לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

כבוד פחד ואשמה כמניעים את החברה

סוציולוגים מכירים בכך שציוויליזציות נוצרות סביב שלושה מניעים של פחד, בושה ואשמה. אלו הם אבני הבניין של החברה, לכל חברה יש דרכים ייחודיות איך להתמודד עם כך. ישנם חברות מבוססת אשמה, ישנות מבוססות בושה, וכו.. ישנה גם דרך תגובה שונה בכל חברה, כשערבי מבויש הוא יהרוג, כשיפני מבויש הוא יתאבד...הרבה מחברות המערב מבוססות אשמה, בעוד שבמזרח התיכון ואסיה יש חברות מבוססות בושה, חברות פרימיטיביות הם מבוססות פחד.

במערב, אחד המושגים הבסיסיים הוא טוב נגד רע, אנשי המערב מנתחים כמעט כל דבר מנקודת מבט זו. החברה המערבית בנויה על נכון ולא נכון, צודק או לא צודק, כמעט כל דבר בחברה המערבית נמצא על ציר אשמה – תמימות. תמימות במובן של צודק ונכון. האשמה יכולה לרדוף אנשים, לגרום להם לפחד ולהאשים אחרים. תמימות זה "אני בסדר, אתה בסדר".

דוגמא לקומפלקס אשמה מערבי: מציל בבריכה שורק, כולם מסתכלים "מי לא בסדר?" התסריט הזה שונה בעולם המזרחי. העולם המערבי מתכנת אנשים להתכונן לגרוע ביותר, מישהו נקרא למנהל, מייד עולה השאלה: "מה הוא עשה?" . כשבעצם אולי הוא נקרא לקבל תשבחות...

המלחמה בעיראק נבנתה על כך שסדאם הוא איש רע, אשם.

קומפלקס האשמה הוא כה עמוק בחברה המערבית שאנשים חשים אשמה אפילו לגבי אנשים אחרים. צדקנות זה הצד השני של אשמה.

מקורה של תפישת האשמה הוא בחוק הרומי. החוק הוא מעל הכל. המדינה היא הקובעת של החוקים. המדינה, לכן, היא הריבון העליון, האימפריה הרומית הציגה אחדות שכולם מרוויחים ממנה, וזה נקרא סטטיזם, האלהת המדינה, זה סומל על ידי קבוצת מקלות עץ אגודים יחדיו ברצועות בד אדומות, שנקראו "פסכס". מעל קבוצת המקלות היה גרזן שסימל איחוד של כל האנשים תחת ממשלה אחת ומה יקרה למי שלא ישמע לאותה ממשלה. הרומאים אמרו: עשה כפי שאתה מצווה, אל תעשה גלים, או שתכלא בכבלים". החוק הוא עליון, מעל השליט, והוא קובע אם אנשים אשמים או לא.

אבות הכנסייה הראשונים: אוגוסטינוס, בזיל הקדוש, אמברוס, טיטיליאן, היו כולם אנשי חוק, עורכי דין. הם הכניסו לנצרות את התפישה של אשמה וצדקנות. גם אנשי הרפורמה: קלווין ומרטין לותר, ואחרים היו עורכי דין. יש חוקרים שמחברים חברות מבוססות אשמה עם נצרות.

נצרות מזרחית היא שונה, היא קשורה יותר לקומפלקס בושה – כבוד, שנפוץ יותר במזרח התיכון, התיאולוגיה המזרחית לא התעסקה ישירות עם חטא ואשמה אל עם הגאולה והאפשרות להארה. ג'ון כריסוסטום הוא תיאולוג נוצרי קדום שנולד ב345 באנטיוכיה, תלמידו של הסופיסט ליבניוס, שהיה חבר של הקיסר יוליאנוס הכופר. הוא נהיה נזיר ב368, ונחשב לנואם בחסד, יש לנו 680 מנאומיו ושיריו, לעולם הוא לא דיבר על צדקנות.

חברות פחד מבוססות על הציר של פחד מול כוח. פחד מהלא טבעי, פחד מהאחר. אלו הם חברות אנימסטיות, שמאמינות שיש כוחות לא נראים סביבם.

לטפל בכוחות צריך מאגיה של טאבו. צריך מערכת של כהונה, עבודת אלילים. לרצות האלים. בחברות המבוססות על כוח (פרמיטיביות) יש את מושג הטאבו. כדי לרצות את האלים מתפתחת מערכת של קורבנות, מנחות, טקסים. שבהם שולטים כוהנים, שמנים. המכשף שולט באנשים דרך פחד.

אצל האיסלאם החוק הוא אלוהים, והוא מבוסס על אשמה וכבוד. הכבוד הוא השולט במזרח התיכון, כשמציל בבריכה שורק, כל המערביים מסתכלים לראות מי אשם, הערבים ממשיכים בעיסוקיהם. כששוטר עוצר ערבי הוא לא מרגיש אשם, אלא מדבר בנועזות אל השוטר ואף מתווכח. הערבים נותנים שלוש כוסות קפה לאורח: הראשון זה "שלום" השני "חברות" השלישי "חרב" . בתחילה מציעים שלום, אחר כך חברות ואחר כך נכונות להגן עליך, הם קשורים בכבודם להגן עליך, לא משנה אם אתה צודק או לא. התרבות המזרחית מלאה בניואנסים של אשמה וכבוד. הם משמשים ככוחות שליטה בחיי אנשים. ילדים לומדים להתנהג בכבוד, כבוד נותן מעמד בחברה. החוק במערב אומר: כל עוד אתה לא פוגע במישהו אחר, תעשה מה שאתה רוצה. החוק במזרח שונה, הילדים מייצגים את משפחותיהם ושבטם, הם צריכים להתנהג בכבוד. אם לא השבט יפעל נגדם. בכדי שאשמה וכבוד יעבדו צריך לחבר אותם למשהו גדול יותר מהאינדיבידואל, לקבוצה, לאלוהות, אומה. לשבט. הגיבור המזרחי מחזיר את הכבוד לשבט, הן על ידי מעשי חוכמה ודיפלומטיה, והן בכוח. זה בניגוד לגיבור המערבי שנלחם למען הטוב ברוע, ומראה שיש סדר בעולם. בחברות מזרחיות זה לא עניין של צדק, אלא של כבוד, וכך למשל ג'ינגיס חאן כובש אימפריה. אם שקר שומר על הכבוד של השבט אזי זה בסדר, אם הוא נאמר מסיבות אישיות, זה בושה.

החברה הרומית החלה כחבר המסובבת צודק ולא צודק, לאחר מכן עם אימוץ החוק היווני היא נהפכה לחברה של אשמה וצדק, כשהרומאים כבשו חברות של אשמה זה השפיע עליהם. החלו בעשיית בושות לחוטאים ולבייש אותם, וזה המשיך לתוך ימי הביניים.

בחברות בושה נוטים לביקורת מתוך כוונה למנוע גאוותנות, וזה נחשב דבר טוב.

יש סוציולוגים שחושבים שהעניין של אשמה, תסביכי האשמה שמצביע עליהם פרויד. מוחלפים היום בחברת כבוד, שזה עניין של להיות גזעי – קול או לא.

אומות חדשות כמו זו של ארצות הברית ניסו ליצור אומה המבוססת על חוק רומי ועל הבנה מוקדמת של הכנסייה של נכון ולא נכון – מבוססי אשמה. "תרבויות אשמה קשורים בעיקר לנצרות, תרבויות בושה הם אלו שבהם היחיד נמנע מלעבור על הסדר הסוציאלי מפחד דעת הקהל, לעומת זאת בתרבויות מבוססות אשמה, הגישה המוסרית והפחד מגמול בעתיד הרחוק הם מה שמכריחים את ההתנהגות האתית של חבר החברה".

התנ"ך הוא ספר של חברה מבוססת אשמה.

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics