לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

משאבי אנוש אצל הנבטים

הנבטים היו האימפריה הכלכלית החשובה ביותר בעולם העתיק, הם הפעילו עשרות אלפי אנשים ברמת מיומנות גבוהה, תוך מעורבות בארגון ושמירת נאמנות לו. כוח האדם של הנבטים השתתף ברווחים של החברה, הביא יוזמות חדשות, נשא בעול כשהיה צריך, והצטיין כמעט בכל דבר שהוא עשה. החל מקדרות וכלה בגידול גמלים. הנבטים הצליחו ליצור חברה מסחרית שתהיה לטובת כל אנשיה ושתפתח ערכים של מצוינות, מעורבות, ועשייה.

צוות שיירות הסחר של הנבטים מנה הרבה אנשים. מדובר על שיירות של שלושת אלפים גמל, שעושות את הדרך בשישים ושלושה ימים בממוצע, כל צוות שיירה עושה חמש מסעות בשנה. בין האנשים היו חמש מאות נוהגי גמל, פלוגה של כמאתיים חיילים מקצועיים, אנשים מקצועיים כגון: רופא (גם לגמלים), טבח, נווט שמכיר היטב את הדרך וגם את השבטים המקומיים ועוד...

השיירה הייתה צריכה להיות גוף אורגני שעובד כאיש אחד ועוזר זה לזה, במיוחד בזמנים מסוימים כמו העמסת הגמלים בבוקר ופריקתם בערב, ובמקרי חירום כמו התקפה. נוהגי הגמל היו צריכים לעבור השתלמות ותרגולות גם בנושא של לחימה ולהיות חלק מהמערך הלוחם. החיילים צריכים היו  לעבור השתלמות בנושאי התנהלות השיירה כדי שיוכלו לעזור לנוהגים בהכנת המחנה כל ערב ובהשגחה על הגמלים,

בנוסף לגוף השיירה ישנם מוסדות נוספים שתומכים בפרויקט השיירה: משרד בפטרה ובו כמה אנשי אדמיניסטרציה. משרד בנמל המוצא של הסחורות שדואג להובלה הימית לאזורי היעד, מכירה לקבלנים, מנוחה לאנשי השיירה לאחר הגיעם (בדרך כלל זה היה לנמל עזה), והעמסת סחורות שעושות את הדרך חזרה. משרד באזורי הקניה של הסחורות. נציגי מכירות בערים השונות של האימפריה.חווה לגידול גמלים שמספקת גמלים מאיכות משובחת לטובת השיירה באופן קבוע. חוות לגידולי אוכל לאספקת השיירה. צוות של בנאים שדואג לתחזק את בורות המים והמצודות והחאנים שלאורך הדרך.

קליטת עובדים:

העבודה חייבה מצב שבו כל אנשי השיירה הם אנשים מהימנים. הנבטים יצרו קוד של התנהגות בינם לבין עצמם. במשך כל ההיסטוריה שלהם לא היה מצב שבו נבטי, עובד שיירה, בגד בעמו ומסר את סודות הדרכים לאנשים אחרים. העובדים צריכים היו להיות מורגלים לשהייה ארוכה מחוץ לבית, לקיים ביניהם מבנה חברתי כלשהו שייתן משמעות לימיהם הרבים במדבר ויטפח את הנאמנות בינם לבין עצמם. ילדים הוכשרו לעבודה כבר מגיל קטן ונלוו אל הבוגרים בחלק מהדרך, מתנסים בחיי השיירה. ההנהלה של השיירה והידע של המסלול היו בידיהם של מתי מעט בעלי נאמנות מוכחת לעניין הנבטי הכללי. ראש שיירה היה מעין ראש השבט שעל פיו יישק דבר.

שכר:

שולם לאחר השלמה מוצלחת של המשימה. התשלום היה תלוי בהצלחת השיירה. זה יצר סולידריות ותחושת שותפות בין כל האנשים, מכיוון שכולם שותפים לרווח (מקבלים אחוזים). מעבר לבונוסים יש תשלום בסיס שמשמש במשך כל השנה לקיום בכבוד של המשפחות שנשארות בבית (בפטרה או במקומות אחרים).

האופי הנבטי.

הנבטים היו עם ערבי שפיתח תרבות מיוחדת לפני יותר מאלפיים שנה, הם היו שונים במנטאליות שלהם מהשבטים האחרים. אהבו ללמוד, ידעו לשנות את אורחות חייהם לפי הצורך. הסיסמה שלהם הייתה: בואו נראה איך הם עושים זאת ונעשה את זה טוב יותר. בכל דבר שהם עשו הם שאפו להצטיין. תכונות אלו עזרו להם להשתלב במרחב הקוסמופוליטי של אותה תקופה. הם חיקו סגנונות אדריכלות יוונים, פיתחו חקלאות, ועשו הרבה דברים אחרים המנוגדים לאופי השבטי הערבי, ויחד עם זאת שמרו את שאיפתם העזה לחופש בכל מחיר, את כוח נדודיהם והכרת המדבר שלהם.

הם היו מומחים בהכרת המדבר ויותר מכך במציאת מים במדבר. בניגוד לשבטים האחרים שעשו זאת באופן פסיבי הם ידעו ממש להוציא מים מן הסלע, הם פיתחו שיטה של חציבת בורות מים לאורך דרכי השיירות, בורות שהיו נחבאים לכל אחד אחר חוץ מהם, יכולת ללכת על פניהם בלי להבחין בהם. בדרך זו הם הצליחו לנדוד ממקום למקום, ובעקבות כך התחלו עוסקים במסחר.

רושם הירונימוס, ממלווי של אלכסנדר מוקדון (312לפנהס) על הנבטים כך:
"יש שבטים ערביים רבים הרועים במדבר, אולם הנבטים עולים על כולם בעושרם, גם אם אין מספרם עולה על עשרת אלפים נפש. מפני שרבים מהם רגילים להוליך אל הים לבונה ומור וכן תבלינים יקרים ביותר שאותם הם מביאים מן הארץ המכונה ערב המבורכת.. הם תאבי חירות מאין כמותם, וכאשר מתקרב כוח אויב גדול הם מוצאים מפלט במדבר המשמש להם מבצר. כי המדבר אין בו מים, ואין אחרים מלבדם היכולים לעבור בו, על שום שהכינו בורות מים תת קרקעיים מצופים טיח, ולכן להם לבדם הוא מקנה בטחון. מאחר שהאדמה שם חרסיתית במקומות אחדים, ובמקומות אחרים היא עשויה אבנים רכות, הם חופרים בה מחפורות גדולות, שאת פיהן הם עושים קטנים ביותר. אולם ככל שהם מעמיקים הם מגדילים את רוחבם. עד שבסופו של דבר אורכו של כל צד מגיע לכדי שלושים מטר. לאחר שהם ממלאים את הבורות האלה במי גשם, הם מטשטשים את עקבות החפירה ומותירים סימנים הידועים להם בלבד, ואין אחרים יכולים להבחין בהם. את צאנם ועדריהם הם משקים בימים לסירוגין, כך שאם יאלצו להימלט למקומות חסרי מים לא ימותו בצמא…"

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics