושה מגדולי התנאים: בן זומא, בן עזאי ואלישע בן אבויה השתתפו בהרפתקה רוחנית וגורלם היה מר. במיוחד מעניין גורלו של אלישע בן אבויה הנקרא במקורות "אחר". הוא נהיה כופר, ויום אחד הופיע על גבי סוס בבית מדרש של תלמידו בשבת. התלמיד יצא אליו ולמד ממנו. לאחר מכן שאל אותו למה הוא לא חוזר ליהדות. בן אבויה אמר: ששמע בת קול האומרת שביום תחיית המתים לכל הפושעים תהיה כפרה ורק לו, ל"אחר" לא תהיה, כי הוא ידע את הגדולה האלוהית ולמרות זאת כפר בה.

יש סיפור בתלמוד הבבלי על ינוקא שדרש בענייני חשמל (מושג שמופיע בחזון יחזקאל). יצאה אש משמים ושרפה אותו.

"כי בשישה קולות משוררים לפניו מידות נושאי כבודו הכרובים והאופנים וחיות הקודש, שקול קול שמעולה מחברו ומשונה משלפניו. קול הראשון, כל השומע אותו מיד משתגע ומשתטה. קול השני, כל המאזין לו מיד תועה ושוב אינו חוזר. קול השלישי, כל השומע אותו אוחזתו עווית ומיד מת. קול הרביעי, כל המאזין לו מיד משתברת גולגולת ראשו וקומתו ומתנתקין רוב ראשי צלעותיו. קול חמישי, כל השומע אותו מיד נשפך כקיתון ושורה כולו להיות דם. קול השישי כל המאזין לו מיד אוחזות דקירה ללבו ולבו מרעיש ומהפך את בני מעיו וישרת מרדתו בקרבו להיות במים, כדבר שנאמר ק'ק'ק' ה' צבאות וכו'. אמר רבי ישמעאל, כל השירות הללו שמע רבי עקיבא כשירד למרכבה ותפס ולמד אותם מלפני כסא כבודו שהיו משוררין לו משרתיו.

זאת אומרת שבעולם הרוחני יש סכנה של השתגעות, דמיונות, דברים שלא נראים כמו שהם. ייתכן שרבי עקיבא ניצל בזכות זאת שהייתה לו אישה שהורידה אותו לקרקע והוא אהב אותה, ולכן הוא אומר שהיא תורתו הקדושה.

 

אומר רבי עקיבא: "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים".

ישנם מבחנים בדרך למעלה. למשל, מי שראוי להיכנס, לא נכנס כשמזמינים אותו להיכנס לראות את המלך בפעם הראשונה. בהיכל השישי יש שיש שנראה כמו מים, מי שאומר שזה מים הורגים אותו.

 

מטטרון.

כוח עליון, משמש גיבור עיקרי בספר חנוך השלישי. שר עליון המסייע לאל בניהול הקוסמוס. אלישה בן אבויה חושב שהוא רשות שנייה לצד האל. המילה מטטרון קשורה אולי לטטרא – ארבע ביוונית. ספר חנוך מתייחס לפסוק "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו האלוהים". (בראשית ה', כד'). הספרות החיצונית של תקופת בית שני הקדישה לחנוך חיבורים מרכזיים שבמרכזם תיאור התעלותו של חנוך לשמים וסיפור סיוריו בתחומים השונים בעולמות העליונים, תוך תיאור המתרחש בהם. בסופו של דבר חנוך הופך למטטרון.

מטטרון היה פעם חנוך, שחי בדור המבול. הוא עלה לשמים ברכב אש ובסוסי אש, נבחר בגלל מעלתו המיוחדת. ופצח בקריירה מזהירה עד שנהיה שני רק לאל. הוא הפך לכוח עליון.

מטטרון משמש מעין משנה לאל, כל המבקש לפנות אל האל פונה אליו, דברו חייב להתקבל על ידי הכוחות העליונים כדברו של האל עצמו. הוא שליט בכל החכמה, בכל גנזי ההיכל שברקיע ערבות (השביעי), הוא מופקד על אוצרות החיים. על כל כוחות מעלה, פרט ל"שמונה שרים גדולים הנקראים על שם ה' מלכם". הוא נהיה דומה לאל: יושב על כסא הכבוד, פרושה עליו מעין כיפה של זיו וזוהר כמו מעל כסא הכבוד עצמו. יודע נסתרות, נגלים לו רזי הבריאה. הוא זוכה בלבוש האל, בכתר האל ובשם האל, עוטה לבוש ומעיל של אור, שמו הויה הקטן, מתוך הסתמכות כל הפסוק "כי שמי בקרבו", פסוק הקשור במסורת התלמודית בדמותו של מטטרון.

"אמר רבי ישמעאל, אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים הדר במרום כול: מתוך אהבה הקב"ה וחמלה גדולה שאהבני וחבבני יותר מכל בני מרומים, כתב באצבעו בעט שלהבת על כתר שבראשי אותיות שנבראו בהם הרים וגבעות, אותיות שנבראו בהם כוכבים ומזלות, ברקים רוחות ורעמים, וקולות שלג ברד סופה וסערה, אותיות שנבראו בהם כל צורכי עולם על סדרי בראשית כולם. וכל אות ואות מפריחות פעם בפעם במראה להבות אש, פעם בפעם כמראה צאת השמש ולבנה וכוכבים."

מטטרון יושב, ובכך הוא שונה ממלאכים שרגלם רגל ישרה, בכך יש שריד למוצאו מבן אדם. גופו הפך לגוף אש על ידי אלוהים, בהסתמך על הפסוק "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא", מהגילוי של האל לאליהו ויחזקאל.

אלישע בן אבויה רואה אותו, נבהל, ואומר "בוודאי שתי רשויות הם" מייד יוצאת בת קול מן השמים מלפני השכינה ואומרת: שובו בנים שובבים חוץ מ"אחר"... באותה שעה מטטרון מקבל עונש ומוכה בשישים פולסאות של אור ומועמד על רגליו, הוא לא יכול לשבת יותר...

 

הפלירומה.

במסכת ברכות שבתלמוד הבלי מובאת המסורת הבאה (ז', עא'):

תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך"...

רבי ישמעאל חי שני דורות לאחר חורבן המקדש, ולכן יש בעיה בקטע, הזה, ניסו לזהות אותו עם ישמעאל שהיה כוהן גדול לפני חורבן הבית. וההסבר הסביר ביותר הוא שכל ההתייחסות כאן לבית המקדש היא התייחסות דמיונית, שיוצרת מציאות מדומה שבתוכה חיים כל אותו חוג מיסטיקנים של יורדי המרכבה.

בספרות החיצונית מצויה התפיסה כי קיימים כוחות מלאכיים הממונים על משימות שונות, על עמים שונים, על תחומים שונים של המציאות, על תופעות טבע וכיוצא באלה. הולכת ונוצרת תפיסה של הירארכיה עליונה, מערכת מדורגת של כוחות המפעילים את כללות ההשגחה וההנהגה האלוהית, כשלכל אחד מהם תפקיד מסוים".

ידיעת שמו של מלאך מאפשר שליטה מאגית עליו. היהודים בימי קדם נחשבו לבעלי ידע במאגיה. וכנראה היו קשרים בינם לבין המאגיה הלנית. ספר הרזים הוא רשימת הכוחות העליונים השליטים, תפקידים ושמותיהם. היסוד האלוהי בתוך שמו של מלאך ניתן בתוספת "אל" לכל מלאך תפקיד מוגדר ומסוים. אכתריאל שונה במובן זה, הוא יושב על כסא כבוד ומייצג את האל עצמו. אכתריאל הוא חלק ממערכת של שמונה שרים, כוחות, ששמם הוא בתוספת השם הוויה, שמונה אלה הם החלק העליון והנשגב ביותר של המערכת העליונה, מעין שמונה אלוהויות. בנוסף להם יש את מטטרון או אכתריאל, ששולט על כל המלאכים והכוחות האחרים. זאת אומרת שיש אלוהים, שמונה אלוהויות, וכוח אלוהי משני שאחראי על כך הכוחות המלאכיים בעולם (מזכיר קצת את המיסטיקה המצרית).

 

פלירומה – ריבוי בתוך האחדות, אחדות בתוך הריבוי, בתוך השלמות מצוי ריבוי של כוחות אלוהים שבשלמותם מרכיבים את אחדות עולם האלוהות. זה מופיע בספר הבהיר בצורת עשר הספירות. הפלירומה היא מושג המופיע אצל הגנוסטים.

 

ספר שר תורה.

פרקטיקה של השבעת שר התורה על מנת להקל על הידיעה והלימוד בתורה, משה רבנו השתמש בסוד זה בשעת מתן תורה. הספר הוא קובץ הוראות להורדת שר התורה ממרומים באמצעים מאגיים, תוך שימוש בשמות קדושים, כדי לאפשר לעוסק בדבר להגיע לידיעת התורה וסודותיה. הספר מתייחס לתקופת שיבת ציון ובנייה מחודשת של המקדש ולרבי אלעזר, מגע מיסטי של קבוצה, ירידת השכינה אל הציבור, לשון מקראית. תיאור ירידתה של השכינה לשכון בבית שני מייד עם סיום בניינו, והתגלותם של סודות התורה לבונים.

רק בבית שני נתגלו הדרה, תפארתה , זיווה וממשלתה של התורה. "אמר רבי ישמעאל, כך אמר רבי עקיבא, משום רבי אליעזר הגדול: מיום שניתנה תורה עד שנבנה הבית האחרון, תורה נתנה – הדרה לא נתנה, ויקרה גדולתה ותפארת שלה, אימתה פחדת עטרת גאוותה וגאונה זיוה וזיוותה עוזה ועיזוזה, ממשלתה וגבורתה – לא נתנו עד שנבנה הבית האחרון שרתה בו שכינה".

האל דורש לעסוק בו זמנית בבניין הבית ובתורה.

סודו של שר תורה הוא טכניקה בעלת אופי מאגי שיש בה בכדי להקל על לימוד תורה. הסוד נמסר למשה על ידי יפהפייה (כינוי לכוח אלוה).

 

תפיסה היסטורית של התפתחות המיסטיקה העברית.

המיסטיקה צומחת על רקע התגברות הרע בעולם, והשתלטות התרבות הרומית, תפקידו של בית המקדש עבר, אי אפשר עוד להחזיק את הדבר הזה בעולם החדש שנוצר. נותר רק לפעול בעולמות עליונים. אנחנו רואים דוגמאות להתייחסות ההיסטורית למאורעות בכל הרבדים של הקבלה.

"אמר ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאתה שמועה קשה מרומי מכרך הגדול של רומי לאמר: תפסו ארבעה אנשים מאבירי ישראל, רבן שמעון בן גלמליאל, ורבי ישמעאל בן אלישע, ורבי אלעזר בן דמה ורבי יהודה בן בבא ושמונת אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם. וכיוון שראה רבי נחוניא בן הקנה גזרה זו עמד והורידני למרכבה".

עשרת הרוגי מלכות נתפש במדרש ככפרה עבור חטא מכירת יוסף לעבד על ידי האחים. החכמים שהוצאו להורג הם גלגול נשמות אחי יוסף. עניין עשרת הרוגי מלכות קשה מבחינה היסטורית, יש סתירות כרונולוגיות ברשימה.

כמובן שהתפישה ההיסטורית משתלבת עם התפישה המשיחית, כי אחרת למה כל הסבל הזה, לאן זה מוביל? זה מוביל לזיקוק הרוע מהטוב, להפרדת יסודות הטומאה מהעולם.

 

המשיחיות.

חוג יורדי המרכבה היה עסוק בעניינו האישי, להגיע לרקיע ערבות, ולא נטה לפעילות היסטורית. היוצא מהכלל הוא ההתייחסות לעשרת הרוגי מלכות. יחד עם זאת יש היזקקות רבה לנושא המשיחי בתיאוריה, לא משיח היסטורי ופוליטי.

ספר זרובבל הנו קובץ חזיונות שנתגלו לפחה האחרון של יהודה  בעניין אחרית הימים וביאת המשיח.

זרובבל מגיע לנינוה על ידי מטטרון ורואה את המשיח ששמו מנחם בן עמיאל. הוא נולד בבוא נבוכדנאצר על ירושלים והוסתר מאז. אמו נקראת חפצי בה, בידה מצוי למשמרת מטה ישועות נפלא – המטה שהיה באוהל מועד, בידי אדם הראשון, בידי נוח, בידי שם, ועבר לאברהם, עד דוד המלך.

קודם כל יש משיח בן יוסף, שהוא נחמיה בן חושיאל, והוא נהרג במלחמות הקץ בטרם יופיע משיח בן דוד. אויבו הוא השטן ארמילוס, שליטה של רומי ושל כל האומות. יש הקבלה בין דמותו של ארמילוס לבין דמות האנטיקרייסט. בספר זרובבל התיאור הראשוני של השטן ככוח ביהדות. בכדי שהגאולה תהיה שלמה חייב המשיח לגבור על הרוע בשיאו.

הגאולה תבוא בכל מקרה ולא תלויה במעשי בני האדם, ומכאן שתפישת ספר זו לא התאימה לקבלה מאוחרת ולמיסטיקנים. רק בשלהי המאה ה-13 מוצאים ראשיתה של התקרבות בין היסוד המשיחי ליסוד המיסטי, שמתגבשת בספר הזוהר. ומגיעה לשיא בקבלת האר"י.

 

המיסטיקנים היהודים הקדומים היו צריכים להימלט ממלכודת המדרש. הם נשענים באפיגרפיה שלהם על התנאים הראשונים ונאחזים בהם בכדי לתאר את החוויה המיסטית. הם מחיים את הכתבים החיצוניים של בית שני ומסורות הכתות. היו שלוש פנים עיקריות לסוד האלוהות:
א. סודו של יוצר בראשית הכרוך בדמותם של מטטרון, שר עולם, ואחרים.
ב. סוד שיעור הקומה ודמותה העליונה של האלוהות.
ג. תפיסת הפלירומה, ריבוי הכוחות בחביוני האלוהות.
הרעיון היה התאחדות ישירה עם האל, הגעה לרקיע השביעי וצפייה בו. 


 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics