לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

סורים יעקובינים.
 
זאת קהילה שמונה היום קרוב ל-6 מליון איש ברחבי העולם, חלק גדול מהם בהודו, אך קרוב ל100.000 איש עדיין חיים בצפון סורים בכפרים בהרים ומדברים ארמית. לפי טענתם הם הקהילה הנוצרית הקדומה ביותר, שהתחילה עם השליחים בירושלים, בביתו של מרקוס. מרקוס היה אחד מ70 התלמידים של ישו וכתב את הבשורה הקדומה ביותר – הבשורה על פי מרקוס.
לפי הסורים הקדוש פטרוס כונן את הכס הקדוש הראשון בנצרות באנטיוכיה בסביבות שנת 37 לספירה, 4 שנים לאחר עלייתו של ישוע השמיימה, זה לפי ההיסטוריון אוספיוס. כך נוסדה הפטריארכיה הסורית הראשונה. עד שנת 518 שלט הפטריארך של אנטיוכיה על כל המזרח ואז התפלגו היוונים אורתודוכסים על רקע המונופיזיטיות.
הסורים טוענים שעוד בזמנו של ישו הייתה תכתובת בינו לבין מלך אגדי בשם אבגד ששלט בסביבות אדסה, ובידיהם נמצאת תכתובת זו, וגם זאת הוכחה לקדימות קהילתם. להלן התכתובת:
אבגר אוקומו, השליט, לישו המושיע הטוב שהופיע במחוז ירושלים, שלומות. שמעתי עליך ועל הריפויים שלך, איך אתה מרפא ללא תרופות ועשבים... וכששמעתי על כל הדברים הללו הקשורים אליך החלטתי שזה אחד משני דברים, או שאתה אלוהים וירדת מהשמים לעשות את הדברים הללו, או שאתה בנו של אלוהים מפני עשותך את הדברים הללו. מסיבה זו אני כותב בכדי להתחנן לפניך להגיע אלי במהירות ולרפא את הדברים שאני סובל מהם....
תשובתו של ישו דרך חנניה.
ברוך אתה שמאמין בי, מבלי לראות אותי... בקשר למה שכתבת אלי, לבוא אליך, אני צריך קודם כל להשלים את כל שבשבילו נשלחתי הנה, ולאחר שאשלים זאת להילקח אליו ששלח אותי, וכאשר אלקח למעלה, אשלח לך אחד מתלמידי לרפא את סבלך ולתת חיים לך ולאלו שאיתך..
לסורים היה תפקיד חשוב בשמירת התרבות האנושית. הספרות הייתה אצלם חשובה והם העתיקו את הכתבים של הפילוסופים היוונים ומשם זה עבר לערבים
לנזירות היה תפקיד חשוב אצלם, המפורסם ביותר מבין הנזירים היה שמעון של העמוד. התפתחה אצלם מסורת נזירות מיוחדת, אך על כך בהמשך...
בעקבות המחלוקת המונופיזיטית נרדפו הסורים ומי שארגן מחדש את הכנסייה היה נזיר בשם יעקב ומכאן השם "יעקובינים". זמן השיא של הכנסייה היה דווקא תחת השלטון הערבי, כ2 מליון איש, היה להם רובע משלהם בשמן מסעי הצלב, הרובע הצפון מזרחי של העיר העתיקה, לאחר מסעי הצלב ועם התגברות הרגשות המוסלמיים בסוריה הם הלכו ודעכו, אך יש להם שלוחה בהודו ובה מאמינים רבים.
כרבע מליון סורים מתו במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכיום נשאר רק מיעוט מבוטל של כמאה אלף איש בסוריה, עיראק ותורכיה, חלקם בכפרים בהרים שבהם מדברים עדיין סוג של ארמית. אך יחד עם זאת החלו לקום קהילות סוריות ברחבי העולם של מהגרים. שנת 1915 ידועה על ידי הסורים בתור "שנת החרב".
הסורים הם מונופיזיטיים, בזמן הבשורה ירד מלאך אלוהים על מרים וניקה את קרביה מבפנים, עושה אותה טהורה, אז יכל העיקרון השני של האלוהות להתגשם בתוכה, אלוהים הוא אחד אך מופיע בצורה משולשת, העיקרון הראשון הוא האב, השני הבן, השלישי התהלוכה, התקדמות – procession
ישו הוא אדם שלם עם נפש שלמה.
מרי היא יולדת אלוה, בישו הטבע האלוהי והאנושי מחוברים, המוות הפריד בין הגוף לנפש, אך אלוהותו נשארה גם בגוף והייתה אחד. אמונות אלו חשובות כי הם מנוגדות לרוח הנסטוריאנית. הנסטוריאנים היו היריבים האידיאולוגים ולעיתים גם הפיזיים של הסורים באותו חבל ארץ.
הסורים מתפללים 7 פעמים ביום, אך מחברים את התפילות לכדי 3 זמני תפילות. התפילה משולבת עם שירה בארמית. למוזיקה תפקיד חשוב אצל הסורים ורבים מאנשי הקודש שלהם הלחינו לחנים בהשראת שירת הלווים בבית המקדש.
הפטריארכים של הסורים נקראים איגנטיוס וזאת על שם הפטריארך השני של אנטיוכיה. לפי המסורת הוא היה הילד שישו החזיק בזרועותיו כשלימד את השליחים איך להיות. הוא גם כתב מכתבים שנשארו מחוץ לברית החדשה אך שחשובים להבנת הנצרות הקדומה. המסורת הפטריארכיה הסורית קושרת את ההסמכה שלהם והסמכות שלהם אליו
 
כנסיית סנט מרקוס בירושלים.
בביתו של מרקוס, לפי הסורים, הייתה הסעודה האחרונה, מרקוס הוא זה שנשא את כד המים, שם גם ירדה רוח הקודש בפנטקוסט, שם גם חיו התלמידים בשנים הראשונות. בכנסייה בירושלים נמצאה כתובת מהמאה החמישית במקום שמעידה שהבית הוא מהמאה הראשונה. להלן נוסח הכתובת:
"זהו בית מרים, אם יוחנן, המכונה מרקוס, אותו הנציחו השליחים הקדושים ככנסייה בשם אימו של האל, מרים, לאחר עליית אדוננו ישוע המשיח השמיימה. הכנסייה נבנתה מחדש בשנת 73 לספירה, לאחר שהקיסר טיטוס החריב את ירושלים."
בכנסייה הסורית בירושליםיש איקונין של מרים שלפי המסורת צייר אותו לוקס. לוקס כתב את ספר הבשורה השני בעתיקותו וגם את ספר מעשי השליחים. במקום גר יעקוב אחיו של ישו ובישוף הכנסייה הראשון.
התיאולוג הסורי איאוניס, 860 לספירה, מספר לנו כי השליחים הנציחו את שמן המשחה הקדוש בפעם הראשונה בתולדות הכנסיה בבית זה, כמו כן העניקו את טקס ההכנסה ברית הדת הנוצרית לראשונה בבית זה, אפילו מרים הבתולה קיבלה את סודות ההטבלה בבית זה ובשנת 51 לספריה היה הכנס הראשון של כל הכנסייה בבית זה. גם פטרוס ששוחר באופן פלאי מהכלא הגיע לבית זה, מתיתיהו נבחר להשלים את 11 השליחים בבית זה, 7 השמשים הראשונים נבחרו בבית זה, ועוד כהנה וכהנה.
 
סגפנות ונזירות סורית.
בתחילת דרכה, במאה ה3-4 היו כל מיני סוגים שלנזירות שונים ומשונים, מצב זה נמשך עד וועידת חלקדון ב451. חלק מסוגי הנזירות מזכירים פקירים של המזרח:
למשל, היה סוג של נזירות של נזירים שהיו כל הזמן עומדים, ביום ובלילה, עד שלפעמים הם היו מתקבעים במצבם. אם היו ישנים על מקל, ולא יכלו לספק צרכיהם בעצמם ולכן היה להם עוזרים שעזרו להם לעשות צרכים, למשל, לנוע ממקום למקום. היו כאלו שהיו עומדים במקום אחד, היו כאלו שלעיתים עמדו ולעיתים כרעו, היו כאלו שנעו ממקום למקום ואף היו ישנים בהליכה או בעמידה. היו נזירים שחיו על עצים, לעיתים בתא, ולעיתים סתם כך, הם נקראו מנדריטים, והתקיימו אפילו עד המאה ה13, ישנו נזיר מפורסם בשם יוהניט שחי על עץ ברוש ובחסד האל נפל מתוכו כמה פעמים עד שטקס עצה וקשר עצמו עם שרשרת ברזל לעץ כך שאם הוא נופל הוא תלוי בין ארץ לשמים, ותלוי גם בחסדי עוברי אורח שיחזירו אותו למקומו. היו , כמובן, סוג של נזירים שחיו בחללים סגורים, היה את נזירי העמוד המפורסמים, והסוג, אולי, המשונה ביותר היה של המשוגעים., נזירים שעשו עצמם משוגעים במשך היום בכדי שאנשים יבוזו להם, וכך ישתתפו בגורלו של ישו. בלילה הם היו מתפללים ומטהרים. הרעיון היה לעבוד כנגד הגאווה העצמית, וזה מזכיר קצת את הסופים המאלמים המאוחרים יותר. המפורסם מביניהם היה שמעון המשוגע מהמאה ה7. הוא חי עד גיל 39 כנזיר בנחל ארנון שבירדן, אבל אז החליט לעשות מעשה. הוא מילא את כיסיו בחרצנים וקליפות אגוזים ופנה ללכת לכנסיית העיר הקרובה, בבואו לשם המטיר שלל קליפות וחרצנים על נרות הכנסייה, באמצע התפילה, עד שהצליח לכבות את כולם, לזוועת המאמינים, אך בכך לא אמר די, הוא טיפס על במת המטיף והמשיך להמטיר משם את קליפותיו, כשהוא מכוון אל הנשים. רק איש אחד בקהל סירב להתרשם מהמבצע המטורף והניח שלפניו רק נזיר מתחזה למשוגע, איש זה הזמין את שמעון לבתו. האורח שמעון החל לחשוש שאולי בכל זאת הוא עלול לחטוא בחטא הגאווה שתבוא כתוצאה מהכנסת האורחים המכובדת, והחליט, בו במקום, לגמול לאיש כגמולו. עם לילה הוא התגנב למיטת אשתו, כשהוא דואג שיעשה את זה בצורה כזאת שבעל הבית יתפוש אותו בדיוק בזמן. שמעון הועף מהבית לשביעות רצונו. והאיש שהזמין אותו אליו נשבע שאין יותר נבל ממנו. מה שעשה את שמעון עוד יותר מאושר.
 
הייתה אז דת שנקראה מניכזם. מני, המייסד, לימד שהדרך לאדם מהחושך אל האור היא על ידי שמירת הנפש מלכלוכי הגוף, ועל ידי תרגול של טהרה וויתור, המניכיאים חולקו ל2, הנבחרים, שהיו נזירים, והאנשים הפשוטים, שהיו רק שומעים. יש לכך השפעה בכנסייה הסורית שבה האנשים המוטבלים נקראו הבנים והבנות של הברית, הם חיו חיים של סגפנות בבתיהם, בעוד שהרוב של אנשי הכנסייה לא הוטבלו, אלא רק שמעו. הבנים והבנות של הברית חיו חיי רווקות, מקיימים חוקה ברורה ונקראו בני קיימה, כשהגיע הזמן בהיסטוריה שבו כל הקהילה הוטבלה, עם קבלת הנצרות כדת רשמית, עברה החלוקה הדואלית הזו למנזרים, שם המשיכו בני הקיימה להתקיים בקהילה נזירית.
זה מזכיר כמובן את האיסיים.
תומס ממרגה כותב בקשר לנזירים הסורים:
"חלק מהאבות כתבו בספריהם שקיים בלב מראה נהדרת ואינטלקטואלית שהבורא של הטבעים יצר מכל הטבעים הרוחניים והנראים שבבריאה למען הכבוד הגדול של דמותו, וכאמצעי לגלות את הלא נראות שלו, והוא עשה אותה קשר, וחיבור והשלמה של כל הטבעים. האבות קוראים לזה כעת ה"יופי של הפרסונה שלהם" ועל ידי סנט פאול היא נקראת "הבית של השלום", ועל ידי החכמים "הבית של הטוב", ועל ידי האחרים "הבית של השמחה", שבתוך זה מצויה הרוח של התאמה שקיבלנו מרוח הקודש, ועל זה זוהר האור של החסד. ומי שניקה את הראי הזה של הדברים היפים מחוסר הטהרה של התשוקות ומהחטא וחידש אותו ומיסד אותו במצב הראשוני של הטבע של בריאתו, יכול לראות על ידי האור של קרניו הנהדרות כל מיני דברים רוחניים ששייכים לטבעים ולדברים של הבריאה שהם רחוקים, ושהם קרובים. וזה אשר מסוגל על ידי הכוח הסודי של רוח הקודש לראות לתוכם בקרבה כאילו הם כולם מסודרים בסדר, מבלי שדבר יכסה דבר, לפני עיניו, וכאשר נתפשת עבודת האלוהים על פני הנפשות של אנשים קדושים, אזי נמצאת עליה ושוכנת בתוכה מתנה זו של רוח הקודש, והוא נותן מתנה זו על הטוב, והופך אותם לבעלי חיים ושמחה לנצח.
 
אפרים הסורי.
הבישוף של אדסה לקראת סוף המאה הרביעית, כתב ספרים רבים, שירים והלחין לחנים. הוא נקרא "השמש של הסורים", "הנבל של רוח הקודש", ועוד...
אולי הדמות החשובה ביותר בכנסייה הסורית, ייסד את הכנסייה בניסביס, אדסה, והקים את הבית ספר של ניסביס, שהחזיק את התיאולוגיה הסורית. הוא גם מלחין חלק גדול מהשירים בתפילה.
מסופר עליו שפרצופו תמיד היה עצוב והוא לעולם לא צחק, הוא מת ב373
 
תפילה של אפרים הסורי.
אדון ושולט של חיי, מנע ממני את רוח העצלות, סקרנות בטלה, תאווה לכוח ודיבור בטל.
תן לי, משרתך, רוח של צניעות, חסידות, סבלנות ואהבה.
אדון ומלך, תן לי לראות את חסרונותי ולא לשפוט את אחי ואחיותיי. מפני שאתה ברוך לדורי דורות, אמן.
 
מדבריו:
בהוד שלו שוכנים כוחות, טבעים ומלאכים, וכל דבר נמשך אליו ויוצא מתוכו ולמרות זאת לא מסוגל למצוא אותו. בנשימה אחת הכל תלוי, היא מחזיקה הכל ללא התעייפות. במלאות שלו הכל שוכן, כפי ששוכנים בחלל ריק. הוא גדול מדי מכדי להיות מוסתר בדבר כלשהו. ראה, הוא מכוסה, אבל לא מוסתר, מפני שעל ידי עצמו הוא מסתיר עצמו. למרות שהוא קרוב אלינו הוא בו זמנית רחוק. למרות שהוא בתוכנו, הוא לא. ולמרות שהבריאה בתוכו, הרי זה כאילו היא לא בתוכו. למרות שאף אחד לא מסוגל להסתיר עצמו בתוכו, הוא מסתיר עצמו בעצמו".
מזכיר את התפישה המוסלמית של אלוהים נמצא קרוב יותר מהוורידים, ויחד עם זאת רחוק.
 
באחד משיריו הוא כותב:
"תהילה לשקט שדיבר מלותיו.
תהילה לגבוה שנראה על ידי מופעו.
תהילה לרוחני, לנסתר, לחי.
תהילה לנסתר, שגם על ידי המחשבה לא מסוגל להיות מורגש על ידי אלו שמנסים להשיג אותו, אך על ידי חסדו מורגש בידי אדם.
אדם נוצר בדמות אלוהים ונועד להיות מקום משכנו:
"מבורך זה שחתם נפשותינו, ועיטר אותם ושמר אותם לעצמו.
מבורך זה שעשה את גופותינו משכן לטבעו הלא נראה.
תהילה ליפה, ליצר אותנו בדמותו.
תהילה לזה שזרע אורו בחשכה.
תהילה לו לגבוה שערבב את המלח שלו במחשבותינו, את הלחם שלו בנפשותינו".
 
מדבריו:
"אף אחד בבריאה הוא לא עשיר, אלא זה שירא את אלוהים, אף אחד הוא לא באמת עני, אלא זה שחסר את האמת...... מספק עבורך הוא לחם יומך, שבא מזיעת פרצופך".
(הנזירים הראשונים נהגו לגדל את האוכל שלהם בעצמם).
"הצולל מביא מהים את הפנינה... הבא מהמים את הטוהרה שחבויה בפנים... הפנינה שהיא כתכשיט בכתר של האלוהות... הו מתנה שבאה לא תמורה עם הצולל. את מחזיקה את האור הנראה שבלי מחיר עולה מילדי האדם, משל של הנסתר, שמבלי מחיר נותן את התוצר היום הנסתר. אנשים התפשטו מבגדיהם וצללו ומשכו אותך החוצה, הו פנינה. אלו לא היו מלכים ששמו אותך לפני האדם, אלא אלו העירומים שהיו סוג של עניים, והדייגים שהיו גליליים, מפני שגופות מלובשות לא יכלו לבוא לפניך, באו אלו שהיו ערומים כילדים".
(אפרים משתמש בדימוי של פנינה וצולל, דימוי שהיה נפוץ בקרב מיסטיקנים נוצרים ומוסלמים קדומים).
"כאן יש להאשים את המראה, אם הבהירות שלה מכהה מפני שיש כתמים עליה, מפני שהלכלוך שעליה נהיה כיסוי מפני אלו שמסתכלים עליה. אם המראה שלנו מכהה, זה עונג לשנואים, מפני שהחטאים שלהם לא נראים, אך אם היא מצוחצחת ונקייה, זה החופש שלנו שמתקשט, ברוך הוא שמצחצח את הראי שלנו".
(אפרים משתמש בדימוי של ראי, שכל כך נפוץ ובסיסי במיסטיקה המוסלמית).
"הראי שלך נקי וכולו פונה כלפיך. הבהירות שלך גורמת למלוכלכים לנקות עצמם על ידיה, מפני ששום טומאה לא יכולה להצטרף אליך, אלא אם כן ניקתה עצמה מהלכלוך שדבק בה".
הנפש מוכנה להסתכל על האלוהים ולשקף דמותו בתוכה".
"הממלכה שלו, נמצאת בתוך הנפש שלך, אם אתה נכון. כנס, משאיר את בלבול התענוגות ושחיתות התאוות, הטעויות של חשק וכסף, והעניינים שפוגעים בך. כנס והימצא בתוככי עצמך בחלקים הטהורים של מחשבותיך וחפש שם את הממלכה. כנס והימצא בתוככי לבך, מפני ששם הוא האלוהים, מפני שזה לא הוא שהולך ממך, אלא אתה שהולך ממנו".
(האלוהים נמצא בתוכנו, תפישה סופית בסיסית).
"הבה וכל אחד מאתנו יהיה מקום משכן לו שאוהב אותנו. הבה ונבוא אליו ונעשה את משכננו אתו. זאת האלוהות שלמרות שכל הבריאה לא יכולה להכיל אותה, אזי נפש צנועה ושפלה מספיקה לקבל אותה".
(מזכיר את התפישה הסופית של אני שוכן בלבו של משרתי הנאמן, וכן את עניין האמון, שהשמיים וארץ לא יכלו להכיל אותו, ורק ליבו של משרתי הנאמן).
"הלל את האור הנסתר על ידי הניצוצות ממנו, קשה לעין של הנפש להסתכל על האור הנסתר, על ידי הניצוצות ממנו היא מסוגלת ללכת ולפגוש אותו. הוא שולח בהירות מעצמו לאלו היושבים בחשכה, הוא מפנה את עיניהם מהיופי של דברים חולפים ליופי של אלוהים עצמו".
(יש כאן את תפישת העין של הנפש ותחילת הפילוסופיה של ניצוץ האור של שרוורדי).
 
על הבכיינות:
הוא נודע בבכיינותו האין סופית. "כשם שבכל האנשים הנשימה הנה פונקציה טבעית שלא נפסקת, כך עם אפרים זה היה טבעי לבכות. לא היה יום, לא לילה, לא שעה, לא רגע, ולו קצר, שבו עיניו שלא היו ערות ומלאות דמעות, בעודו חושב רגע על החסרונות והטעויות של חייו, ורגע על החסרונות והטעויות של המין האנושי.
כותב אפרים באחד משיריו:
"כל הרבה תחומי האחריות שלי יבקשו יחדיו עד שישיגו וויתור. ויחידיו ישמיעו קולות של בכי, ויזילו דמעות כמו מים, והלב שלנו ישבר באנחות, עד שתהיה מחילה."
בכנסייה הסורית אנו מוצאים שהתואר של הסגפן היה "בכיין". יצחק מנינוה כותב על הערך של דמעות: כאשר המחפש מתחיל לעזוב את הגופניות של העולם הזה ועובר לטריטוריה שנמצאת מעבר לטבע הנראה, אז, באחת הוא יגיע לחסד של הדמעות... דמעות אלו יתחילו והם ינהגו אותו להשלים אהבתו אל האל.
אחד מהשמות הראשונים של הסופים היה הבכיינים. על הבכי נאמר: כשהלב בוכה על מה שאבד, הרוח שמחה על מה שהיא מצאה. אחר אמר: אחים, האם לא נבכה בתשוקה לאלוהים? האם זה שבוכה בגעגועיו לאדונו ימנע ממנו החזון של אדונו?
 
יצחק מנינוה.
חי במאה השביעית, בישוף של נינוה, לאחר 5 חודשים עבר לגור בהרים בבדידות ושם עלה מדרגות הסולם המיסטי, כתב ספר – כתבים מיסטיים , שזה מדריך לדרך. שני השלבים הראשונים של הדרך טיהור והארה. השפיע כנראה על הסגפנים הערביים הקדומים.
 
מדבריו:
לא לנסות ולהסתכל על השמש עד שתפוח עין הנפש טוהר, מזכירים את דברי פלוטינוס: לעולם העין לא יכלה לראות את השמש אלא אם כן הפכה דמוית שמש בעצמה, ולעולם לא יכלה הנפש לקבל חזיון של היופי הראשון אלא אם כן נהייתה יפה בעצמה.
מוות בחיים יציל את הנפש ממוות במוות. קשיים צריכים להתקבל ברכה למען הטוב, האהבה של אלוהים לא יכולה לבעור בלב אוהב נוחות. "עד שהאדם החיצון נהיה מת לדרכיו של העולם, לא רק לחטא, אלא גם לכל השרות הגופני – עד שהאימפולס הטבעי מדוכא – כך שהמתיקות של החטא אין לה יותר שלטון על הלב, הרוח של אלוהים לא מתפשטת במתיקותה, וצלעות האדם של נחשפות לחיים, והאימפולס האלוהי לא מראה עצמו בנפש".
זה על ידי תפילה שהאהבה נשמרת, מפני שתפילה היא יחסים עם אלוהים, שעל ידיהם המחשבות מוארות והנפש מרוממת, והרוח מובאת להתרכז בזה שהוא אלוהי.ובזמן התפילה הרוח בשיכרון ורואה דברים שאי אפשר לדבר עליהם. "איזהו הזמן שהוא כה קדוש ומתאים לקידוש וקבלת המתנות, כמו זמן התפילה, שבו אדם מדבר עם אלוהים? בזמן זה.... על אלוהים לבד הוא חושב, ובו עצמו הוא מסופק, כל מחשבתו מוכלת ביחסים אתו וליבו מלא בו, זה במצב זה, לכן, שרוח הקודש מתחברת עם הדברים, שהאדם מתפלל, תובנות שלא ניתן להגיע אליהם מתעוררות בו, שעל ידי התובנות הללו... המחשבות מוכלות באקסטאזה.
סוג התפילה הגבוה ביותר הוא תפילה מנטאלית.... המילים המבוטאות על ידי הלשון והתחינות של הלב בתפילה הם רק מפתחות: "מה שבא אחריהם זה הכניסה לאוצר. כאן, אם כן, כל הפיות והלשונות דוממים, והלב, אוצר המחשבות, השכל, השולט על החושים, הרוח הנועזת, אותה ציפור מהירה, וכל כוחותיהם ויכולותיהם... חייבים לעמוד דומם שם, מפני שאדון הבית הגיע".
"אין תפילה מעבר לתפילה טהורה, מפני שמעבר לגבול זה תפילה הופכת לאקסטזה, הרוח לא רואה יותר, אך היא מחזיקה. התפילה הייתה הזרע. התבוננות הקציר, והקוצר עומד משתהה לראות איך המזרעים העניים והקטנים הוא קוצר יבול של שיבולים נהדרות שהנצו לפניו".
 
הלימוד האקסטולוגי של יצחק הוא פשוט ורוחני. להינצל מגיהינום זה הממלכה, ולהישאר מחוץ לממלכה זה הגיהינום. הוא אומר: "העינויים למען האהבה, זאת אומרת, של אלו שקולטים שהם חטאו כנגד האהבה, הם יותר קשים ומרים מהעינויים דרך פחד... "
 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics