לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הספר "אור על גבי אור". 

לפניכם פרק מתוך הספר "אור על גבי אור" שנכתב על ידי זאב בן אריה וראסן מנאסרה, אתם מוזמנים להזמין את הספר בשלמותו, כתבו לנו מייל לrhazy@zvia.org.il  

מחיר הספר 50 שח כולל דמי משלוח. בספר פרקים נוספים על סופים בארץ, סופים בחוץ לארץ, תמונות, פרק על התרגולות הסופיות, פרק על המסדרים הסופים השונים, פרק על ההיסטוריה של הסופים, ואף פרק על הריקוד של הדרווישים המחוללים ושירת האהבה הסופית.

 

כל התורה כולה -פרקים בתורה הסופית:

1. "אין אלוהים מבלעדי אלוהים" - הפרדוקס הסופי ואיחוד הניגודים 

"אלוהים אור השמיים והארץ, משל אורו כשקערורית קיר אשר תוכה מנורה, המנורה בזכוכית, הזכוכית ככוכב מזהיר, ידליקו אותו מעץ מבורך, מזית, לא ממזרח ולא ממערב, הנה יאיר שמנו גם לו לא תיגע בו אש, אור על גבי אור, ונחה אלוהים לאורו את אשר יחפוץ". (קוראן- פסוק האור, סורה 24) 

מקום טוב להתחיל ולהבין בו את התורה הסופית הוא במשפט: "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", שמייצג את הפרדוקס הסופי ואיחוד הניגודים. בתרגול העיקרי של הסופים הנקרא ‘זיכר’ מלשון לזכור, משתמשים במשפט זה בדרך של חזרות רבות בכדי להגיע למצב אקסטטי של חיבור עם האלוהים. עבור המוסלמי הרגיל משפט זה הוא חלק מה’שהדא’- העדות: ההודאה של המאמין שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביא אללה. מבחינת הסופים, מעבר להכרה במוחמד ובדרך האיסלאם טמון במשפט הזה סוד הרבה יותר עמוק, שנוגע במהותה של הדרך הסופית. 

"אין אלוהים מבלעדי אלוהים" הוא משפט שמגלם בתוכו את כל מהות המאבק והקיום האנושי. משפט מסתורי, המחבר בתוכו את הניגודים, שמהם בנויים העולם ובני האדם. מה הם אותם ניגודים? הם הריבוי והאיחוד, עולם התופעות ועולם הארכיטיפים, העולם הפיזי והעולם הרוחני. שהרי אנחנו גם נפש וגם גוף, גם רוח וגם עפר. חלקו הראשון של המשפט: "אין אלוהים" מייצג את חלק העפר שבנו, לעומת חלקו השני של המשפט: "מבלעדי אלוהים" שמייצג את החלק הרוחני שבנו.

החלק הרוחני שלנו שייך בלעדית לאלוהים. הוא הניצוץ האלוהי שבתוכנו. חלק מאלוהים שהגיע לתוכנו ושוכן בנו. החלק השייך לעולם החומרי הוא חלק חייתי, שנדמה שאינו קשור לאלוהים כלל וכלל. 

לפי התורה הסופית, כאשר אנחנו מתעלים במעלות הקדושה, מיטהרים מהאגו שלנו, מתגברים על היצר ופוסעים במעלות הדרך הסופית, הרי שאנחנו מתקרבים אל האלוהים שבתוכנו. 

אל חלג' שהיה קדוש סופי מתאר את החוויה של ההתאחדות עם אלוהים במלים הבאות: "בנגוע בך דבר נגע בי, כי אנוכי אתה בכל הזמנים" . כשהאדם מצליח להתעלות אל החלק האלוהי שבתוכו כי אז דבר לא קיים מלבד "מבלעדי אלוהים".

כשאנחנו חיים את חיי היום יום, בתודעה של החלק החומרי שלנו נדמה ש"אין אלוהים" סביבנו. זוהי חוויה הרווחת שבה אנו חיים בעולם החומר. לרוכל שרימה אותנו בשוק "אין אלוהים", לשריפה ששרפה את ביתנו "אין אלוהים", לזקנה, לחולי ולצער שקפצו עלינו לפתע "אין אלוהים". אם ישנו אלוהים, הרי שהוא עיוור, קפריזי, אכזר, ופועל ללא סיבה או טעם שאותם אנו יכולים לדעת. אל כזה טוב לנו ולו שלא יהיה. 

אך בו זמנית, אלוהים קיים, נמצא בכל כל יכול, רחמן ורחום. זהו הפרדוקס הסופי שבו - אלוהים קיים בחומר, אך גם איננו נמצא בו-זמנית.  

אלוהים הוא איחוד וריבוי בו זמנית. אלוהים הוא גם היוצר וגם הבריאה – מה שנוצר וממשיך ליצור בו זמנית. הוא העיקרון הזכרי – היוצר, וגם העיקרון הנקבי – הבריאה. אלוהים הוא גם השמש הקורנת וגם הירח אשר מחזיר את אורה של השמש. 

עומאר ראיס – מאנשי המסדר הסופים השאזלים בארץ, אומר כי מוחמד הוא האיש המייצג את השמש, והאדם, בן האנוש, מייצג את הירח.

אלוהים הוא הכל, ולא כלום באותה נשימה. 

כפי שהנשימה מורכבת מנשיפה ומשאיפה, כך גם אלוהים הוא השאיפה הנשיפה. לפי התורה הסופית, בנשיפה אנחנו מוציאים החוצה את כל מה שאינו אלוהים, ובשאיפה אנחנו אמורים, להכניס פנימה דבר מבלעדי אלוהים. כך, בחלק מתרגולי ה’זיכר’ הסופיים, המשפט "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", ובערבית: "לה אילה אילה לה", נהגה בצורה מיוחדת תוך כדי נשיפות ושאיפות. "לה איללה" –"אין אלוהים" – נשיפה.. "איללה לה" – "מבלעדי האלוהים" – שאיפה וחוזר חלילה.  

כך במשך שעות רבות יכול הסופי להגות את המשפט – "אין אלוהים מבלעדי אלוהים", כשהוא שרוי במצב מדיטטיבי 

סודות רבים טמונים במשפט הזה. סודות אלו מתגלים לחניך רובד אחר רובד, ולעולם לא מגיעים למלוא עמקם, שהרי אם נגיע למהות של המהות, נהיה במצב של איחוד הניגודים, מצב שבו שום דבר לא קיים והכל הוא אחד. זהו מצב שאותו הסופים מרגישים מפעם לפעם בשיא האקסטזה שלהם, כשהם יוצאים מהגוף, וצועקים: "אין אלוהים מבלעדי אללה" או כפי שאמר אל חלג': "עבדוני, מה נעלה אנוכי".  

אם נגיע אל אותו מצב ונישאר בו, ניעלם, אל תוך הלא קיים. ניעלם אל תוך המצב הראשוני של האין שמתוכו פרצה הבריאה. אותו מעשה מופלא של בריאה, שבה האלוהים רצה להיוודע אל עצמו, המגלה את עצמו במשפט: "אין אלוהים מבלעדי האלוהים", לא יהיה קיים יותר. 

במשפט, "אין אלוהים מבלעדי האלוהים" – "לה איללה איללה לה" יש, אם כן, סוד מיסטי. הגייתו הפיזית של המשפט מספקת לנו הצצה על מהותו של סוד זה. המילה "אלוהים" - "אללה" הנהגית מספר רב של פעמים, בצורות שונות, בטקסי ה’זיכר’, שהם הטקס המרכזי של הסופים, היא מילת קסם, הנחלקת לשתי הברות: "אל" ו"לה". בהברה "אל" התנועה זורמת מהאות א' לאות ל' ואילו בהברה "לה" התנועה זורמת הפוך: מהאות ל' לאות ה'.

המילה "אללה" מאחדת בין התנועה קדימה ואחורה, ובין הגוף והראש. התנועה של ה"אה" נוצרת מאחורי הגרון, ואילו העיצור "ל" נוצר בקדמת הפה, מקום שם קצה הלשון נוגע בחך. צירוף שתי התנועות הללו מאחד בתוכו את התנועה קדימה ואחורה.

הצליל הפונטי של האות א' שבתחילת המילה, יוצא מהגוף, בעוד שהצליל הפונטי של האות ה', שבסוף המילה, יוצא מהראש. לפי אחד המורים הסופים שפגשנו, הא' מבטא את העיקרון הזכרי של הבריאה, והה' את העיקרון הנקבי – המקבל. המילה אללה, או צירוף ההברות של א' וה' הוא האיחוד של שני הניגודים, שמתוכו יכול להיוולד משהו חדש. 

כך, אופן ההגייה הפיזי של המילה "אללה" נושא בחובו את מהותה של המילה. בתרגולותיהם, הסופים מבטאים את שם האלוהים במשך שעות ולעיתים אף ימים. הם מאריכים בביטוי השם, בהברה המרכזית שלו, ובסופו של דבר לא נשאר מביטוי השם דבר פרט להברות של א' וה', (שניהם בניקוד פתח).

המשפט "אין אלוהים מבלעדי אלוהים" מרמז כי האלוהים קיים בחומר, אך לא בצורה הרגילה שנתפסת על ידי רוב האנשים ולא אצל כל אחד. לכן, לא כל אחד שמבטא את המילה "אללה" מתחבר למהות שלה. רק סופי אמיתי, שמבטא אותה בצורה מיוחדת יכול להתחבר למהות שלה. "אין אלוהים" מייצג את מצב התודעה הרגיל ו"מבלעדי אלוהים" הוא מצב התודעה שבו נמצא התלמיד בדרך הסופית, שבו הוא נוכח לדעת כי האלוהים קיים למעשה בכל דבר.

 

2. האור של מוחמד - "ומוחמד הוא נביא האלוהים" 

החלק השני של ה’שהדא’– העדות המוסלמית, הוא המשפט: "ומוחמד הוא נביא האלוהים". מהי משמעותו המיסטית של משפט, לכאורה פשוט, זה? ראינו כבר עד כמה עמוקה בשביל הסופי משמעותו של החלק הראשון של ה’שהדא’, ננסה לברר מה משמעותו של החלק השני של המשפט. 

עבור הסופי מוחמד, איננו רק האישיות הנקראת מוחמד, או הדמות ההיסטורית, או דמות הנביא, המנהיג והאישיות המוסרית-דתית המופיעה בקוראן. עבור הסופי מוחמד הוא משהו הרבה יותר גדול מזה. מוחמד מייצג את ה’אדם השלם’, אור האמת, הארכיטיפ האנושי. הוא האור הראשוני שדרכו יצר אלוהים את העולם ושדרכו אפשר לחזור לאלוהים. מוחמד הוא האור על גבי האור, זה ש"מנחה את אשר יחפוץ". 

כשנגר יוצר כיסא, לדוגמא, יש לו בתחילה, בדמיון, את התמונה של מה שהוא רוצה ליצור ורק אחר כך הוא ניגש למלאכת היצירה עצמה. באותו אופן אלוהים יצר את העולם והבריאה. ב’חדית’ סופי חשוב ומפורסם אלוהים מסביר את עצמו ואת המניע ליצירתו כך: "הייתי אוצר חבוי ורציתי להיוודע".

אלוהים רצה אם כן לדעת ולהכיר את עצמו. יתכן שהוא גם רצה שיכירו בו ויידעו אותו במצבו טרם הבריאה. כשהוא היה הכל, הוא לא יכל להיוודע. ניתן להכיר את עצמך רק דרך משהו אחר, בדיוק כפי שכדי לראות את פניו, זקוק האדם למראה. זוהי השתקפות. לפי רעיון זה אלוהים יצר את הבריאה, שכפועל יוצא ממנה נוצר העולם, בכדי שהבריאה–העולם, תשקף לאלוהים את עצמו, כדי שהוא יוכל לדעת את עצמו.  

מה הוא אותו דבר הנמצא בעולם שיכול להחזיר את אלוהים לאלוהים? שיכול להכיר באלוהים? להעיד על נוכחותו? על גדולתו? הדבר הזה הוא האדם. לא כל אדם. אנשים יכולים להיות גם אתאיסטים, יצריים, ואף "בהמות" כלשון הביטוי ולא למלא את התפקיד שיועד להם. רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל האני הנחות שלו והתגבר על יצריו - יכול להכיר בנוכחותו של אלוהים במלואה ולשקף את האור האלוהי כמו בראי. אותו אדם, משקף עבור האלוהים את האלוהי שבתוכו. הוא משקף את כל מה שמחוצה לו, כמו ירח, שמשקף את אורה של השמש, בכדי שאלוהים יוכל לראות את עצמו באותו הראי.  

כשאלוהים יצר את העולם ואת הבריאה, היה בדעתו מטרה אחת והיא: ליצור אדם מושלם כזה, שיוכל לתת חזרה לאלוהים את עצמו. ה"אדם השלם" הוא המטרה שלשמה נוצר כל היקום, והוא גם הדמות שבדמותה נוצר כל היקום. האדם השלם הוא רעיון, אידיאה, ובתור שכזה היה קיים עוד לפני שכל דבר אחר היה קיים. הוא האור הראשוני, וממנו נוצרו אחר כך כל האורות האחרים, ממנו התפתחו כל האידיאות האחרות.  

(לכן, לפי התיאולוגיה הסופית, האדם השלם הוא המיקרוקוסמוס והאלוהים – [העולם] הוא המקרוקוסמוס, ושניהם, כמו מראות הפוכות, משקפים זה את זה). מוחמד מייצג עבור הסופים את ארכיטיפ ה"אדם השלם". 

כשאלוהים התחיל את מעשה הבריאה הוא התחיל אותו ביצירת אור ראשוני. האור הזה הוא הארכיטיפ הראשוני, האדם השלם, זהו השלב הראשון בסולם הבריאה, השלב הראשון בירידה מהאבסולוטי לחומר. בתיאולוגיה הסופית האור הזה נקרא ה"אור של מוחמד".

לאחר יצירת הארכיטיפ של מוחמד נוצרו הארכיטיפים האחרים: עולם האידיאות, לאחר מכן עולם הנקרא עולם הדמיון, ורק אחר כך, וממנו, נוצר עולם החומר, העולם אותו אנחנו מכירים. כך לפחות, מסביר את התהליך המיסטיקן והפילוסוף הסופי המפורסם ביותר – איבן עראבי.  

עולם האידיאות עצמו, הכולל בתוכו את כל עולם הארכיטיפים, מסומל אצל הסופים על ידי הנביאים האחרים. הנביא הכולל את כל הנביאים בתוכו הוא מוחמד. 

איבן עראבי מונה בספרו "חותמות התבונה" 26 נביאים ושליחים כנגד 26 אידאות, שהן החלוקה הראשונית של עולם האידיאות: יוסף, למשל, כנגד יופי, אברהם כמייצג את האמונה , וכו'… אך רק מוחמד מכיל בתוכו את כל התכונות ואת כל האידיאות. רק מוחמד יכול להכיל את אלוהים בשלמותו ולהחזיר לאלוהים את עצמו בשלמותו. מוחמד הוא הדמות שבדמותה כל העולם נוצר, והוא גם ההתגשמות והשיא של הבריאה כולה. הוא האלפא והאומגה, ההתחלה והסיום. האור הלבן שמכיל את כל הצבעים וממנו הם בוקעים.

דמותו של מוחמד אצל הסופים מקבלת ממדים מיסטיים מעל ומעבר לכל מה שמופיע בקוראן. מוחמד הוא שליח אלוהים, נביא, אבל לא סתם נביא אלא חותם הנבואה. הוא הדמות שבחותמה הכל נוצר והוא גם המעטפה שאמורה להכיל את כל שיבוא.  

אם מוחמד הוא דמות אוטופית, ארכיטיפית, שבדמותה נוצר הכל, שבשבילה העולם קיים, נשאלת השאלה אם כן, מה הוא תפקידו של מוחמד ההיסטורי? זה המופיע בקוראן? 

מוחמד ההיסטורי מסמל במאורעות חייו את תפקידו של האדם השלם, שהוא לשמש כלי להופעה האלוהית. מוחמד מהווה כלי להתגלות הקוראן הקדוש, שהוא על פי הסופים, שיא ההתגלות האלוהית על פני האדמה. רק אדם שלם יכול היה להעביר דרכו את ההתגלות השלמה של הידע האלוהי. 

כשם שהקוראן הוא סמלי ויש בו רבדים רבים של משמעות, כך גם חייו של מוחמד הם סמליים ויש בהם רבדים שונים של משמעות, שכל אחד מצליח להבין לפי דרגת התפתחותו. סמלית ביותר, למשל, היא העובדה שלמרות שמוחמד לא ידע לקרוא את הלוחות השמורים של ההתגלות האלוהית, המילה האלוהית הכתובה שהיא הקוראן, הופיעה דרכו. דבר זה נחשב ל"נס" אצל הסופים, והוא מושווה ללידת הבתולין של ישוע: כשם שישוע נולד לבתולה, כך גם הופיע הקוראן, המילה הכתובה בשיא התגלמותה, אצל אדם שאינו יודע לקרוא ולכתוב. 

לכן מתחילה ההתגלות הראשונה של הקוראן במילה "קרא" - "קרא בשם ריבונך אשר יצר אותך מטיפת דם קרוש". לכן נחשבת הדרך הסופית לדרך של ידע, והופעתו של הקוראן מסמלת עידן חדש בתולדות האנושות – עידן של ידע. לכן, גם, יש חשיבות כה רבה למילים בטקסי ה’זיכר’ הסופים ובעדות המוסלמית.

מהחשיבות המיסטית של מוחמד, כמייצג את האור הראשוני, את האדם השלם, נובעת גם חשיבותם של המורים – השיח'ים הסופים. ישנה שושלת של השראה אלוהית, של הסמכה אלוהית, של ניצוץ אלוהי, שעובר מדור לדור דרך נציגים נבחרים של המין האנושי. מהאדם הראשון דרך נח, אברהם, משה, ישוע, ועד למוחמד, וממשיך לעבור דרך רבים וטובים אחרים. הניצוץ האלוהי הזה ממשיך ועובר בדרך של הסמכה – ‘בראכה’ ממוחמד לראשי המסדרים הסופים השונים. לפי רוב המסדרים: דרך בן דודו של מוחמד וחותנו - עלי איבן טלב. ולפי חלקם דרך אחרים כמו אבו בכר –ידידו הקרוב ויורשו בהנהגת העדה המוסלמית. 

הניצוץ האלוהי, העובר בדרך של הסמכה אל השיח'ים הסופים, הופך אותם ליותר מאנשים רגילים. הם בעלי "רוח הקודש", מיוחדים, בני דמותו של מוחמד, בני דמות האדם השלם, האור הראשוני. זו הסיבה לחשיבות האבסולוטית, שהדרך הסופית מייחסת למדריך, למורה או לשייח'. שהרי אין אלוהים מבלעדי האלוהים, מוחמד הוא נביא האלוהים, והשייח' הסופי הוא ממשיך דרכו.  

אין אלוהים מבלעדי האלוהים ורק מוחמד מקורב אליו ומסוגל לתפוס את מהותו. רק מוחמד הוא משרת האלוהים השלם: מספיק שפל ועניו בכדי להתמלא במהותו ויחד עם זאת מספיק שלם בכדי למלא את שליחותו. מוחמד, הוא דמות החיקוי של הסופי. יחד עם זאת מוחמד של הסופי איננו מוחמד של המוסלמי הפשוט, וכסימוכין לדבריו מביא הסופי משפטים אניגמטיים בקוראן ובחדיתים, כמו פסוק האור ואחרים.

מוחמד, אם כן, הוא האור על גבי האור של האלוהים. 

מוחמד - חותם הנבואה וחותם הקדושים, חי לפני לידתו עם אלוהים, בנוכחות השמימית. הוא היה היצור הראשון, הגדרת העצמיות הראשונה של האבסולוטי, הוא היה קיים בתור רוח, רעיון, אידיאה. חלק מהאלוהים, שנועד לחזור אל עצמו וממנו כל העולם נוצר. כל השליחים, כל הנביאים, כל הקדושים שבאו אחריו - כולם קיבלו השראה מאורו של מוחמד. ככזה, מוחמד הוא מעבר לזמן. הוא הרוח הפעילה הנצחית ביקום המופיעה בשרשרת אינסופית של קדושים.

לפי אחד החדיתים המוסלמים, שהסופים מייחסים לו חשיבות, אלוהים ברא את האור של מוחמד ושם אותו בתוך קערה על עץ החיים. מתוך האור השלו ברא את הנשמות והביא אותן להסתכל על האור. מה שמביא אותנו, לסיום פרק זה, אל השאלה: מה אם כן אנחנו ביחס לאור הזה? 

אנחנו, וכל עולם החומר יחד איתנו, הננו הצל של האור על גבי האור הזה, הצל של הנביאים והקדושים, הצל של מוחמד. לנביאים ולקדושים יש שני פנים פן אחד מופנה כל הזמן אל האלוהים ונמצא באיחוד עמו, ואילו הפן השני מופנה אל העולם ואל האנשים, וזה הוא פן הצל שלהם, הפן החומרי.  

האדם השלם נמצא על קו התפר בין האור לבין החושך, הוא הגשר והקשר בין השמיים והארץ. אנחנו בצל, אך אנחנו יכולים להיות מונחים על ידי האור, להצטרף אליו ולהתאחד איתו 

סיפור סופי מספר על קבוצה של פרפרים שראו מרחוק נר. תהו הפרפרים על מהותו של האור היוצא מן הנר. ניגש אחד מהם קרוב אל הנר וחזר, ניגש השני קרוב יותר אל הנר וחרך את כנפו, השלישי התנפל אל תוך הנר ונשרף עם הלהבה שהתלקחה. רק הפרפר השלישי הבין לאשורה את מהותה של האש, את מהותו של האור, רק הפרפר השלישי הונחה על ידי האור ונהיה אחד איתו.

הפרפר השלישי הגיע אל המצב של איחוד הניגודים, מצב שבו שום דבר לא קיים והכל הוא אחד, מצב שאותו הסופים הרגישו מפעם לפעם בשיא האקסטזה שלהם, כשיצאו מהגוף, כשהם צועקים: "אין אלוהים מבלעדי אללה". הפרפר השלישי הגיע אל האחדות, ונעלם. 

 

3. ברית הנשמות - הברית הקדומה של ‘אלסט’

"זכור כאשר הקים ריבונך יוצאיי חלציים מבני האדם והעיד אותם על עצמם למען לא יטענו ביום תחיית המתים שלא הוזהרו: "המעידים אתם שאני ריבונכם? " והם ענו: "אמנם כן, מעידים אנו"…) בשורת הרכסים פסוק 172)

המסורת הסופית אומרת, שבזמן שהעולם עוד לא היה קיים, נשמות בני האדם כבר היו קיימות וחיו בנצח עם אלוהים. אלוהים שאל אותם שאלה פשוטה לכאורה: "המעידים אתם כי אני ריבונכם?" חלק ענו כן וחלק לא ענו כלל. 

שאלה זו אינה פשוטה כלל. בפרק הקודם ראינו, שהמטרה של כל הבריאה הינה ההכרה באלוהים. והנה כאן, כבר בשלבים הראשונים של הבריאה, עוד בטרם נוצר החומר, כשנוצרו רק עולמות האנרגיה, עולמות הנשמות, ישנם כמה שאינם מכירים באלוהים. כיצד קורה כדבר הזה?  

שאלה זו נוגעת באחת הנקודות המהותיות לבני האדם: יכולת הבחירה. יכולת בחירה זו, שהיא תכונה מולדת באדם כשם שהיא באלוהים, מביאה לכדי שאלת השאלה הזו ולכך שחלק עונים כן וחלק לא. השאלה מביאה לכך, שנכרתת ברית בין האלוהים ובין נשמות המאמינים, עוד לפני שהעולם נברא, לפני שהזמן נוצר. לפי הסופים, הנשמות שהכירו באלוהים, שאמרו: "כן, אנחנו מכירים בך שאתה ריבוננו", הם הם המוסלמים – הסופים האמיתיים, הנכנעים לרצון האל. 

לפי התיאולוגיה הסופית בחירה זו הייתה מתוכננת מלכתחילה ותוצאותיה הן גזירה קדומה או ברית. לנשמות בני האדם יש יכולת בחירה, בדומה לאלוהים, והבחירה של הנשמות קובעת את גורלן. 

באותו זמן קדום, הבראשית של הבראשית, נכרתה הברית הקדומה בין אלוהים לבין נשמות המאמינים. כבר אז נקבע מי יגיע לגן העדן ומי יגיע לגיהינום. הנשמה הקשורה בברית הקדומה עם אלוהים מתגעגעת לחזור לכור מחצבתה. אם היא מכירה באלוהים - היא זוכה בעזרה האלוהית וזוכה לחזור לשם. זאת מהותה של הברית הקדומה. 

הנשמות כולם שוות בסוגן, אך לא בדרגתן. הנשמות שכרתו את הברית הקדומה עם האלוהים, שה"סופיות" מושרשת עמוק בשורש נפשם, נמצאות בדרגה גבוהה יותר. עמוק בפנים שוכנת בתוכן הידיעה של הברית הקדומה, הכרת האלוהים ורצון לחזור הביתה, אל מקומן הטבעי. 

במילים אחרות: השאיפה הבסיסית של הסופי היא לחזור ולהיות מה שהוא היה פעם. לחזור להיות חלק מהאיחוד הקדום, מהברית הקדומה, לחזור ולהיות נפש המכירה את אלוהים. תהליך זה נעשה דרך כניעה והכרה. לא במקרה, המילה "מוסלמי" פירושה "הנכנע".  

הסופי צריך לעורר בנפשו את זכר הברית הקדומה, את זכר האיחוד הקדום. התעוררות זו יכולה להיעשות בדרכים רבות ואף דרך החושים, למשל בעזרת מוזיקה נעימה, פרחים יפים, ריחות נעימים, ועוד…

ישנן תורות פסיכולוגיות הטוענות, שמה שמניע את האדם בתת המודע שלו זה יצר המין והמוות, ישנן הגורסות שמה שמניע את האדם הוא החיפוש אחר משמעות. הסופים טוענים, שבתת מודע של האדם קיים זיכרון של אותה ברית קדומה, הברית של "אלסט"- ברית הנשמות, והיא למעשה, המניעה את בני האדם.

האגדה הסופית מספרת, שכשאלוהים ברא את הנשמות הן היו מקיפות את כיסאו 70,000 פעם ביום ובלילה. במצב זה, הנשמות ידעו את הידע המוחלט של האלוהים. אחרי שהורדו הנשמות לאדמה התכסה כל הידע בערפל. לפעמים אנו הולכים למקום או פוגשים מישהו או משהו, או מבינים דבר שנדמה לנו שפגשנו, שהבנו כבר פעם בעבר, מעין דה- ז'ה- וו. תחושה זו נובעת מכך, שאותה ידיעה אכן הייתה בנו כבר פעם, כשהיינו נשמה, והגילוי הוא רק חשיפתה מחדש. מסע ההתקרבות לאלוהים הוא מסע של גילוי עצמי, הסרה של שכבות, קליפות, שמוביל אל סוד פנימי, שבמהותו הוא ריקנות, אפסות, עוני רוחני, שרק הוא יכול לקלוט ולהכיל את המלאות האלוהית. אותו עוני, אותה אפסות, הוא ההכרה שאלוהים הוא הריבון, הכרה שמכילה בתוכה בעצם את הכל.

הברית הקדומה היא ברית שכרת אלוהים עם כל נשמות בני האדם - אלו שענו כן וגם אלו שלא ענו לשאלתו. ההכרה באלוהים היא הדחף המניע את האדם, כל אדם באשר הוא, היא החלק של האדם בברית, שכתוצאה ממנה מתאפשר לו להגיע לאיחוד עם האלוהים. יחד עם זאת, גזרה קדומה קובעת שלאדם אחד יהיה דחף כזה ולאדם שני דחף אחר. אחד יכיר באלוהים ואחר לא. לכולם יש את האפשרות, אלא שהגזרה הקדומה קובעת שרק חלקם יממשו את זה. לפי הסופים, אין טעם לנסות ולהכריח מישהו לקבל את האיסלאם או את הדרך הסופית, מכיוון שזה עניין של גורל. לכן גם נאמר בקוראן:"אין הכרח בדת".

המשכה של הברית הקדומה היא הברית ההדדית שנכרתת בין תלמיד המצטרף לדרך הסופית, לבין השייח' שמסכים לקבל אותו. משמעותה של הברית היא, שמצד אחד התלמיד מכיר בשייח' ומקבל עליו שהוא יהיה זה שיראה לו את הדרך אל האלוהים, ומצד שני השייח' מעניק לתלמיד את הכוח ואת ההדרכה בכדי שיוכל להתאחד בחזרה עם אלוהיו, דרכו.  

מסופר על החליף השני עומר, שבא להתפלל ליד האבן השחורה במכה. כשסיים את התפילה אמר: "שלום אבן. אני יודע שאת אבן, לא תיטיבי ולא תרעי, אבל ראיתי את מוחמד מתפלל אלייך ולכן גם אני התפללתי". 

אחריו עמד עלי אבן טלב, ששמע את המילים ואמר לו כך: "לא, עומר, האבן אכן מיטיבה ועושה רע".

שאל אותו עומר: "הכיצד"? 

ענה לו עלי: " אלוהים ברא את הנפשות ושאל אותן: האם הנני ריבונכם? אמרו לו: כן. את הברית הזאת, את הברית הקדומה הזאת, שם בתוך האבן השחורה. האבן השחורה הייתה אז יהלום זוהר בגן עדן, לאחר שאלוהים הוריד אותה לאדמה היא נהפכה לשחורה מחמת חטאי בני האדם."

 

4.התגלות מיסטית - הקוראן הקדוש  

הקוראן התגלה למוחמד בשורה של התגלויות, שכיום מן הסתם היינו קוראים להן תיקשורים. הפעם הראשונה הייתה הדרמטית מכולן. מוחמד היה אדם צעיר, כבן 40, גיל קלאסי להתחלה של דרך רוחנית, ממשפחה מכובדת, שחיפש את דרכו בחיים ויש להניח שהחל לשאול שאלות של משמעות כמו: למה אני כאן? מה המטרה של כל זה? מה קורה לאחר המוות? למה אני כמו שאני? האם יש אלוהים?

התמזל מזלו של מוחמד והוא היה נשוי לאישה עשירה וטובה, שהאמינה בו. מאחר ולא הצטרך לעבוד הרבה לפרנסתו, יכול היה להתמסר לתהליך החיפוש וללילות רבים של תפילה והתבוננות.  

שחר אחד, לאחר לילה של טיהור והתכוננות במערה בהר ערפאת, לא רחוק ממכה, הופיע לפני מוחמד מלאך בצבע ורוד, הלא הוא המלאך גבריאל ואמר לו: "קרא". מוחמד סירב, מכיוון שהבקשה הציבה עבורו בעיה קשה. ראשית, הוא לא ידע לקרוא ושנית, הוא לא ידע מה לקרוא מכיוון ששום ספר לא נראה באופק. אלא שמלאך לא מוכן בדרך כלל לקבל "לא" כתשובה, והוא ציווה שוב על מוחמד לקרוא. מוחמד שהיה בחור עיקש סירב בשנית. בפעם השלישית שהמלאך ביקש ממוחמד לקרוא, זו כבר לא הייתה בדיוק בקשה. מוחמד הרגיש כיצד המילים נצרבות על לוח ליבו והוא יודע אותן, כאילו היו קיימות שם מנצח נצחים ויהיו קיימות שם לנצח נצחים. זאת הייתה ההתגלות הראשונה של הקוראן, הפרק הראשון, הסורה הראשונה, הנקראת: סורת הדם הקרוש, והיא מתחילה כך: 

"קרא בשם ריבונך אשר יצר את האדם מטיפת דם קרוש. קרא לריבונך האציל אשר לימד את האדם לכתוב והורה לו את אשר לא ידע…" 

מוחמד ההמום ירד מההר וסיפר על כך לאדם הראשון שפגש בדרך, הלא הוא בן דודו, אלא שקשה היה להאמין לסיפור כל כך מופרך. ככל שמוחמד סיפר יותר ויותר על ההתגלות, יותר ויותר אנשים לעגו לו ורדפו אותו. זמן רב אחר כך לא חווה מוחמד התגלות נוספת ולרגעים החל לחשוב שאולי הוא אכן מטורף. יחד עם זאת לא הפסיק להאמין ולהטיף את תורתו. מעט תלמידים נאמנים החלו נקבצים אחריו ובראשם אשתו הנאמנה חדיג'ה ודודו אבו טלב, שהגן עליו. אמונתה של חדיג'ה ואחרים היא זו שנתנה לו את הכוח להמשיך בדרכו. לאחר זמן רב החלו להופיע אצל מוחמד התגלויות נוספות. ההתגלות הבאה הייתה "בשורת הקולמוס", והיא מתחילה כך:  

"נשבעתי בקולמוס ובמה שהם כותבים כי אין אתה, השליח בחסד ריבונך, משוגע…" מוחמד קיבל אישור לכך שההתגלות שהייתה לו אינה מקרית ושהוא לא איבד את שפיות דעתו. מאז זכה לעוד התגלויות שהמשיכו להופיע כל ימי חייו, במשך 20 שנה, ומהן למעשה, מורכב הקוראן. המסורות מספרות, שבכל פעם שמוחמד היה חווה התגלות, הוא היה סובל מרעידות בכל גופו.

כפי שברית הנשמות היא ברית שקיימת עוד מלפני הזמן שהעולם הייה קיים, כך גם הקוראן נחשב לקיים עוד מלפני הבריאה. הקוראן הוא הלוחות שעליהם נרשמה התוכנית האלוהית. הקוראן ירד אל הארץ ב"ליל אל קידר" - הוא ליל הגורלות, ה-27 לראמאדן, הלילה שבו נחתכים גורלותיהם של בני האדם. לכן הקוראן הוא הספר החתום, שבו כתובים הגורלות. אין זה מספיק להבין את הקוראן רק ברמת הפשט. כמו התנ"ך, גם הקוראן הוא טקסט הבנוי רובד על גבי רובד של משמעות. הקוראן משתמש בטרמינולוגיה של סמלים וסימנים. לדוגמא, הכוכבים בשמיים הם סמל למאמינים, כך גם הקשת, צבעי הפרחים ואפילו העורקים אשר בסלע אדום שחור ולבן. (מכאן המסורת של שימוש בצבעים אלו באבנים בפתחם של המדרסות המוסלמיות אצל הממלוכים ואחרים).  

בקוראן יש הרבה תיאורי טבע ויש בו גם הרבה משפטים סתומים, פסוקים וחלקים מיסטיים. נדמה כאילו מבין שלל אזהרות יום הדין, ההוראות הפרקטיות והשכנוע המוסלמי, צצה לה מפעם לפעם קרן אור מיסטית של משמעות נסתרת, של תורה עמוקה וידיעה בלתי אמצעית שהקורא מרגיש את נוכחותה תמיד, מבעד לדברים.

הופעתו של הקוראן על פני האדמה קשורה להופעתו של מוחמד. ירידתו אל הארץ מסמלת את תחילתו של עידן חדש, שמסומל על ידי כך שהסורות הראשונות מתחילות בפעולות של קריאה וכתיבה. העידן החדש הוא עידן של ידע. סופו של העידן הישן מסומל על ידי כך שמוחמד הוא חותם הנביאים, האחרון והגדול שבהם, מעתה והלאה אין צורך יותר בנביאים, מכיוון שהקוראן ניתן ישירות לבני האדם. הקוראן הוא ההוכחה לנביאותו של מוחמד, להיותו שליח אלוהים, והוא גם המהות של שליחותו: הבאת הידע האלוהי אל פני האדמה. 

בקרב כמעט כל הסופים יש לקוראן חשיבות עצומה, אלא שהפירוש שלהם אותו הוא אחר מהפירוש האורתודוקסי הרגיל. הסופים לוקחים כמה פסוקים סתומים בקוראן, וכן אחרים, ובונים מהם את תורתם. ההבדל בין הסופים לבין זרמים אחרים באיסלאם הוא, בין השאר, בפירושים השונים לחלקים של הקוראן. מבין הסופים מגדיל לעשות הפילוסוף והמיסטיקן הגדול מכולם, השייח' הגדול איבן עראבי, שהופך על פיה פעמים רבות אפילו את המשמעות הגלויה.

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics