לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

רמלה – אסלאם קדום

רמלה היא עיר מיוחדת בארץ. זה נראה לנו קצת ביזארי כיום, אך רמלה הייתה בירת הארץ במשך יותר משלוש מאות שנים, בתקופה הערבית הקדומה. רמלה הייתה עיר עם יותר מחמישים אלף איש. עיר זו חרבה ברעידת אדמה גדולה ב1036 והמרכז חזר לירושלים. השרידים מגדולת העבר מחייבים הרבה ידע ודמיון בכדי להעריך אותם נכונה.

יחד עם זאת רמלה היא מקום טוב לנסות ולפתוח תקופה כמעט לא מוכרת בתולדות הארץ שאורכה כמעט כתקופת השלטון העותמאני או ימי בית ראשון.

השריד החשוב ברמלה הוא המסגד הלבן והמגדל הלבן שלידו. המסגד היה מסגד חצר גדול מאד, כדוגמת המסגדים בעיראק או בקיראון בתוניסיה. בקצהו הדרומי היה אולמות רוחב עם קשתות. מתחת לחצר היו וישנם עדיין מאגרי מים ענקיים בעלי קיבולת של 6000 קוב.

אתר תיירות נוסף ברמלה הוא בריכת הקשתות. בריכת אגירה בעלת קשתות מחודדות שנבנתה בזמנו של החליף העבאסי הארון אל רשיד כחלק ממערכת המים של רמלה, מים הגיעו באמת מים ממעיינות ליד תל גזר, מערכת המים מזכירה את זו של איסטנבול אך קטנה הרבה יותר. מסלול התיירות ברמלה מוביל מהמוזיאון העירוני אל המסגד הלבן ומשם לבריכת הקשתות. ליד המוזיאון העירוני נמצא המסגד הגדול שהיה בעבר כנסייה צלבנית.

ביקור ברמלה חייב להתחיל כמובן בשוק. יש כאלו שאוהבים חומוס ויש כאלו שאוהבים בורקס, אני נמנה עם בני המין השני, מכל מקום צמוד לשוק ישנו מבנה גדול ומרשים שמשום מה צבעו אותו בצבעי לבן – סיד וירוק מזעזעים, במקום לתת לו לבטא את היופי הטבעי שלו, ואכן זה הוא אחד המבנים הצלבניים המרשימים והגדולים בארץ, ששרד כמעט כמו שהוא עד ימינו, אלא שבמקום להשאר כנסייה, כפי שהיה, צלאח א דין (או אחד מצאצאיו הקרוי גם כן א דין) הפך אותו למסגד. וכיום זה הוא מסגד אל עומארייה, או אל גומעה, המסגד הגדול של רמלה, מסגד יום השישי.

המילה רמלה באה מהמילה חול, רמל בערבית, ואכן רמלה הוקמה מהחולות על ידי הכובשים הערבים הראשונים של הארץ, בני עומאוויה, בכדי לקום מהחול, כמו עוף הפניקס, ולההפך לבירתה. עבד אל מלכ, שבנה כנראה גם את כיפת הסלע, הוא הבונה הראשון של רמלה, ויש אומרים שבזמנו היא הייתה מהערים היפות והגדולות בעולם. רוב ההיסטוריונים המוסלמים מאמינים שכאן, ברמלה, קמה הזאוויה הראשונה של הסופים.

בכניסה למסגד ישנה חצר ובה בניין משרדים קטן השייך לווקף המוסלמי, שם משרדו של מנהל הווקף – מוחמד טאגי, במקומו של אבו לבן, שאותו לא הצלחנו לפגוש, פגשנו את מוחמד טאגי:

מוחמד הוא אדם שמתקרב לשנות ה70 שלו, זאת אומרת שהוא זוכר את רמלה עוד מלפני 1948, שעדיין הייתה עיר מוסלמית שוקקה בת 25.000 ובה תפקיד חשוב לדרווישים. כשם שבתורכיה ובארצות מוסלמיות אחרות ישנם פסטיבלים שנתיים של עלייה לרגל למקומות קדושים, פסטיבלים הקשורים לקדושים מקומיים הקבורים במקום, כך גם בישראל, מלפני 48 היו פסטיבלים רבי משתתפים במספר מקומות ובזמנים שונים של השנה: מקומות כמו נבי רובין שבשפך נחל שורק, נבי הוריירה שביבנה, סידני עלי שבהרצליה, נבי מוסה שבמדבר יהודה, וכן חגיגות לכבודו של נבי צלאח ברמלה. כל שנה באביב היו אנשים מכל רחבי הארץ ובראשם הדרווישים, נאספים לרמלה לכמה ימים של פסטיבל. מוחמד טאגי סיפר לנו מעט על הפסטיבל הזה: "את הפסטיבל היו מתחילים הדרווישים עם הקריאות האקסטטיות שלהם, כמה עשרות מהם היו מתאספים עם התופים והמצלתיים הקדושים, והולכים בתהלוכה ברחובות רמלה, צועקים את המנטרות של: "אללה חי", "אללה הוא", "לה איללה איל אללה", ובעזרת התופים שלהם מרעידים את אמות הסיפים שבבתים."

הנביא צלאח הוא אחד הנביאים שנשלחו אל הערבים עוד לפני תקופתו של מוחמד, הוא נשלח אל שבט בני תמוד שישב בערב, אך הם דחוהו, אלא אם כן יחולל נס. תכונתו של צלאח הייתה שהוא יכל להפיח רוח חיים בחומר, ואכן... הוא עשה נס והוציא מהסלע נאקה (נקבת גמל). לאחר הנס הוא השביע את אנשי התמוד לא להרוג את הנאקה, אך הם לא שעו לדבריו והרגוהה, ואף בזו לו, כתוצאה מכך הם נענשו ונכחדו ברעידת אדמה. (הסיפור מופיע בקוראן פרק ז 71-77)

כשם שצלאח הפיח רוח חיים בחומר, כן האביב מפיח רוח חיים באדמה, והחגיגות של נבי צלאח, כמו כל חגיגות עממיות אחרות, הפיחו רוח חיים באנשים, וכללו הקרבת קורבנות, הרבה אוכל, שוק ומשא ומתן, מפגשים עם אנשים, להטוטי דרווישים, אקזסטזה דתית, ועוד...

אלא שהחיים שהיו ברמלה השוקקת כמעט ונכחדו במלחמת 48. רק 10 משפחות מוסלמיות ו15 נוצריות הורשו להשאר לגור ברמלה בזמן המלחמה, ומשפחת טאגי ביניהם. מוחמד הסביר לנו שזה בגלל התעקשותו של אביו, על המשרד שלו תלויים תמונות מאותה מלחמה נוראה ובה נראים אנשים מפונים באוטובוסים (אל לטרון ומשם לרמאללה לפי טאגי). משפחת טאגי היא מהמשפחות הוותיקות והמיוחסות ברמלה, והיא נקשרת לצאצאיו של עומאר, החליף השני האגדי של המוסלמים. המשפחה הגיעה לרמלה מצפון אפריקה בתקופה הממלוכית וקשרה את גורלה בגורל העיר. לאחר 48 החל תהליך שיקום הדרגתי ואיטי של הקהילה המוסלמית בעיר, אנשים רבים הובאו אליה מדרום הארץ, וכיום מונה האוכלוסיה המוסלמית  כ16.000 איש, שזה כ17% מהאוכלוסיה. על מלאכת השיקום של המסגדים הרבים שהיו בעיר הופקד מוחמד טאגי, ויש כיום 3 מסגדים פעילים, כשהראשי שביניהם הוא המסגד הגדול – אל עומארייה, שבחצרו היינו יושבים. את המסגד פוקדים מבקרים רבים מכיוון שהבניין הוא גם מוקד התעניינות אדריכלי והיסטורי. ואכן המבנה בפנים מרשים ביותר ונותן מושג על גדולת האדריכלות הצלבנית בשיא תפארתה. טאגי ואנשיו מספקים למבקרים במקום הסבר מאיר פנים וידידותי על הדת המוסלמית: משמעותה, הדרך שלה, ועוד... מסתבר שהמפגש הבלתי אמצעי עם מסגד ועם אנשים דתיים מוסלמים עוזר לראות שאין לאחר קרניים ושהאיסלאם הוא דת אנושית  שדומה רבות ליהדות, ולא דת של קנאות חשוכה חסרת פשרות.  במסגרת מאמצי השיקום שלו ניסה גם טאגי לחדש את מסורת חגיגות נבי צלאח, אלא שבשנים האחרונות, בגלל האינתיפאדה, נסיון זה נפסק.

"מי יתן" אמרנו "שיבוא במהרה היום שבו יהיה שלום, ונוכל גם אנחנו לבקר בחגיגות המחודשות". "נוכל לרקוד עם הדרווישים שברמלה, לתופף איתם, לשיר איתם, ולא רק עם הדרווישים שבקוניה שבתורכיה, או באוזבקיסטן".

כדי לציין שליד מסגד עומארייה נמצא המוזיאון לתולדות רמלה, וכן שבחצר המסגד יש את הקבר של שיהאב א דין – אחיינו של צלאח א דין.

לאחר הביקור במסגד פנינו אל האתר הקדוש של רמלה, הלא הוא המגדל הלבן, שריד בודד לגדולה שהייתה כאן פעם, והקברים הקדושים שלידו. המגדל הלבן, (שמזכיר בשמו סצנות ממלך הטבעות), בולט למרחוק ממקומות רבים בעיר, זה הוא מבנה ממלוכי בגובה 30 מטר, מרשים ביותר, ואם מסגד עומארייה הוא דוגמא ומופת לאדריכלות הצלבנית, הרי שהמגדל הלבן הוא אות ומופת לאדריכלות הממלוכית (מאה 14 לספירה). לידו שדה גדול ובו חורבות מרשימות, מסתבר שהיה שם מסגד, מהיפים בעולם, שעמד על תילו עד 1927, ורק אז נהרס ברעידת אדמה, לפי מוחמד טאגי, שלא מבין עד היום מדוע המוסלמים לא שיקמו לאחר מכן את המסגד הזה?

המסגד הוקם מלכתחילה על ידי בני אומייה, כנראה על ידי עבד אל מלכ אותו הזכרנו בתחילת דרכנו. כותב עליו ההיסטוריון אל מוקדסי ב985 לספירה: "אין באיסלאם נאה מהמסגד... הוא נאה ומשובח ממסגד דמשק והוא הנקרא ה"לבן"". מדוע "לבן"? אלוהים, ועבד אל מלכ, יודעים, אולי בגלל הקשר שלו לנביא צאלח ולסופים שאצלהם לבן הוא צבע מקודש המסמל טהרה?

המסגד נהרס ברעידות אדמה במאה ה11 והוקם שוב על ידי הממלוכים במאה ה13. כאמור המגדל שלו הוא השריד היחיד שנשאר ממנו.

ליד המגדל הלבן, בנוסף לחורבות, ישנו גם בית קברות מוסלמי ובו 2 אתרים חשובים, ששימשו ומשמשים עד היום אתרי עלייה לרגל. האחד הוא מקאם לכבודו של הנביא צאלח. זה הוא מבנה ירוק, לא מרשים, הנמצא בצל עץ ענק שלרגלי המגדל. בארץ יש מספר אתרים, "מקאמים", לכבודו של הנביא צאלח, אך נדמה שזה שברמלה היה בעבר החשוב ביותר.

"מקאם" פירושו "מקום", אין זה קבר, יחד עם זאת בתוככי הבניין הירוק יש מבנה קבר ועליו בד ירוק. ואם בקברים עניינו, הרי שקבר בעולם המוסלמי, יכול להיות גם בכמה מקומות.

המבנה השני החשוב ליד המגדל הלבן הוא חצר קטנה מגודרת ובה קברו של האימאם אל מסאווי. האימאם אל מסאווי הוא דמות דתית חשובה בעולם המוסלמי כולו, מכיוון שהוא מחבר אחד מששת קבצי החדית הקנוניים, המשמשים בסיס להלכה ולמסורת המוסלמית. זה שהקבר שלו ברמלה זה סימן שרמלה הייתה מקום של לימוד וקבלת מידע, וגם שהייתה בעלת אוכלוסייה ניכרת. האימאם חי במאה ה10 והוא פעל בעיקר באזורי ארץ שם – הלא הם אזורי סוריה, לבנון, ישראל. הוא היה עובר ממקום למקום מנסה להגיע אל המסורות השונות הקשורות בנביא מוחמד שהתפזרו בעולם המוסלמי, וכנראה שהתחנה האחרונה שלו הייתה ברמלה, ולכן שם נקבר. אימאים אחרים גרו בכל מיני מקומות אחרים בעולם המוסלמי, למשל האימאם אל בוכרי, שנחשב לאוסף המסורה החשוב ביותר, מת ונקבר בבוכרה. לפי ראסן האימאם אל מסאווי היה גם סגפן ונוטה לכיוון הסופיות, וזאת אפשר לראות מהספרים שהשאיר אחריו, בנוסף לאוספי החדית הוא גם כתב על הנפש והרוח ועוד על נושאים כגון אלו. החצר שלו נמצאת בצד הדרום מזרחי של החורבות, ובתוכה צומחים דקל ועץ גדול, על הקיר שלט בערבית המספר על הקבור בחצר. 

בין החורבות ישנם מספר פתחים המוליכים אל חללים שהיו וישנם מתחת למסגד, חלקם הגדול שימש כבורות מים. ביום שישי עד הצהריים נמצא אדם באתר שיכול לפתוח את הכניסה לחללים אלו, את החדר של הנביא צאלח, וכן את המגדל, במגדל ניתן לטפס למעלה ולזכות בתצפית מרהיבה. בזמנים אחרים אפשר לנסות ולפנות למשפחה שגרה קרוב למקום בקצה גבול בית הקברות.

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics