לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

קופטים.

מתחיל הכנסייה הקופטית, השליח הראשון אל הקופטים, היה לפי האגדה סנט מרקוס, כותב הבשורה השנייה, תלמיד ישיר של פטרוס, ודמות חשובה בירושלים של הנוצרים הראשונים. לפי הסורים בביתו הייתה הסעודה האחרונה הוא היה זה שהלך עם כד המים בשוק. הוא היה אחד מ70 התלמידים של ישו. לפי האגדה הוא הגיע לאלכסנדריה במטרה לחפש אנשים שאליהם הוא יוכל להעביר את הבשורה, בינתיים הוא ניגש לתקן את סנדליו אצל סנדלר בשם אנניוס. במהלך התיקון הסנדלר דפק את אצבעו, וצעק, כתוצאה מהכאב "אלוהים הוא אחד". מרקוס הבין שהגיע לאדם הנכון. הוא ריפא את הסנדלר מפצעו. ולאחר מכן, לאחר שהסנדלר שאל אותו מנין כוח הריפוי שלו, הוא סיפר לו על ישו ועל הבשורה שלו. הסנדלר נהיה, כמובן, נוצרי, וכך כל בני ביתו, ואחר כך גם הפטריארך הראשון של אלכסנדריה. לפי האגדה ניתן גם ללמוד על הנוצרים המצריים הראשונים, הם היו כנראה מקהילת היהודים היווניים שחיה באלכסנדריה, וזה ניתן להבין מהקריאה: "אלוהים הוא אחד".

אנניוס נהיה הבישוף הראשון ביחד עם 3 פרסביטרים – אבות ו7 דיאקונים ו11 משרתים אחרים.

פעולתו של מרקוס באלכסנדריה והקמת הכנסייה והקהילה שם הרגיזה מאד את הפגאנים, בזמן הפסטיבל של סרפיס, שהיה בדיוק בזמן הפסחא, קהל גדול נכנס לכנסייה, תפש את מרקוס וגרר אותו ברחובות אלכסנדריה. בלילה, הוא נזרק שותת דם לכלא. הייתה רעידת אדמה גדולה ומלאך הופיע לפניו ואמר לו כך: הו מרקוס, משרת האלוהים, הראשון מבין הקודשים במצרים, ראה שמך נכתב בספר של החיים הנצחיים ואתה נספר בין השליחים הקדושים, הזיכרון שלך לא ישכח לנצח..." לאחר מכן ישו הופיע לפני מרקוס.

בבוקר ההמון המוסת הוציא את מרקוס וגרר את גופו בכל רחבי העיר עד שמת, שניסו לשרוף את גופתו שלח ישו סערה גדולה שפיזרה את הכנופיה, והמאמינים יכלו לקחת אותה ולקבור אותה בכנסיה, שם היא נמצאת עד היום.

סנט מרקוס:

בברית החדשה מופיע יוחנן מרקוס כמלוום של המיסיונרים הראשונים פאול וברנבס. הוא היה בקשרים קרובים עם ברנבס, גם קשרי משפחה, כנראה בני דודים. הוא ליווה את פול וברנבס בשליחות הראשונה שלהם לסלוקיה וקפריסין כעוזר, ואז הוא נסע איתם לפמפליה באסיה הקטנה, שם הוא עזב אותם וחזר לירושלים (הכל מופיע במפעלות השליחים ובמכתב אל הקולוסיאנים). העזיבה של מרקוס גרמה לריב בין ברנבס ופאול, כשפאול תכנן את המסע השני הוא הציע זאת לברנבס וברנבס הציע לקחת אתם גם את מרקוס, פאול סרב בתואנה ש"אחד שעזב אותם בפמפיליה" לא זכאי להימנות על חברתם. כתוצאה מהריב דרכם של פאול וברנבס נפרדה וברנבס לקח אתו את מרקוס לקפריסין בעוד שפאול חזק לקיליקיה וסוריה.

מרקוס נחשב קרוב לפטר מכיוון שבמכתב של פטר הראשון הכותב מעביר דרישת שלום לקוראים ממרקוס שמזוהה עם מרקוס האוונגליוני המדובר.

לפי המסורת הנוצרית הבשורה על פי מרקוס היא רשומות של דברים שקיבל מרקוס מפטרוס. מרקוס הוא המתרגם או המפרש של פטרוס. קלמנט מאלכסנדריה שחי בסוף המאה השניה אומר שמרקוס, המתרגם והתלמיד של פטרוס, גם העביר לנו בצורה כתובה את הדברים שנאמרו על ידי פטרוס, לפי דבריו מרקוס כתב את הבשורה שלו ברומא בזמן שפטרוס עדיין לימד. הוא מסתמך על הפסוק במכתב הראשון של פטרוס: זו אשר בבבל, שנבחרה יחד אתכם, שולחת לכם ברכות, וכך גם בני מרקוס. זו אשר בבל מפורש כרומא, קהילת רומא. יש מפרשים שאומרים ש"זו אשר בבבל" הכוונה היא למצרים...וזאת לפי גון קריסוסטום.

יחד עם זאת המקור הראשון המוסמך שמתאר את תפקידו של מרקוס כמייסד הכנסייה במצרים הוא אאוזוביוס, היסטוריון הכנסייה שחי בקיסריה במאה ה4. "אומרים שמרקוס זה היה הראשון לצאת למצרים ולהטיף את הבשורה, שהוא כבר כתב לעצמו, והראשון שארגן את הכנסיות באלכסנדריה".

לפי אאוזוביוס מרקוס הגיע למצרים 15 שנה לאחר מות ישו.

ישנו מכתב מקלמנט מאלכסנדריה, שיש וויכוח בין החוקרים בנוגע למהימנותו, על בשורה סודית שנכתב על ידי מרקוס בהיותו באלכסנדריה. קלמנט מצטט קטע מבשורה זו שבה ישו מקים מהמוות צעיר ומקבל אותו בטקס לילי ארוך של חניכה.

"באשר למרקוס, אס בזמן שהותו של פטרוס ברומא הוא כתב סיכום של מעשי אדונו, לא, יחד עם זאת, מספר על כולם, ולא מרמז על הסודיים שבהם, אלא בוחר את אלו שהוא חשב שהם השימושיים ביותר למען הגברת האמונה של אלו שהודרכו. אך כשפיטר מת כקדוש, מרקוס הגיע לאלכסנדריה, מביא עמו את רשימותיו ואת אלו של פטרוס, שמתוכם הוא העביר לתוך הספר הקודם שלו את הדברים המתאימים לכל מה שתורם להתקדמות כלפי ידע (גנוסיס). וכך הוא חיבר בשורה רוחנית יותר למען השימוש של אלו שכבר נהיו מושלמים. למרות זאת, הוא לא פתח עדיין את הדברים שאי אפשר לבטא אותם, וכן לא כתב את שיעורי החניכה של האדון, אך לסיפורים שכבר נכתבו הוסיף עוד אחרים ויותר מכך, הביא מספר אמרות שהוא ידע שהתרגום שלהם, על ידי המיסטיקן, יוביל את השומעים לתוך המשכן הפנימי ביותר של האמת החבויה על ידי 7 צעיפים. וכך, לסיכום, הוא סידר מראש את העניינים, לא בחוסר זהירות ולא בטרוניה, לפי דעתי, ובמותו, הוא השאיר את החיבור שלו בכנסייה של אלכסנדריה, היכן שהוא גם כיום מאד נשמר, ונקרא רק לאלו שעברו כבר חניכה לתוך המסתורין הגדולים".

הכנסייה הקופטית:

על 10 הפטריארכים הראשונים של אלכסנדריה, לאחר מרקוס, אנחנו לא יודעים הרבה, חוץ מאשר את שמם. הדמות הממשית הראשונה בהיסטוריה של הכנסייה המצרית הוא קדוש גדול בשם סנט קלמנט. שמת ב212. ולמעשה היה יווני במוצא שהתיישב באלכסנדריה והנהיג את הבית ספר התיאולוגי שם, הוא הושפע כנראה מזרמים פילוסופים וגנוסטיים שהיו אז באלכסנדריה, נזכיר רק את פלוטינוס מהנאו פלטוניות, וחיבר מספר חיבורים המחברים בין הפילוסופיה לבין הנצרות.

העובדה ש10 הפטריארכים הראשונים כמעט ולא מוזכרים, מרמזת על כך שבאותה תקופה הנצרות במצרים הייתה נזילה, נוטה, אולי, לכל מיני זרמים כופרים, ולכן אין בהיסטוריה המאוחרת של הכנסייה אזכורים אליה, ורק סנט קלמנט נכנס לתוך האורתודוקסיה הרשמית, וגם זאת עם הסתייגויות.

סנט קלמנט:

סנט קלמנט מנסה ליצור גנוסטיות נוצרית.

"ישנה סוג של האצלה אלוהית שמואצלת לתוך כל האנשים ללא יוצא מן הכלל, אך במיוחד היא נכנסת לתוך אותם אלו שמבלים את זמנם במדיטציה, מסיבה זו הם מודים, ולו גם נגד רצונם, שאלוהים הוא אחד, לא נברא וקיים לנצח, ושהיכן שהוא למעלה הוא באמת קיים לנצח. גם השמש לא יכולה לגלות לנו את האלוהים האמיתי. ההיגיון או המילה נותנת חיים, שהוא השמש של הנפש, לבדו מסוגל לעשות זאת, דרכו ורק דרכו, כשקרניו זורחות על המקומות הסודיים ביותר של המחשבות, עין הנפש מוארת".

הנפש עצמה מודעת למטרתה הגבוהה, ומכירה עצמה להיות נפרדת ממה שהוא רק זמני ונעלם.

"מההתחלה, הייתם נצחיים וילדים של חיים נצחיים, וביקשתם לקחת על עצמכם מוות, כך שתוכלו לנקז אותו לתחתית ולהרוס אותו, שהמוות ימות בכם, ודרככם, מפני שאם תהרסו את העולם, מבלי שאתם עצמם תהרסו, אתם האדונים של היקום ונצחיים."

לקלמנט הנפש הגנוסטית היא תדמית אלוהית, נשית כמו האלוהים עצמו, מעוטרת עם מעלות מושלמות, בהתאם לפעולה היוצר של הטבע, משמעת, והגיון, והנפש שכך התייפתה, יכולה, ונעשית המקדש של רוח הקודש.

לסנט קלמט חשובה התפילה המנטאלית, בטענו שאפשר לשלוח למעלה תפילה לא מדוברת, אם רק האדם שמתפלל מביא את כל המאמץ הרוחני שלו לכך לפי הקול הפנימי של המחשבות, בפניה לא מופרעת אל האלוהים. תפילה, הוא אומר, היא יחסים ותקשורת עם האל, ולמרות שאנחנו פונים אליו מבלי לפתוח את השפתיים, בשקט, הזעקה שלנו תגיע אליו מהמעמקים הכי פנימיים של הלב, ובעוד אנחנו חושבים על אלוהים, הוא יהיה לידנו ובתוכנו."

נזירות קופטית – מצרית.

הנזירים המצרים הבודדים, היו קודם כל סגפנים שעסקו בסגפנות קיצונית, ביחס לצום, ערות, חשיפה לקור וחום, עבודה מאומצת, ומלחמה כנגד הגוף, בהאמינם שדיכוי של הגוף משמעו גדילה של הטבע והפקולטות הרוחניות, והכוח לראות חזיונות ולקבל התגלויות, האוכל שלהם היה מורכב רק מלחם, שלעיתים נאכל עם מלח, או עשבים מרים ושמן, והם שתו רק מים, הביגוד שלהם היה פשוט, שעות השינה שלהם מוגבלות, וכשהם ישנו כבר זה היה על הרצפה או מחצלת כשאבן למראשתם. הם נטו לבכי.

"צום הוא הדיכוי של הגוף, תפילה היא שיחה עם אלוהים, ערות היא מלחמה כנגד השטן, הימנעות היא להיות נגמל מבשר, צניעות היא המצב של האדם הראשון, כריעת ברך היא ההטייה של הגוף לפני השופט, דמעות הם הזיכרון של החטאים, עירום הוא הכלא שלנו שנגרם על די העבירה על הפקודה, ושרות הוא תפילה מתמדת ותהילה לאל".

היו מקומות שבהם היה ריכוז של נזירים כמו במדבר ניטריה.

גון קסיאן האבות של המצרים.

ממוצא מערבי אך בילה את רוב חייו בסקטה במצרים בעמק ניטריה. מת ב432

גון מראה את השלבים בדרך: "ההתחלה של הישועה היא פחד מאלוהים. "מהפחד של אלוהים עולה חרטה, מהחרטה עולה וויתור, התערטלות ובוז לכל הרכוש, מהתערטלות עולה צניעות, מהצניעות הביטול של הרצונות, מהביטול של הרצונות כל החסרונות נחלשים ונעלמים, על ידי הרחקת החסרונות המעלות עולות ומתגברות, על ידי עליית המעלות טהרת הלב מושגת. על ידי טהרת הלב השלמות של אהבה שליחותית מושגת.

"יש הבדל גדול בין אדם שמכבה את אש החטא בתוכו על ידי הפחד מגיהינום או תקווה לגמול עתידי, וזה שמתחושה של אהבה אלוהית נחרד מהטמא עצמו ומטומאה, ושומר על מעלה של טהרה ולא מחפש גמול בעתיד, אך עושה הכול משמחה במעלה".

(זה מזכיר את דבריה בעתיד של רבעא אל אדוויה).

התפילה הגבוהה ביותר היא תפילה מנטלית, התפילה השקטה, שעולה מעל כל מחשבות אנוש, ומובחנת על ידי אי ביטוי של מילים.

הספר של הרודתוס הקדוש.

מייחסים אותו לבר סודיילי. נזיר שחי בירושלים בסוף המאה החמישית, מבטא את התפישות הנאו פלטוניות של הנצרות האלכסנדרונית. זה ספר שמלמד את הדרך לשלמות שמובילה לגן עדן.

הספר מסבר בעיקר על האיחוד של הנפש עם אלוהים והעלייה. אלוהים הוא הטוב הראשון, שהביא את כל הדברים לידי קיום ומחפש להחזיר את על אלו שנפלו ממצבם הראשוני, ולהגיב לגעגועיהם כלפיו עצמו. הטוב הראשוני הוא גם המהות האוניברסאלית, הקיים כשלעצמו, שבתוכו כל הקיום הנפרד מחפש לאחד עצמו שוב, והוא ההגשמה של געגועיהם הטבעיים. המחשבה של המיסטיקן, לכן, מחפשת את דרך העלייה, ההגשמה של השרות של המחשבות והשלמות של מאמציהם בעלייתם המפוארת, ואלוהים לא משאיר את המחשבות ליפול, אלא קורא ומביא אותם חזרה ומציג ומקבל אותם... והם עוזבים את העבודה שהיו עסוקים בה, ובטהרה ובקודש עושים את הדרך לאיחוד, ככל האפשר, עם האלוהים העליון, שקיים מתחילת הזמן, ומתאמצים בדחיפות וללא מעצור להיות אתו ובתוכו.

אלו שעולים דורשים טהרה כמו באש, הם חייבים להיות מוכנים לסבול צליבה של האדם הזקן, כלומר ההריגה של גוף החטא – "אז המחשבות של המיסטיקן מתקרבות, עירומות, בלי נפש ובלי גוף – ונכנעות בתוך קדושה וצניעות לצלב".

המחשבות של המיסטיקן כשהם מתעלות, חוזרות למקור מהותם ומתערבבות עם הטוב ואינם יותר מחשבות. "מפני שכאשר המחשבות מתערבבות עם הטוב, ההבדלה שהייתה קודם לא נראית או נודעת יותר, ויתרה מזאת, כאשר יש בזה אחד, אי אפשר יותר להחשיב אותם עם ה2, מפני שיש זמן שנקבע שבו לא יהיה יותר המספר 2, מפני שברור שמה שחולק, חולק מהאחד, אך אם החלוקה תבוטל, מכוח ההכרח הכול יהפוך להיות אחד. ערבוב כזה משמעו האלהה, מפני שזה הזהות של אלוהים עם הנפש של המיסטיקן. המחשבות, שעתה נעשו אלוהיות, נהיות אחד עם ישו שהוא הבן של אלוהים, ואף עוברות מעבר למצב זה.

סנט מקריוס.

חי 60 שנה במדבר של סקט, "היה בכל זמן במצב של פליאה על חזיון אלוהי, והוא נהיה כמו איש שיכור בכוחו של אותו חזיון נסתר"

הוא אמר: אם תחפש את אלוהים במעמקים, תמצא אותו שם, אם תחפש אותו במים, תמצא אותו שם, אם תחפש אותו באש, תמצא אותו שם, הוא בכל מקום, הן תחת האדמה והן מעל השמיים, וגם בתוכנו."

גון מלייקופוליס

מהמורים של הקהילה הסורית ואחד מאבות המצרים, חי בתביי וכתב יוונית אך תורגם לסורית. כתב על ה"מצב הרוחני של הנפש. שם דגש על הכנה של הנפש שמחפשת שלמות. הפחד מאלוהים הוא תחילת הדרך, זה עומד למשמר בפתח דלת החושים, כך שאויבי הנפש לא יוכלו להיכנס ולגרום לה לשכוח את אלוהים ולהיהפך לא מוכנה להיות מקום משכנו. צום צריך להיות לא רק של הגוף, מאוכל לגוף, אלא של הנפש, מכל החיבות הרקובות והתשוקות הלא טהורות שנמצאות בה מוחבאות. אז, הנפש מתחילה לרעוב לאותם דברים שהם מעל החושים הפיזיים, ובהיותה משוחררת מהפיתויים של העולם הזה, מחפשת רק לשרת את האדון של האהבה האלוהית. עתה היא במנוחה, לא עוד מוטרדת על ידי מחשבות סותרות, אלא מרכזת כל כוחה או מחשבתה על אלוהים, כשם שהיא עשתה במצבה הטהור הראשוני.

"כפי שהשמש זורחת מעל האופק, הצעיף של החשיכה נעלם מעל פני האדמה, כך שהוא מגלה עצמה בכל יופייה, כך כשהאהבה של ישו זורחת בנפש, והצעיף של האדם הקודם נעלם, הדברים הנסתרים שלא נראו על ידו לפני כן נהיים בהירים, כשם שכשברזל מונח בתוך אש, והאש עוברת לתוכו ונהיית חומר אחד אתו, הברזל לוקח חלק באש, והופך דומה לה ובצבעה, ולא עוד מופיע כפי שהופיע קודם, אלא מקבל על עצמו את צורת האש, מפני שהוא נהיה כלול באש והאש בו, וכך הם נהיים אחד, כך כשהאהבה של ישו נכנסת לנפש כאש חיה ששורפת את עשבי החטא מהנפש, היא נהיית חומר אחד אתו והוא אתה, זה שהיה ישן עתה נהיה חדש, וזה שהיה מת עתה חי, ומהדמיון לטבעו, היא משתנית לדמיון לאלוהים, עתה כל שהיא רואה מופיע לפניה בדמות האלוהים, מפני שהיא ניתנת ליצורים לראות את עבודתו הרוחנית של אלוהים, והיא מוכלת באהבתו לכל בני האדם, מפני שאם זה היה אפשרי, היא תעלים עצמה, שהכול יחיו, וכך נהיית דומה לאלוהים, שהחיים שלו נצחיים, לא כמו חיי אדם".

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics