לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הנבטים היו הסוחרים של העולם העתיק ולא בכדי. הם שכללו את המסחר לכדי אומנות ובתחומים רבים הפכו להיות מונופול, תוך שהם שומרים הן את הספקים והן את הקליינטים מרוצים.

עיקרון מנחה ביחס לקשר עם הספקים - רכש:

להשאיר את מוכרים המור והלבונה מרוצים ולגרום לכך שיסתפקו במה שיש להם, לתת להם להבין שמדובר על מכרה זהב, לשמור אותם מבודדים מהעולם החיצון על ידי סיפוק כל צורכיהם ומניעת השתתפותם בתהליכי המסע והמכירה. לבודד את מגדלי המור ולבונה משאר האוכלוסייה, ליצור תחושה של אליטה ולתחזק אותה. לעודד אמונות טפלות הקשורות למכירת מור ולבונה רק לאחינו הערבים,

יש שלושת אלפים משפחות מסורתיות של מגדלי מור ולבונה ששומרים את הסוד בתוך המשפחה, צריך שכולם יהיו מרוצים. חלק קטן משולם למגדלים מראש, בכדי שיהיו מחויבים לפי קוד המדבר, התשלום לאחר תיאום מחירים עם השיירות הנבטיות האחרות. חשוב לבודד את מגדלי המור ולבונה משאר האוכלוסייה, ליצור תחושה של אליטה ולתחזק אותה. למנוע יצירת קשר בין אנשי השיירה לאוכלוסייה המקומית. את הרכש ינהלו אנשים מטעם נאמנים בלבד. צריך להיכנס לתוך הפוליטיקה המקומית. ענייני הרכש יופרדו לחלוטין מהעניינים הטכניים ויתנהלו למול אנשים בודדים ונאמנים בצד השני. יחד עם זאת יש לבצע בקרה לראות שהשפע מגיעה לכל אוכלוסיית המגדלים. אסור שלמגדלים יהיה קשר ישיר עם הלקוחות ברומא. או בשאר רחבי האימפריה

פריטי סחר נוספים.

המור מוזכר בתנ"ך, וזה אחד משלוש המתנות ששלושה החכמים מביאים לישו. הרומאים השתמשו במור כנגד פצעים בפה ותולעים במעיים. בשיא המסחר הנבטי סופקו שלושת אלפים טון של מור כל שנה.

תבלינים עיקריים היו קינמון, פלפל, ווניל, והם הובאו מהודו דרך עומאן ובחריין. הנבטים היו מביאים תבלינים בים לעקבה, ומשם ברגל למצרים, כדי לא להגיע למצרים ישירות בספינות... בימי הביניים משתלטת על המסחר בתבלינים וונציה, וזה סוד כוחה ועושרה.

בנוסף לתבלינים ולקטורת הנבטים סחרו גם במוצרים אחרים: טורקיז, לפיז לזולי, אבני חן נוספות, מתכות, זכוכית, חרוזים, משי, בשמים, ועוד... הם הביאו מתימן קפה, הקהילה היהודית בצנעא בירת תימן ייצרה, למשל, ליקר תמרים שנמכר בחו"ל.

אמצעי התשלום:

הבאת סחורות חליפין שנחוצות לתושבי תימן, שמירת המונופול חייבה השתלטות על סחר הסחורות שמגיעות אליהם. השיירה תעביר סחורה לשני הכיוונים. הם נתנו בתמורה לתימנים מותרות כמו פורצלן סיני, בדים ותבלינים שלתימנים לא היה. לנמל גדה הביאו שמן, ברזל, עדשים, שעועית וחיטה. בתמורה לסחורות שהם קנו הנבטים סיפקו סחורות אחרות כגון שמן זית, אלמוגים, יין, חיטה, סוכר, בגדים, כלי עבודה, ואפילו עבדים.

מנהל ובקרה.

משרד מרכזי של השיירה היה בפטרה, שם היו את הרשומות של כל הסחורות, מספר הגמלים, מלווים, חיילים, קופה מרכזית של כספים לתשלום משכורות, כסף לרכישת סחורות חליפין, כסף לנותני שירותים שונים. הכסף הוא כסף נבטי, הנבטים מתחילים לטבוע מטבעות משל עצמם שהם חיקוי של המטבעות הרומים בשנת 60 לפני הספירה, לפני כן השתמשו בכסף יווני או במתכות יקרות.

המשרד אחראי לתיאום כל נושא מעבר הגבולות, הסכמים עם כוחות מקומיים ואחרים, תשלומים להגנה לשבטים בדואים, תשלומים לממשל הנבטי המרכזי, תיאומים עם הממשל הנבטי המרכזי. קופה קטנה אצל אחראי השיירה להוצאות במשך הדרך, מצריך רישום מדוקדק. אחראי השיירה הוא איש מבוגר ומנוסה שקשור למועצת הזקנים הנבטית, ועל פיו יישק דבר. למרות זאת, בכל שיירה יהיה נציג סמוי מטעם המשרד שמחויב ישירות למשרד וידווח על כל מקרה של רמאות.

 

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics