לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

להלן תמצות מספר שכתב אחד מתלמידיו של יונג בהתייחס לסמלים בסיפור של פרסיבל: מתוך ספר של איין פורסטר רוברטס:

 

דמויותיו של הסיפור הם עצמאיות , אך באותו הזמן משקפות את ביטויו הפנימי של הגיבור, הבנתו הגוברת, ואופיו. הקורא שמזדהה עם הגיבור, מבין, לאט לאט, שעולמו של פרסיבל משקף את עולמו שלו והמסע הרוחני שלו ומתעודד בדרך. הסמלים של הסיפור הם נצחיים ומשמעותיים גם כיום.

מחבר הסיפור: וולפרם וון אסנבך, אומר ששמע את הסיפור מזמר נודד, ושאותו זמר נודד שמע את הסיפור מכופר בטולדו. וולפרום עצמו חי במנזר באנגליה.

 

הגביע הקדוש. זה אופייני לסמלים מאד דתיים ופוטנטיים שלא יהיה להם תיאור מדויק, דרך כל סיפורי הגביע הוא מופיע בחוסר דיוק זוהר, לפעמים שטוח, לפעמים גביע, לפעמים אבן, הוא דמות נוצרית עמוקה, אבל לא תמיד זה כך, מפני שהמקורות של הגביע הם אמונות פגאניות נפוצות שהתבססו הרבה לפני הנצרות. יחד עם זאת, התפישה הנוצרית היא התפתחות, מכיוון שהסירים והכלים הפגאניים מזוהים עם הטבע וקסם, בגביע יש משהוא חדש לחלוטין, הדרך כלפי ידע עצמי ויתר מודעות.

הדרך מתוארת כמשהו לגמרי אישי שיש לעשות אותו בעודנו משתתפים בחיי היומיום, הדרישות של החיים לא צריכות להתקבל כהסחה מהמסע הרוחני, אלא דווקא כתרגול שבו ערכים רוחניים יכולים להיבדק ולהתפתח.

הגביע נחשב כקדוש מפני שהוא נשא את דמו של ישו, הופך אותו לכלי שבו האפקטיביות שלו יכולה להמשיך לעבוד עמוק בתוך הפסיכה, המוטיבציה נובעת עמוק ממעמקי התת מודע ורק מולבשת בלבוש נוצרי.

סמלים אומצו והולבשו במטרה שיהיו מזוהים ומקובלים במודעות הנוצרית, סמלים כמו דג, כבשה, כידון, מלאכים, הבתולה, הדמות של אלוהים עצמו, כולם גרסאות של סמלים אוניברסליים שמוצגים בזהותו של ישו. הסמלים הנם ללא גיל, כוחם החבוי נתן חיים חדשים לכל המסרים הדתיים של העולם במשך דורות. הסמלים רבים אך המסר שלהם זהה, האפשרויות הלא מוגבלות שעולות בעצמי.

בחברה הנוצרית ישו הצלוב מכיל את הכול, הוא סובל על הצלב של האדישות שלנו, מחכה בסבלנות להכרה. זה סמל מחריד ונפלא כאחד, מסמל את הפוטנציאל הטוטלי של העצמי. מחכה להתקבל באור המלא של המודעות. ישו מייצג את האדם השלם, בעוד שהגביע מייצג את הכוח השמימי להדריך ולעודד. למרות שהגביע הנו סמל של ימי הביניים, הפוטנטיות שלו נשארת, זה האור המאיר את דרך הנפש לאלוהים.

 

הילד פרסיבל: פרסיבל הילד חי עם אמו במעמקי היער לאחר שאביו ואחיו נהרגו בקרב. אמו עברה ליער בניסיון לגונן עליו מהעולם החיצון ומגורל דומה. לפרסיבל אין קשר עם חברה, הוא תמים, ילדותי, ואפילו מפונק. יום אחד בעודו מטייל ביער הוא רואה כמה מאבירי המלך ארתור. הוא שואל את אמו מי הם? והיא אומרת לו שהם מלאכים, הוא שואל אותם מי הם? והם מספרים לו על השולחן העגול ועל היות אביר, פרסיבל חוזר ומספר לאימו שהוא רוצה להיות אביר, והיא מתעלפת.

 

האם: האם נותנת את הרקע לחיפוש, הגנת היתר שלה עוצרת את התפתחותו הטבעית של פרסיבל, ההגנה הייתה מוצדקת שהוא היה קטן, אך כרגע מפריעה לו. היא מייצגת את התת מודע שממנו הרוח האנושית רוצה להשתחרר. אימא אדמה מעודדת גדילה כשם שהתת מודע מעודד גדילה, אך גם עוצרת. יש מתח תמידי בן הרצון לגדול לבין המשיכה כלפי מטה של האדמה – התת מודע. זה מוטיב שחוזר שוב ושוב באגדות בעולם: זאת המכשפה בהנזל וגרטל, האם החורגת בשלגיה, ועוד.. צריך נסיך עם נשיקת כסף בכדי להתעורר מחדש, המאמץ להתגבר על המשיכה למטה, הנסתרת, דורש רצון. המתח בן שני הקצוות הוא מהבונים של האינדיבידואליות.

 

השולחן העגול: השולחן העגול הינו האידיאל של ימי הביניים, סוציאלי, ערכי, וסטטי. יש לו את המגבלות שלו במאבק למען מודעות גדולה ואינדיבידואלית. על הנפש המחפשת להסתכן ולהתקדם מעבר לנורמה הסוציאלית והערכית הרגילה. מטרתו של השולחן העגול הייתה ליצור סדר בארץ.

 

האביר האדום: האביר האדום שופך מים על המלכה בדיוק שפרסיבל מגיע לחצר של המלך ארתור, פרסיבל יוצא להילחם בו לנקום את כלימתה. האביר האדום הוא שיקוף של אישיותו של פרסיבל. צל של מה שהוא רוצה להיות. הוא אביר מכובד, אך יחד עם זאת שלומיאל ופוגע במין הנשי, כמו פרסיבל שעזב את אמו. האדום מסמל את המצב הלא בשל של הרגשות, וההריגה של האביר מסמלת את הנכונות של פרסיבל לדכא את רגשותיו. פרסיבל הוא הכוח החדש שעולה במקום הרגשות הילדותיים. יחד עם זאת הוא צריך את עזרתו של גווין בכדי ללבוש את השריון של האביר האדום שאותו הרג.

פרסיבל לומד את דרכי האבירות: פרסיבל מגיע לטירתו של דודו, שם הוא לומד את דרכי האבירות. הוא לומד דברים רבים וחשובים, אך חסר לו הלימוד הבסיסי של יכולת השיפוט האישית להבדיל בין טוב ורע. הוא לוקח דברים על פניהם בצורה של נוסחאות. לאחר הלימוד עוזב פרסיבל את הטירה למרות שדודו מציע לו לאישה את בתו. פרסיבל עדיין לא מוכן לאיחוד מחודש ובשל יותר עם המין השני. בדרך הוא פוגש אישה שאותה הוא מחלץ מידי אויביה, הוא אוהב אותה אך עוזב אותה בכדי להמשיך במסע.

 

ארץ השממה: פרסיבל מגיע בעזרת האינטואיציה שלו לארץ לא נושבת, ארץ הגביע: לפי המסורת הקלטית בריאותה של הארץ משקפת את בריאותו של מלכה. ארץ השממה היא גם שיקוף של המצב של העצמי כשהפוטנציאל להתפתחות רוחנית מכוון למטרות נמוכות.

טבעה של הפסיכה לגדול להגשמה של האני הגבוה. המוח והלב חייבים להכיר זאת ולכוון את הרצון למטרה זאת. במונחים נוצריים זה אומר להתאמץ להגשים את דמות ישוע, ולהגיע להכרה פנימית, לדמות אביר פנימית.

מכיוון שמלך הגביע סטה מדחף רוחני לעבר מטרות נמוכות יותר הוא נפצע בצורה כה חמורה וממלכת הפסיכה שהוא מייצג נהייתה שוממה וחסרת יכולת לגדול (אפשר להשוות זאת למצבם של הדתות הישנות). ממלכתו תמשיך להיות שוממה עד שרוח חיפוש חדשה תעלה, עם די כוח ותפישה לאפשר לכוון את הרצון שוב כלפי ההגשמה המלאה של האני הגבוה. רצון זה צריך שיהיה עצמאי בתוך עצמו, ואף מנוגד, ומתמרד עקב כך, להוראות שהוא קיבל במהלך החיים. האדם צריך להקריב את האני הקודם בכדי ליצור אני חדש, בדיוק כמו ישוע.

 

מלך הגביע: כשפרסיבל מגיע לממלכת הגביע הוא פוגש תחילה דייג עשיר שהוא למעשה מלך הגביע עצמו בתחפושת. מלך הגביע הוא המדריך התת מודע של פרסיבל, אך זה הוא מדריך שאיבד את דרכו בגלל שאיפותיו המוגבלות של פרסיבל.

פעולת הדיג תמיד הייתה קשורה עם התפתחות רוחנית, במונחים נוצריים הדיג פורש את רשתו בכוונה להגיע לאמת של ישו ממעמקי האדם הפנימי. במונחים פסיכיים אפשר להגיד שהוא מנסה למשוך את הצדדים הנוצצים של האישיות מהים של התת מודע.

מלך הגביע הינו דמות האב שתפקידה להדריך את הממלכה של הווייתו השלמה בדרך הרוחנית הנכונה, יחד עם זאת הוא מדריך חולה, שאיבד את חוש הכיוון , ואין ביכולתו לשנות את הסדר הקיים. הוא ממשיך לעשות את פעולות הדייג, אך אלו פעולות חסרות חיים, מפני שהוא עשה את עצמו נכה על ידי המטרות חסרות הערך של פעולותיו הקודמות. אנרגיות החיים שלו כוונו לא נכון וכעת הדייג נהיה פעולה חסרת תוכן. כתוצאה מכך עוזריו נמקים בעצב וכל ממלכתו נהייתה לארץ שממה. הוא לא מצליח להעלות כלום בחכתו.

הוא מעונה יומית על ידי הפצע שגרם לעצמו, הסדר הישן קורא להיות מוחלף על ידי סדר חדש, הוא וכל ממלכתו משתוקקים לכך, אנרגיה חדשה צריכה להתעורר, כזאת שתהיה מסוגלת להכיר ולקבל את הבעיה שנוצרת על ידי הניגודים באופי האנושי, ויחד עם זאת להיות מסוגלת להתרומם מעליהם ולהמשיך בכיוון רוחני.

מלך הגביע רואה שפרסיבל יכול להיות הכוח החדש הזה, וכך הוא מכוון אותו, בתקווה, אל טירתו. אך פרסיבל מגיע לממלכת הגביע צעיר, לא מנוסה, שטוף באהבה ארצית ומלא באמביציה. המקרה מכוון את סוסו לממלכת הגביע, מוקדם מדי להכיר את ברכתה. הוא לא מוכן וחסר את הניסיון. יחד עם זאת, הוא יבחן, ותינתן לו הזדמנות מלאה להוכיח את שוויו.

 

בתוך טירת הגביע: בהיכנסו לתוך טירת הגביע , פרסיבל רוכב לתוך עולם חלום, שבו כל פעולה, מוזרה ככל שתהיה, יש בה משמעות. בגדיו הישנים, מתחת לשריון, לא מתאימים לארוחת הערב, ולכן, ניתן לו ללבוש מעילה של מלכת הגביע.

מלך הגביע נכנס בהופעתו האמיתית כאדון הנכה והסובל של הטירה. האבירים נאספים מסביב לאולם הגדול וטקס מופלא מתחיל, שבו לכל שלב יש משמעות נסתרת. כידון נוטף דם מולך מסביב לאולם כשהצופים בוכים למראהו. שולחן יפהפה מובא ומושם לפני האורח. לאחר מכן, המלכה מביאה את הגביע עצמו שזורם ממנו אור נגוהות. אך פרסיבל עסוק מדי בנימוסיו הטובים ובעובדה שהוא לובש את מעילה של המלכה.

הם אוכלים, וכל מה שהם רוצים מספק הגביע. משרת מביא לפרסיבל את החרב המופלאה של המלך ביחד עם איחוליו. בנקודה זו פרסיבל היה צריך לשאול את משמעותם של הדברים שהוא ראה, אך הוא שומר על שתיקה, מקבל כל דבר ללא מילה, בפחדו שיראה לא אדיב אם ישאל יותר מדי שאלות. לבסוף, הוא מובל למיטתו, אך כשהוא קם בבוקר, הוא מוצא שהטירה נטושה. כשהוא רוכב החוצה הגשר מורם בחדות מאחוריו וקול מייסר אותו על שלא דיבר, שלא שאל, והקל בכך את סבלם של הנוכחים. הוא מתרחק, לא מנוחם, ביודעו שנכשל.

מפני שהבנתו לא הייתה עמוקה מספיק, ודאגתו לסבלם של אחרים חזקה מספיק מדאגתו לעצמו, הוא לא יכול היה לתפוש את ההזדמנויות שהוצעו לו. הסמליות של תהלוכת הגביע והחנית נעלמו ממנו. יותר מאוחר, כשההכרה וההבנה שלו יתפתחו מספיק, ייתכן ויתאפשר לו לחזור, לא רק לשאול את השאלה שהוצרכה להישאל, אלא גם לענות.

 

החרב: כמו חרבו של דמוקלס וחרבו של שלמה, החרב מסמלת יכולת שיפוט מושלמת ואת הכוח להפעיל אותה, היכולת לחתוך דרך שקרים והתחזויות אל האמת, כשאנחנו מדברים על חרב הצדק, אנחנו מתכוונים לאותם איכויות גם כיום.

באגדות הארתוריות ניתנת חרב מקודשת למלך על ידי יד נשית העולה מהמים העמוקים של התת מודע. החרב מוחזרת למים כשהיכולת הזו מתחילה להימוג. זו הצגה ברורה של הדרך שבה תת המודע האימהי נותן לאגו המתפתח את הכלים ההכרחיים לעצב את האינדיווידואליות הנפרדת מחוסר הצורה שמתחת.

ההגחה של האגו המודע נוצרת תחילה בילדות כצעד הכרחי ביסוד האינדיווידואליות, מבלי אגו מפותח וחזק, האישיות החדשה תהיה שבירה מדי, ובסכנה מתמדת של זהות עם העדר, ההמון. כשהמודעות גדלה, היא צריכה להפריד את עצמה מהתלות הטוטלית בסביבתה הקרובה. לשם כך נדרשת פעולת החיתוך וההפרדה המסומלת על יד החרב. וכך, החרב מסמלת את היישום של כושר השיפוט העצמאי ויכולת ההבחנה האישית. בדיוק אותם תכונות שהיו כה חסרות בהתנהגותו של פרסיבל עד כה. מאז שעזב את אמו הוא קיבל כל עצה שניתנה לו, וכאן כישלונו לשאול את השאלה המתבקשת בטירה. אפילו כשאורחו הציע לו את חרבו כמתנה, פרסיבל נכשל לתפוש את משמעותה. אורחו קיווה שהוא ייקח אותה ויעריך אותה ככלי שימושי לסידור מחדש של חייו, ככלי לשפוט את המצב ולדעת מה לעשות, אך הוא היה עדיין עיוור מדי ולא בוגר מספיק להעריך את ערכה.

 

הכידון: זה היה בלתי נמנע שהכידון המפורסם של לונגיוס ימצא את דרכו לתוך סיפורי הגביע. באופן מסורתי הכידון היה אובייקט של הערצה וכבוד, הערצה כה אינטנסיבית שכמעט לא נתפשת על ידינו כיום. האמונה הבלתי מעורערת הייתה שכשהחייל הרומאי לונגיוס הונע על ידי חמלה לדקור את צדו של ישו עם הכידון, הכידון נהיה כלי שדרכו דמו של ישו זרם בכדי לגאול את העולם. הדם הקדוש נאסף בגביע, כך שגם הגביע וגם הכידון נהיו מלאים כוחות מיסטיים. הכידון מסמל את כוח הרצון, כשהוא מכוון נכון הוא צריך להיות מכוון לליבו של ישו, לשחרר את דמו לאדמה, לשחרר את הכוח הרוחני הלא נלאה הזה. אך הכידון של הרצון יכול להיות אפקטיבי גם כשהוא מכוון כלפי מטרות אחרות, זה הוא כלי רב עוצמה המסוגל לפצוע, כמו גם לרפא.

 

השאלה: פרסיבל נכשל בהכרת המשמעות הסימבולית של תהלוכת הגביע, כמייצגת אספקטים של אישיותו. משימתו הייתה לרפא את המלך החולה מבפנים, לאמץ את כל המשמעויות של פצעו עם כל ליבו, מחשבתו, רוחו. פרסיבל הסתכל על מלך הגביע הסובל בסקרנות ובפליאה, אך בלי הבנה. הוא דיכא את הסימפטיה הטבעית ברצונו לא להופיע כחטטן מדי. למרות שניתן לו המחזה המופלא של הגביע, הוא היה יותר מודע ללבושו – שהיה מעילה של המלכה. במבחן הקריטי של חייו, דאגתו העיקרית הייתה חיצונית, וכך הוא הראה את חוסר מוכנותו להשלים את מסע הגביע, דאגתו העיקרית הייתה אגואיסטית, ולכן גם לא יכול היה להגיע לשאלה: את מי הגביע נועד לשרת?

 

הגביע הקדוש הינו סמל של הפוטנציאל הרוחני, זאת הסיבה לקיומו. כשהוא יבין זאת במלואו, הוא גם יבין את מי שהגביע נועד לשרת? זה אותו עצמו, אבל את האני הרוחני הגבוה שבו, זה שבקשר עם האלוהים, שנועד לשרת את כל העולם. אותו אחד שבשביל להגיע אליו הוא צריך למות תחילה, או להתחבר לדמו של מי שעשה זאת בשבילו – ישוע.

 

בחברה הנוצרית ישו הצלוב מכיל את הכול: הוא סובל על הצלב של האדישות שלנו, מחכה בסבלנות להכרה. זה הוא סמל מחריד ונפלא כאחד, המסמל את הפוטנציאל הטוטלי של העצמי, מחכה להתקבל באור המלא של המודעות. ישו מייצג את האדם השלם, בעוד שהגביע מייצג את הכוח השמימי להדריך ולעודד. למרות שהגביע הוא סמל של ימי הביניים, הפוטנטיות שלו נשארת, זה הוא האור שמאיר את דרך הנפש לאלוהים.

 

גווין – גווין מייצג את רוח השולחן העגול ופעולותיו נובעות מלבו ולא מראשו. גווין מלמד את פרסיבל את דרכו של הלב, הוא עודד את האספקטים של המודעות המתפשטת של פרסיבל. כששניהם נפגשים בקרב, וכשפרסיבל מכיר סוף, סוף שזה גווין, הוא קורא בתדהמה שהוא למעשה נלחם עם עצמו. גווין עונה: וזה את עצמך שניצחת אם לבך יודע אמונה אמיתית.

 

הסיבה למרירותו של פרסיבל בעוזבו את השולחן העגול היא אכזבתו מחוסר יכולתו לעורר רגשות לא אנוכיים בתוך פעולותיו. הוא מרגיש שמעשיו היו יותר מדי מחושבים, ושזו הסיבה מדוע הם כה נכשלו. ולמרות שהוא ממשיך באותו נתיב הגיוני, הוא נהיה יותר מודע ומוצף בשאלות וספקות.

באותו הזמן גווין הולך בדרך נפרדת במטרה לפתח את דרך הלב, מבלי הסיבוכים המעייפים של מחשבה עמוקה. גווין רודף אחר האידיאלים הקולקטיביים של אבירי השולחן העגול המגלמים את הקוד של האבירות. פעולותיו הם ישרות ואצילות ונדיבות ולא מסובכות. שלא כמו פרסיבל, אין לו שאיפות גדולות בצורה של גביע הקודש, הוא מקדיש עצמו יותר לתקן את העוולות המיידיות שהוא פוגש בדרכו.

 

שתי הדמויות צריכות התפתחות: בעוד שפרסיבל צריך לתת יותר חום לשיפוטיו הקרים, גווין צריך לשלוט בנדיבות האבירית שלו, מפני שאבירות ללא מחשבה, כמו גם נדיבות חסרת אחריות, יכולה להוביל לאסון. בדיוק כמו ששאיפות דתיות ללא מחשבה רציונאלית יכולים להוביל למיסטיקה ואמונות תפלות לא מבוססות.

 

פריפז: פריפיז הוא מלך ומנהיג של עשרים וחמש צבאות, שאף אחד מהם לא מבין את שפתו של האחר. במילים אחרות, פריפיז מייצג את שאר האנושות, המחכה לגאולה שמסומלת על ידי חיפושו של פרסיבל.

ברמה אחרת פריפיז מייצג את האספקטים הפיזיים של הווייתו של פרסיבל, שעד כה לא התייחסו אליהם, ובמובן זה הם לא נוצרים. בהסתכלות מתוך נקודת מבט נוצרית צלבנית, נדמה שהרוח עובדת האלילים היא לחלוטין ללא שליטה, כמו שהתחושות הפיזיות של האדם הם לגמרי עצמאיים מהמשמעות של נצרות. תכופות הלחצים והצרכים של הגוף הפיזי שלנו הם לגמרי הפוכים ממטרותינו הנעלות.

 

כשפרסיבל פוגש את גווין בשדה, הוא נכשל בהכרה שגווין הוא חלק מעצמו וקרב קשה נובע מכך. אותו דבר קורה כשפרסיבל נפגש, פנים אל פנים, עם פריפיז. הם נלחמים בקרב קשה. השריון של פריפיז מתואר בפרוטרוט כדבר נהדר, מכוסה בכל מיני אבנים יקרות. הנוכחות של האבנים היקרות מסמלת שהכוח מגיע ממחוזות שמתחת לאדמה, האינסטינקטים הבסיסיים, בעוד שכוחו של פרסיבל נובע עתה ממקור רוחני. שני האנשים נלחמים אחד בשני בעיקשות אבל באצילות, לבסוף חרבו של פרסיבל נשברת על קסדתו של פריפיז. פרסיבל נתון לחסדו של פריפיז, אך המכה הבאה לא באה, מפני שהם מכירים אחד בשני כאחים. יחדיו הם רוכבים לחצרו של המלך ארתור, היכן שהם מתקבלים בברכה על ידי גווין, וכך המשולש נשלם. ביחד הם בן אדם שלם, שילוש קדוש של טבע אנושי, שלושה באחד, אחד בשלושה, גוף, רוח ולב מאוחדים באיחוד של פריפיז, גווין ורפסיבל.

 

סיכום: הסימבוליות מראה שהעלייה לרגל האמיתית היא לא מסע גיאוגרפי ולא לימוד היסטורי, אלא ניתן למצוא אותה ביישוב המאבק בין האספקטים השונים של הטבע האנושי כפי שהם נחווים על ידי כל אדם, יהיה אשר יהיה גזעו או מינו. טבעו של פרסיבל מאוחד עתה תחת הדרכתה של רוחו, הוא מוכן לפגוש שוב את מלך הגביע ולשאול את השאלה המתבקשת, שאלה שבה עצם השאלה זה הכול, אין צורך בתשובה.

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics