לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

נזירות מדבר יהודה.

בכתובים הנוצרים לא מופיע כלל העניין של הנזירות, ההפך: חלק מהתלמידים היו להם משפחות וילדים. אלא שרמזים לכך מופיעים, בחיי ישוע והשליחים, בחיי הנביאים, ובמיוחד בחיי אליהו.

לפי הנזירים הראשונים ההכוונה לנזירות קיימת כבר בעובדה שישו צם ארבעים יום במדבר, וכמו כן בזה שהוא אמר שהרוצה להיות נוצרי צריך לעזוב את הכול, ובמיוחד את הכסף, וללכת אחריו.

לפי התפישה הנוצרית כל נוצרי הנו כוהן שיכול להגיע ישירות לאלוהים דרך ישוע. כל אחד יכול לקבל הדרכה דרך הכתובים ישירות מרוח הקודש. על כל נוצרי מוטלת ה"משימה הגדולה" ללכת לעולם ולהטיף את הבשורה. באו הנזירים וניסו להציע דרך להלך מעבר לכך:

הנזיר הנוצרי הראשון נחשב לסט אנטוני במצרים שכתב את הספר אנסטיאס. הוא קרא את הפסוק בברית החדשה שבו ישו עונה לאדם ששואל אותו מה לעשות בכדי להיות מאמין?  ישוע עונה לו שכל מה שהוא צריך לעשות זה למלא את מצוות התורה. אותו איש אומר שהוא תמיד מילא את מצוות התורה. אבל מה לעשות מעבר לזה? ישוע אומר לו למכור את רכושו, לתת את הכסף לעניים, וללכת אחריו.

אנטוני מבין זאת כלעזוב את הכול וללכת להתבודד עם ישוע במדבר.

הספר אנסטיאס נותן השראה לרבים, ורבים באים למדבריות אחרי אנטוני. זה היה במאה השלישית.

השלב הבא בנזירות היה נזירות קבוצתית: הראשון שארגן את הנזירים בקבוצה היה פכומיוס, גם כן במצרים, הוא התחיל את הנזירות הנקראת ה"קנוביטית". בה הנזירים חיים בסוג מסוים של קהילה וחיי שיתוף.

הנזירות התפשטה גם לארץ ישראל ולמקומות אחרים, ובישראל החל סוג המנזר הנקרא "לאורה". הכוונה היא לצורת חיים שבה מספר נזירים מתבודדים מאורגנים בקהילה, בה הם נפגשים כל סוף שבוע, ונעזרים זה בזה.


מנזר חריטון בעין פארה.

הטיול שלנו יתחיל בעין פרה, מקום המנזר הראשון שהקים חריטון במדבר יהודה.

חריטון היה בן למשפחת אצולה בעיר קוניה שבתורכיה. בתום רדיפות הדת של נוצרים, אחרי שנת 312, עזב את ביתו ועלה לרגל לירושלים במטרה "לחקות את אורח חייהם של אליהו ויוחנן המטביל במדבר". בהיותו בקרבת ירושלים נפל בידי שודדים שהובילוהו למערתם והשאירוהו כבול בתוכה. על פי המסופר, חריטון ניצל בדרך נס, בזכות נחש שזחל אל המערה והטיל את ארסו בכדי היין של השודדים. הללו בשובם למערה שתו מן היין, נפחו את נשמתם, וחריטון נשאר יורש לכל אוצרותיהם. את מקצת האוצרות העביר חריטון למתבודדים שחיו בסבך הקנים בסמוך לים המלח, ובשאר הוא בנה מנזר לאורה ראשון, במקום של מערת השודדים, על המצוק שמעל לעין פרה. היה זה המנזר הראשון במדבר יהודה.

מנזר הלאורה שעיצב חריטון היה מנזר לכל דבר, למעט העובדה שנזיריו לא התגוררו במשותף כפי שהיה נהוג במנזרים שיתופיים, אלא חיו איש איש בתאו בנפרד. בימי שבת וראשון נפגשו נזירי הלאורה לתפילה משותפת בכנסייה ולהצטיידות במזון ובחומרי גלם (חבלים ונצרים) ששימשו אותם בתאיהם בשאר ימות השבוע. המונח לאורה משמעו שביל צר, והוא מתייחס לשבילים הצרים שחיברו בין תאי ההתבודדות.

בחברה הביזאנטית זכה הקדוש להכרת והערצת האנשים, הוא נחשב כמי שהגיע לחופש הדיבור עם האל. קרבה זו נקנתה בזכות התמדה ממושכת בחיי פרישות ובסיגופים, והתבטאה ביכולתו של הקדוש לחולל נסים. חריטון התיישב כמתבודד ליד עין פרה, במהרה יצא שמו כקדוש ואנשים נוספים הצטרפו אליו. או אז יצר חריטון את הלאורה הראשונה. הוא הראשון שהעניק לתלמידיו חוקים ותקנות הנוגעים לאורח החיים הנזירי. הוא הורה להם להסתפק בארוחה אחת בסוף היום, שכללה רק לחם, מלח ומים. הוא קבע סדר יום של שבע מועדי תפילה קבועים. הוא הורה לנזירים המתבודדים לעסוק במלאכת יד כלשהי, כגון קליעת סלים או שזירת חבלים, ובתוך כך לשנן בהתמדה מזמורי תהילים.

חריטון הורה להתפלל ולומר תהילים שבע פעמים ביום, בשעות קבועות ובכוונה רבה. דגש מיוחד הוא שם על ההשכמה לתפילת הלילה, וקבע שבלילה על הנזירים להישאר ערים שש שעות – וזו המכסה המקובלת. תהילים ניתן לשנן גם בין שעות התפילה, תוך כדי עיסוק במלאכה. הוא גם המליץ לנזירים בתאיהם לעיין בכתבי הקודש.

אחת התקנות החשובות ביותר נגעה למצוות הכנסת אורחים ומתן צדקה לעניים, ובכך נקבעה המעורבות החברתית של נזירי מדבר יהודה מלכתחילה, בניגוד, אולי, ללאורות במצרים.

לאחר שמספרם של נזירי לאורת פרן הלך ורב, החליט חריטון לעזוב את המנזר ולמצוא לעצמו מקום התבודדות חדש. הוא הלך יומיים, עד שהגיע למערה במצוק מעל יריחו, וייסד את מנזר הקרנטל. לאחר שגם מנזר זה נהיה צפוף מדי עבורו, עבר לנחל תקוע וייסד שם את הלאורה הישנה, או בשמה האחר: מנזר חריטון. בערוב ימיו עבר למערה המצויה במצוק שהגישה אליו קשה. כותב מחבר ספר "חיי חריטון": "אכן, הוא דאג רבות שלא להיעקר מן ההתבודדות, שיותר מכול העלתה אותו למידת קומה רוחנית גדולה ביותר. לפיכך כאשר הבחין במערה בצוק תלול, לא רחוק מן הלאורה התמימה הזאת, המוכנה עד היום "המערה של חריטון הקדוש", וראה כי אי אפשר לעלות אליה אלא בסולם, חשב לקבוע את מגוריו שם במקום הנישא ביותר. כעבור זמן נהיה גופו חלש מחמת זקנתו המופלגת וסגפנותו המופרזת, עד כדי כך שלא היה מסוגל להביא בעצמו את המים לצרכיו, וכדי לא לגרום טרחה לאחד האחים עקב כך, הפציר באלוקים, ומיד גרם לפריצת פלג צלול וקר מאחד הדפנות של המערה, הזורם עד היום."

חריטון התחיל תנועה של נזירות במדבר יהודה שבשיא כוחה, מאתיים שנה לאחר זמנו, ייסדה מעל חמישים מנזרים, והיו בה עשרת אלפים נזירים. התנועה הזו הלכה ודעכה עם סיום השלטון הנוצרי בארץ וכיום נשארו רק ארבע מנזרים פעילים. שניים מהם הם מנזרים שייסד חריטון, בעין פרה ובקרנטל. שני האחרים הם במרסבא, ובמנזר גרסימוס שליד יריחו.

עין פרה הוא מעיין גדול הפורץ מבין הסלעים בערוץ וואדי קלט, בשולי המדבר, לא רחוק מירושלים. כיום המקום הוא בחסות רשות שמורות הטבע, ובו חניון קטן, שירותים ומרכז מידע. הנחל השוקק זורם בינות לעצי הצפצפה, ויוצר בריכות מרהיבות. על המצוק ניתן לראות את מערות הנזירים המתבודדים ואת המנזר העכשווי, הקשור לכנסיית העלייה הרוסית בירושלים.

מעין פרה ניתן לעלות ולהתחבר חזרה לכביש ירושלים יריחו, ומשם קצרה הדרך למישור אדומים ולמנזר של אבתימיוס.


מנזר אבתימיוס במישור אדומים.

אבתימיוס נחשב למייסד נזירות מדבר יהודה. הוא נולד בשנת 377 לספירה למשפחת אצילים במליטנה שבקפדוקיה. מגיל צעיר השתתף בחיי הכנסייה, עד שנתמנה לכומר ולאחראי לנזירים שבתחומי עירו. בהיותו בן 29 החליט לעלות לרגל למקומות הקדושים בירושלים ולהשתקע כנזיר במדבר הסמוך לה. בשנת 405 הגיע אבתימיוס ללאורה של פרן, ושם החל את חייו כנזיר במדבר יהודה. בהיותו שם נתוודע לידידו תיאוקטיסטוס ועמו נהג לרדת מדי שנה בשנה לעומק המדבר. בתקופתם החלה מסורת חדשה של מסעות מדבר ארוכים. הנזירים החלו לרדת לעומק המדבר לצורך תענית ארבעים הימים שלפני הפסחא. למנהג זה נודעה השפעה מרחיקת לכת על תנועת הנזירות, משום שבאמצעותו נהפכו הנזירים לחיות מדבר, ולמדו להכיר היטב את תנאי הקיום בו. בעקבות נוהג זה הגיעו, יום אחד, השניים לנחל עוג ושם הם ייסדו מנזר, מנזר זה היה המנזר השיתופי הראשון – קוינוביון במדבר יהודה. למנזר זה קראו מנזר תיאוקטיסטוס, על שם חברו של אבתימיוס. לאחר ייסוד המנזר  ירד אבתימיוס למצדה וחי זמן מה על פסגתה בבדידות, משם פנה אל שולי מדבר זיף והקים עוד קוינוביון שהייתה לו זיקה אל בני הכפרים שבסביבתו. לאחר מכן שב למדבר ובמישור אדומים הקים את מנזרו השלישי והחשוב ביותר: הלאורה הנושאת את שמו.

הנזירים יצרו קשר עם שבטי הערבים והיה להם תפקיד חשוב בהתנצרותם. אבתימיוס ניצר את בני שבטו של אספבטוס. אבתימיוס ריפא את בנו של ראש השבט ובכך גרם להם להמיר את דתם.  בני השבט נשארו נאמנים לו עד יום מותו, ולאחר שהקים את המנזר במישור אדומים, התיישבו לידו, והיוו מעין קהילה עם המנזר.

מנזר אבתימיוס היה המנזר הראשון שרבים מקרב נזיריו נתמנו למשרות גבוהות בממסד הכנסייתי של ארץ ישראל. המנזר לא היה רחוק מירושלים, והנזירים השתלבו בהנהגת העיר. המינויים היוו מפנה מהותי בתולדותיה של תנועת הנזירות במדבר יהודה. מכאן ואילך מתחילה מעורבותם של נזירי המדבר בחיי הכנסייה הארץ ישראלית בכלל והכנסייה הירושלמית בפרט. עד אז הייתה זו תנועה ספונטנית של אנשים שביקשו לפרוש מן החברה ולקיים חיי התבודדות במדבר, מעתה יש לראות בה תנועה מאורגנת ובעלת משקל, שיצאו לה מוניטין בעיני השלטון הכנסייתי והחילוני כאחד.

דמות מעניינת בתולדות נזירות מדבר יהודה בכלל ואבתימוס בפרט, היא דמותה של הקיסרית אבדוקיה. היא נתמנתה לקיסרית בשנת 421 כשנישאה לתיאודוסיוס השני. בשנת 438 הגיעה לביקורה הראשון בירושלים וארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 442, באה שוב לירושלים והשתקעה בה עד יום מותה בשנת 460 לספירה. הקיסרית העריצה את אבתימיוס והקימה עבורו מגדל בג'בל מונטר. היא גם הקימה עבור אבתימוס מאגר מים וכנסייה מול מנזרו, במקום הנקרא "קצר עלי".

אבתימיוס היה מעורב בוויכוח שבין המונופיזיטים לאורתודוקסים, הוא תמך בקו האורתודוקסי, ובשל כך אף נאלץ לעזוב לשנתיים את מנזרו, אך בסופו של דבר משניצח הקו האורתודוקסי בוועידת כלדקון, חזר אבתימיוס מחוזק והלאורה שלו הגיעה לשיא חשיבותה.

בשנת 457 קיבל אבתימיוס את סבאס כנזיר, בקיץ של אותה שנה הגיעו גם מארטיריוס ואליאס מניטריה שבמצרים למנזר. לימים הקימו שלושה נזירים אלו מנזרים משלהם. סבאס הקים את מרסבא והיה אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות נזירות המדבר ומארטיריוס הקים את מנזר מארטיריוס במעלה אדומים.

תלמיד נוסף של אבתימיוס היה גרסימוס, שלימים הקים גם הוא מנזר בערבות יריחו ונחשב גם הוא לאחת מהדמויות החשובות בתולדות נזירות מדבר יהודה.

אבתימיוס נפטר ב473 בהיותו בן 97 שנים. על פי קירילוס הוא היה ערני ומלא מרץ עד יומו האחרון.

"אומרים עליו, כי תוארו היה כמלאך, התנהגותו טבעית, הליכותיו נעימות. ואשר למראהו הפיזי, פניו היו עגולות, מזהירות ולבנות, ועיניו חדות, קומתו הייתה גמדית וזקנו כולו לבן, שופע ומגיע עד הבטן, וכל אברי גופי היו שלמים, אכן, עיניו ושיניו לא התקלקלו כלל (מחמת הזקנה), אלא הוא נשאר חסון ונמרץ עד יומו האחרון."

על ערש מותו ציווה אבתימיוס להפוך את הלאורה שלו לקוינוביון – מנזר שיתופי. הדבר התגשם בשנת 478, חמש שנים אחרי מות הקדוש, עם מינויו של מארטיריוס – תלמידו לכהונת הפטריארך של ירושלים. מלאכת הבנייה ארכה 3 שנים ובה נבנה המבנה הנמצא במקום כעת. אבתימיוס קבור בתוככי המנזר.

ממנזר אבתימיוס שבמישור אדומים ניתן לנסוע נסיעה קצרה לתוככי מעלה אדומים עצמה, שם נמצא את מנזר מארטיריוס. מנזר שהיה מנזר קוינובויני ונתמך על ידי הכמורה בירושלים. במקום שרידים של בנייה מפוארת.


מנזר גרסימוס שליד יריחו.

בקרב המנזרים של אזור הירדן חלה התפתחות בעלת קווים ייחודיים. התפתחות זו קשורה בשמו של גרסימוס, שנתכנה בתואר "מייסד ופטרון של מדבר הירדן", תואר שזכו בו רק עוד שני נזירים: אבתימיוס וסבאס. חשיבותו של גרסימוס נובעת, בין היתר, מן התקנון המפורט שחיבר בשביל יושבי התאים בלאורה. תקנות אלו הועלו על הכתב ונשתמרו ב"חיי גרסימוס", וכך נקבע בהן:

"כל אחד מהם (מיושבי התאים) יישב בשקט בתאו חמישה ימים בשבוע בלי לאכול שום דבר אחר חוץ מלחם, מים ותמרים, ואילו בשבת וביום ראשון יבוא לכנסייה. ולאחר שהשתתפו במיסטריות האלוהיות, יאכל בקוינוביון אוכל מבושל, ואגב כך ילגום מעט יין. וכולם ביחד היו עורכים את טקס זמרת התהילים בשבת וביום ראשון, ואילו בחמשת הימים האחרים ציווה שיתבודדו בשקט, כאמור...."

 "...שם, אחרי שייסד לאורה מפורסמת מאד, הקים במרכזה קוינוביון וחוקק תקנה שהמתחילים יישבו בקוינוביון ויתחנכו לאורח החיים הנזירי, ואילו המושלמים על פי האל, המצטיינים בעמל מרצון, אשר הקדימו את האחרים בצעדיהם מעלה ברוח האל, אלה יתגוררו בתאים, ולהם הוא נתן תקנון כזה..."

"...כל אחד מהם היה מביא בשבת לקוינוביון את פרי עמלו השבועי, וביום ראשון אחר הצהרים היה לוקח את ההספקה השבועית, לחמים ותמרים ונאד אחד של מים, וכך היה חוזר לתאו...." 

"....לאיש מהם לא היה בתאו דבר מחומרי העולם, חוץ מן הדברים החיוניים האלה: גלימה אחת ואדרת וברדס, ובתור מצעים היה לכל אחד מחצלת אחת ושמיכת טלאים וכר וכד חרס אחד, שבו גם אכל וגם הרטיב את כפות התמרים. ...

.....אסור היה להם להדליק מנורה בתא בכלל, או לחמם משקה, או לאכול אוכל מבושל, אלא היו חסרי כל רכוש ושפלי רוח ושולטים ביצרי הבשר. הם שלטו על הקיבה ועל הנאת הגוף, ולא רק זאת, אלא נעשו פטורים מרגשות הנפש. מכאב ומכעס ומפחדנות ומשכחה..."


מנזר גרסימוס מאוכלס היום על ידי יוונים אורתודוקסים והוא אחד המבנים המרשימים במדבר יהודה. מסביב לו, בוואדיות, ניתן לראות את מערות ההתבודדות של הנזירים. המנזר בנוי מסביב לחצר פנימית

בקומה הראשונה יש את קברו של גרסימוס וקדושים אחרים. בקומה השנייה ישנה כנסייה ששופצה לאחרונה, על קירות הכנסייה תמונות של כל אבות המדבר החשובים.

ממנזר גרסימוס קצרה הדרך למעברות הירדן, שם לפי המסורת הנוצרית נטבל ישוע ורוח הקודש נחתה עליו, שם גם חצה יהושע את הירדן, ושם גם עלה אליהו בסערה לשמיים. הירדן היה מרכז של נזירות עוד מימי קדם.


אורח חיי הנזירות

למנזרים במדבר יהודה הגיעו שני סוגים של אנשים: כאלו שכבר היו נזירים קודם לכן, אם בקפדוקיה או במקומות אחרים, ושהגיעו בכוונה מראש להצטרף למנזר מסוים. וכאלו שעלו בדרך כלל לרגל לירושלים, נשבו בקסמי הנזירות, והחליטו להצטרף למנזרים. במקרה של נזירים משכבר, הם מסרו לראש המנזר את מעט חפציהם והתקבלו כנזירים חדשים, שעליהם הוטלו כל העבודות הקשות ביותר. במקרה של מצטרפים חדשים, הם עברו תקופת מועמדות והכנה שבה הם קיבלו את התפקידים הקשים ביותר בכדי לבדוק את אורח רוחם ורצונם, במידה ועמדו בתקופת הכנה זו, נהוג היה לקיים טקס קבלה לנזירות. על המועמד היה להכריז רשמית כי רצונו לפרוש מהעולם הזה ולהקדיש עצמו לעבודת האל בלב שלם. ראשו גולח, והוא קיבל לבוש, ואז הצטרף למנזר כנזיר חדש.

תפקיד חשוב ביותר היה לאב המנזר, הוא קיבל את סמכותו הרוחנית מהמייסד הראשון של המנזר, והיה למעשה כל יכול. מינויו היה מינוי קבוע לכל החיים, והייתה חובה לקבל את סמכותו בכל, ולציית לו באופן עיור. הגיעו דברים עד כדי כך שכל מי שהיה צריך לצאת מהמנזר היה צריך לקבל קודם את ברכתו של אב המנזר, ומי שלא ציית לאב המנזר נענש על כך קשות. אב המנזר נתפש כדמות אב, ויחד עם זאת גם כבעל כוחות רוחניים מיוחדים שיש לו מתוקף תפקידו. לצדו של אב המנזר כיהן תכופות סגל של נזירים בכירים, שהיו שותפים להחלטות שונות, לרבות מינוי ראש המנזר הבא. אב המנזר גם קבע לגבי קבלת נזירים חדשים. את ראש המנזר בחר בדרך כלל קודמו בראשות המנזר. לעיתים עשו זאת הנזירים הבכירים שפעלו לצדו. מקום מגוריו של ראש המנזר כונה היגומניון, והיה בדרך כלל במרכז המנזר , סמוך לכנסייה.

תפקיד נוסף שהיה במנזר היה תפקיד של מנהל המשק – אויקונומוס. הוא היה כעין משנה לאב המנזר. משרת מנהל המשק הייתה המינוי הגבוה ביותר לפני מינויו של נזיר לכמורה, לעיתים יכל נזיר להגיע לכמורה רק לאחר שמילא ארבעה תפקידים: אפיית לחם, טיפול בחולים, קבלת אורחים וניהול משק. מנהל המשק גם היה עושה את סידור העבודה במנזר. לעיתים קרובות היה תפקיד מנהל המשק מחליף ידיים.

הכבוד הגדול ביותר לנזיר היה להיות כומר, לנהל את הטקסים הקדושים.

הטיפול בחולים, קבלת האורחים, ועוד פעולות לשם הרווחה הסוציאלית של הנזירים במדבר יהודה, קיבלו את השראתם מתורתו של בסיליוס הגדול מקפדוקיה. בכל המנזרים הגדולים היו אכסניות, בתי חולים ובתי מחסה שהוחזקו ותפקדו על ידי הנזירים.

שגרת היום במנזר חולקה לשלושה חלקים: חלק אחד לתפילה וקריאה, חלק אחד לעבודה, וחלק אחרון לאכילה ומנוחה. זה מזכיר כמובן את חלוקת היום לשלוש של האיסיים. הנזירים היו מתפללים שבע פעמים ביום, במועדים קבועים. הארוחה נתפשה כהמשך ישיר של התפילה. בעת הארוחה נהגו להקריא קטעים מכתבי הקודש או מחיבורי ההגיוגרפיות על חייהם של אבות המדבר. בלילה היו בסך הכל שש שעות תפילה ושש שעות שינה, מחולקות לארבע שעות, תפילה ועוד שעתיים. לעיתים אמרו תהילים שבע פעמים ביום בהמשך לתפילות. טקס האוכריסטיה היה הטקס המרכזי של השבוע, כשלעיתים הלילה שבין שבת לראשון נקבע כליל שימורים. זאת אומרת שאחת לשבוע היה מעין טקס אקסטטי משמעותי.

הנזירים היו מומחים בשרידות במדבר, ונעזרו בצמחיית המדבר לגוון את מזונם. הם אכלו שורשים הנקראים מלגריות, וכן את צמחי הצלף, מלוח, ועכובית הגלגל. נזירים היו נשלחים לאסוף צמחים במדבר. בגלל אורח החיים הבריא שלהם רבים מהם הגיעו לגילאים מופלגים.

הבגדים שהנזירים לבשו נחשבו למקודשים ונקראו אסכימא, צבעם היה כנראה שחור. היה להם גלימה, אדרת וברדס. כל חלק מהבגדים היה ציור או רקמה של גולגולת שמסמלת את התחייה והיותם קשורים לממלכת הרוח ומעבר לממלכת החומר.

 

 

מאמרים על נצרות באתר - לחצו לקישור

סדרת מאמרים כללי

נצרות קופטית

נצרות מרונית

נצרות סורית

 

מאמרים על נצרות באתר תרבויות עולמי חו"ל - לחצו לקישור

נצרות אורתודוקסית

נצרות סלאבית

נצרות קתולית

נצרות פרוטסטנטית

נצרות מונופיזיטית

נזירות מצרית

נצרות כופרת

נצרות אתיופית

 

מאמרים נוספים בנושאי נצרות

סדרת מאמרים בנושא מיסטיקה נוצרית - לחצו כאן

סדרת מאמרים בנושא קדושים בנצרות - לחצו כאן 


 



 

 


 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics