לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

פרקים מתוך הספר אור על גבי אור:
חלק שני של הפרק הראשון - כל התורה כולה.
הספר נכתב על ידי זאב בן אריה וראסן מנאסרה בשנת 2006. ניתן להשיג אותו בדואר
פנו אלינו:
rhazy@zvia.org.il
 
5. אדם ועולם - מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס
הסופים רואים את האדם כבן דמותו של האלוהים, אלא שדמות זו היא דמות הפוכה – ראי הפוך. גם אלוהים וגם האדם הם קוסמוס – מלשון "סדר" (קוסמוס ביוונית פירושו סדר), אלא שהאדם הוא בבואה קטנה של אותו הסדר ואילו האלוהים, או הבריאה–העולם הוא בבואה גדולה של אותו הסדר. להבנה זו יש חשיבות רבה בהבנת הדרך הסופית, מטרותיה והתרגולים הנובעים ממנה.
לפי הסופים, הסיפור האנושי מתחיל בזמן בריאת העולם או לפני כן, כשאלוהים יצר את האדם. היה זה רגע מאד מיוחד, שבו אלוהים לקח חומר ונפח בו רוח.
עד לאותו רגע נוצרו הדברים בדרך של האצלה - התפתחות מהגבוה אל הנמוך. כלומר, אלוהים יצר את השמות, נתן את הפקודות ומהם נוצרו הדברים. דרך יצירת האדם היתה שונה. קודם בא החומר, גופו של האדם העשוי מאדמה, מעפר, ורק אז החומר קרא לרוח שתבוא ותשכון בתוכו. מסיבה זו שונה האדם מכל שאר היצורים, והוא במידה רבה בריאתו של אלוהים בלבד, ראי הפוך של אלוהים.
אלוהים הוא ההאצלה מהרוח לחומר, הפקודה להיות. ואילו האדם הוא זה שנהיה, המטפס חזרה מהחומר לרוח.
אפילו המלאכים, שהם אנרגיה טהורה בלבד, נמוכים בדרגתם מן האדם מכיוון שהם (לפי הקוראן והמסורת הסופית) יודעים את שמם בלבד, ומכירים את תפקידם בלבד. בעוד שלאדם ניתן התפקיד לקרוא בשם לכל הדברים. במילים אחרות, האדם יכול להיות כל דבר, יש לו בחירה חופשית, האדם יכול להיות גם מלאך וגם פרחח.
הטרמינולוגיה הסופית משווה את האדם פעמים רבות לחימר: בתחילה הוא חומר לא מעובד, שנלוש ומעוצב כרצון הקדר. אך כמו שכל אומן אמיתי מנסה לחוש מה הפוטנציאל שטמון בחומר שבידו, מה החומר מבקש ממנו להיות, אפשר להגיד גם, שקיים רצון שנובע מהאדם ומשפיע על אופן לישתו. בהשפעה זו יש לאדם את יכולת הבחירה החופשית.
המצב הראשוני הלא מעובד של האדם משווה לכלי חמר טרם שריפתו. לאחר שהכלי נצרף באש התנור, הוא עובר תהליך ומשתנה, ונהייה למוצר מוגמר. המוצר המוגמר הוא כלי שנועד להכיל. כך גם האדם, לאחר שצרף את עצמו, הופך להיות כלי להכיל את אלוהיו.
יחודו של האדם הוא, שיש בו חומר ויש בו אנרגיה ובכך דומה הוא לעולם, לבריאה, שגם בה יש חומר ויש אנרגיה. בזאת שונה הוא מכל דבר אחר. לכן מצווים המלאכים בקוראן להשתחוות לאדם, בגלל הצד הלא פיזי שלו, בגלל היכולת הייחודית שלו ליצור יש מאין, לקרוא לדברים בשמותיהם ולהמציא משהו חדש.
אחד המיסטיקנים הסופים הגדולים ביותר – גלאל א דין רומי מבאר את נושא המיקרו קוסמוס והמקרוקוסמוס כך:
יש ביקום קיטוב בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס:
המקרוקוסמוס – (היקום), משקף את השמות השמימיים ופרטיקולריזציה אינדיבידואלית, המיקרוקוסמוס – (האדם) משקף אותן תכונות כטוטליות, שתי המראות משקפות זו את זו ומכילות תכונותיה זו של זו. מראת היקום חיצונית יותר ואובייקטיבית, ומראת האדם פנימית יותר וסובייקטיבית. הידע של האדם את עצמו כולל את הידע של היקום. האלוהים נותן שמות לכל הדברים וכך יוצר אותם, האדם רואה דרך כל השמות את השם הפנימי שלהם, את השם של אלוהים, ומחזיר לאלוהים את עצמו.
התבנית, הן של המיקרוקוסמוס והן של המקרוקוסמוס, היא האדם השלם – האוניברסלי. הוא מכיל את כל התכונות האלוהיות, בו נמצאים 99 השמות של האלוהים. המציאות הפנימית שלו היא המציאות הפנימית של היקום.
" לכל יצור שבא לפנייך יש נפש ומנפש זו יש חוט אלייך, לכן כולם תחת שליטתך, כי הנפש של כל אחד חבויה בשלך, אתה הגרעין של העולם באמצעו, דע את עצמך שהנך נשמתו של העולם". כך אומר רומי.
לפי רומי, החשיבות של המיקרו קוסמוס והמקרו קוסמוס היא, שדרך הכרת האדם את עצמו, האדם מכיר את האלוהים - וההתאחדות עם אלוהים מושגת כשהאדם משמש מראה ושיקוף ליקום.
האיבר בגוף האדם היכול לשמש כראי ליקום, כמיקרוקוסמוס, האיבר שדרכו זורמים כל החוטים, שהוא המחבר בינינו לבין האלוהים, הוא הלב. אך אין זה רק הלב הפיזי אלא גם אורגן רוחני, שמתעורר, לאחר שאדם מסיר את השכבות והקליפות מעליו. מנקה וממרק אותו, כפי שמנקים וממרקים ראי נחושת בכדי שיבריק ויחזיר את העולם סביבו.
 
6. יש אמון בבני אדם
בפרק הקודם נאמר שהאדם הוא ראי של היקום. האדם הוא מעין יקום בזעיר אנפין, המקביל לאלוהים. הקבלה זו אינה סטרילית, אובייקטיבית וחסרת פניות. לאדם, מתוקף היותו יקום קטן בפני עצמו, ישנו תפקיד. אם תרצו ניתן להקביל אותו, אולי, לתפקיד של האלוהים בעולם הגדול. תפקיד זה נקרא אצל הסופים "האמון" והם מייחסים אותו לפסוק המופיע בקוראן:
"אנחנו הצענו את האמון לשמיים ולארץ ולהרים, אך הם העדיפו לא לקחת זאת בפוחדם, אבל האדם לקח זאת על עצמו." (קוראן סורה 33)
לפי הסופי, האדם קיבל מאלוהים מעין פיקדון הנקרא ’אל אמנה’. אין זה אמון בתרגום הפשוט שלו, אלא יותר מזה.
אלוהים יצר את האדם כמיקרוקוסמוס, ונתן בבני אדם אמון. מה הוא אותו אמון? יתכן שאותו אמון הוא אמונה. האמון של אלוהים באמונה שתתעורר בבני האדם, לפחות בקרב אלו שנשמותיהם כרתו עמו את הברית הקדומה. אמונה שתגרום לבני האדם לחזור אליו ולמלא עלי אדמות את התפקיד לשמו הם נוצרו. כלומר: להיות מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, להיות ראי לאלוהים ולתכונות האלוהיות. מי שמגיע לזה הוא האדם השלם לאחר שעלה במדרגות השלמות, עלייה שהמניע שלה הוא אמונה.
האלוהים של הסופים מאמין שכל אדם יכול לעשות את זה, כל אחד יכול להתחבר לאלוהים, כל מה שצריך זה קצת אמונה, וגם נכונות לקבל את חובותיה.
האלוהים של הסופים הוא אלוהים שרואה את בני האדם ככליל שלמות הבריאה, ולא דווקא כחוטאים (כמו אצל הנוצרים). כפי שנגלה אלוהים למוחמד, כך הוא יכול להתגלות לכל אחד, אם לא ישירות כי אז דרך האור האלוהי, השמות האלוהיים, השייח', או כל דבר אחר.
אלוהים סומך על בני אדם ובמובן מסוים הוא תלוי בהם, בכך שהם היחידים שיכולים לשקף לו את עצמו בחזרה. זהו תפקיד נכבד מאד, שדורש אחריות רבה. ישנו חדית סופי מפורסם שאומר ש"השמיים והארץ לא יכלו להכיל אותי, רק ליבו של משרתי הנאמן יכול להכיל אותי". השמים והארץ, בפחדם, סירבו לקחת על עצמם את תפקיד ה"אמון", ולא פלא, זהו תפקיד קשה ביותר, מסובך וכמעט בלתי אפשרי מכיוון שמוטל על הממלא אותו להיות אחראי על כל הבריאה ועליו לשאוף להיות כאלוהים בכדי לבצע אותו כהלכה. אך האדם בבורותו, או באמונתו המוחלטת בגורל ובכך שאלוהים יעזור לו, הסכים לקחת על עצמו את התפקיד. אותו תפקיד שהדוגמא הטובה ביותר של מילוי שלו הוא הנביא מוחמד.
ובהקשר לאמונה בגורל: אחד הדברים המאפיינים ביותר את הסופים הוא האמונה המוחלטת והבטחון המוחלט באלוהים שנקראת: ‘תווכל’. בהקשר לכך נביא את הסיפור הבא:
סופי אחד החל לטבוע בנהר החוצה את בגדאד. אנשים שהיו בסביבה ניסו לעזור לו, האחד זרק לו קרש, השני חבל, אך הסופי סירב לכל הצעות העזרה הללו בטענו שיש לו אמון מלא באלוהים, ושאלוהים, אם ירצה, יעזור לו. בסופו של דבר אותו סופי טבע. כשהגיע לשמיים אמר לאלוהים: "שמתי את מבטחי בך ואתה לא הושעת אותי".
"ניסיתי להציל אותך" ענה אלוהים, "שלחתי לך גם חבל וגם קרש וגם אנשים לעזרה, אך אתה סירבת, בגאוותך, לכל הצעות עזרה האלה".
אלוהים נתן בנו את ה"אמון". אין זה אומר שאל לנו לפעול בעולם הזה. להפך, תפקידנו להצדיק את האמון הזה בכך שנחיה את חיינו במלואם ונעשה בצורה הטובה ביותר את כל אשר נועד לנו. בין אם זה גידול משפחה, פרנסה, או כל דבר אחר מחיי העולם הזה. זו היא תפישתה של הסופיות. על האדם להיות בקהל, אך יחד עם זאת להיות גם לבד עם האלוהים. קוראים לזה: להיות בודד בקהל.
אלוהים סומך עלינו שנמצא חזרה את הדרך אליו, הוא סומך עלינו שנטהר את עצמנו וננקה את ליבנו, נמרק אותו כדי שיבריק ויהיה חלק כמו ראי, בכדי שיוכל לראות בו את דמותו ולקבל את עצמו חזרה. אלוהים נתן לנו את האמון ואת המתנה הנלווית לזה: האמונה.
התואר שניתן לבני האדם בקוראן הוא "ממלא המקום" .
"זכור באמור ריבונך למלאכים: "אני רוצה למנות לעצמי ממלא מקום לי בארץ" < סורת הפרה פסוק 27>
לשם כך אלוהים שינן לאדם את שמות כל הברואים. בכך העניק אלוהים לאדם אמון רב ומינה אותו לממלא מקומו.
 
7. נפילת האדם
אם אכן נכון הדבר שישנה ברית קדומה בין אלוהים לבין המאמינים, ושאנחנו מיקרו קוסמוס של היקום, ושאלוהים נתן בנו אמון ועשה אותנו לממלאי מקומו, כיצד קרה הדבר שאיננו מצדיקים את האמון שניתן בנו? כיצד זה קרה שאיננו נוהגים עלי אדמות בהתאם לתפקידנו הרם?
מה גרם לכך שניפול ממעמדנו כפי שנפלנו?
הסיבה לכך שאיננו במצב של איחוד תמידי עם האלוהים, במצב האדם השלם, במצב של הרמוניה שבו אנו רוח שסובבת סביב כסא הכבוד של האלוהים, הסיבה בעטייה נפלנו ואיבדנו את מעמדנו, נעוצה במקרה שהתרחש אי שם בעבר. נפילה זו קשורה לפיתויו של השטן – איבליס. הקוראן אומר לגבי זה כך:
"וכאשר נצטוו המלאכים: השתחוו לאדם! עשו זאת כולם פרט לשטן – איבליס שסירב, כי הייה יהיר וכפוי טובה. ולאדם נאמר: שכון אתה וזוגתך בגן עדן ואיכלו מפירותיו כאוות נפשכם, אך אל עץ הדעת אל תקרבו לבל תחטאו. אולם השטן הכשילם וגרם לגירושם מגן עדן ומכל הטוב אשר בו.." קוראן, סורת הפרה פסוק 32.
נפילת האדם לפי דבריו של משורר האהבה הסופי – רומי, היא תוצאת פעולתו של השטן – איבליס, אלא שהפשט של הסיפור טומן בחובו דרש עמוק הרבה יותר הקשור לדרך הפעולה היומיומית שלנו ולנפילה המתרחשת בכל רגע ורגע אצל כל אחד מאיתנו:
איבליס השטן מייצג את הנטייה להתפזר מהמרכז החוצה, הנטייה להפריד העולם מהאלוהים.
איבליס הוא העצמי הפיזי – ה’נפס’ (מילה שהיא מלשון נפש אך מתייחסת לסוג הנמוך של הנפש – הנפש המצווה, שעליה נסביר יותר בהמשך). איבליס הוא ההסתכלות על העולם דרך העיניים הפיזיות, דרך היצרים, דרך עולם החושים – עולם החומר.
בעבר היו לאדם שתי עיניים, עין פיזית ועין רוחנית, שדרכן הוא ראה את הדברים כמו שהם, בשלמותם. אלא שהשטן – איבליס פיתה אותו לראות את הדברים רק מנקודת מבטו שלו, ונקודת מבט זו הייתה נקודת המבט של החומר. (לכן הוא גם היה יהיר, מכיוון שלא ראה את הדברים נכונה.)
רומי אומר: "איבליס ראה עם עין אחת בלבד. הוא ראה את העפר שממנו עשוי אדם ולא ראה את כניעותו לאלוהים. הוא ראה את העולם הזה, לא ראה את הרוח המחזיקה את העולם הבא. היה לו ידע, אך מכיוון שלא הייתה לו אהבה הוא לא ראה באדם דבר חוץ מעפר".
נקודת הראות של החושים הפיזיים היא גם נקודת הראות של ההיגיון, שמבוסס רק עליהם. המדע למשל, המבוסס על הגיון טוען שמה שלא ניתן להוכיח באופן פיזי, ולמדוד אותו על ידי החושים, לא קיים. היגיון זה הוא מנקודת מבטו של איבליס – מהמרכז החוצה, ויוצר הפרדה בן אלוהים לעולם.
אומר רומי: " זה שמבורך ויודע מסתורי הרוח, יודע שההגיון – אינטליגנציה היא מאיבליס בעוד שהאהבה – גנוסיס היא מהאדם".
ההגיון והשכל, הם שהפילו אותנו, והם ממשיכים להפיל אותנו יום יום, שעה שעה.
לפני הנפילה, האדם ראה את הדברים בשלמותם, כחלק מהאלוהים, בלי קיום נפרד, אבל בגלל תשוקה מיותרת, החטא של הסקרנות, הוא רצה לראות דברים כשלעצמם. איבליס פיתה את האדם לראות את הדברים מנקודת מבטו שלו, נקודת המבט של החומר, לראות את המצב המיקרי מתוך המקריות עצמה. התוצאה הייתה שהאדם וכל העולם יחד איתו נשארו תקועים במצב הזה. הקשר עם אלוהים נותק והעולם נפרד והיה עתה חיצוני לאדם ולא פנימי כבעבר.
איבליס פיתה את האדם לחקור, לדרוש ולהטיל ספק. מרגע שמטילים ספק, בוחנים ומודדים את הדברים מנקודת ראות זו, הדברים, בהכרח, מתפרדים לטוב ורע, לגבוה ונמוך, שחור ולבן. עצם מעשה הבדיקה והמדידה, הוא חלוקת העולם לשניים וביטול האחדות שבו. כתוצאה מכך מתבטלת האמונה ונעצרת הזרימה. לכך פיתה אותנו איבליס. הוא גרם לנו להטיל ספק במצוותיו של האלוהים.
עד נפילת האדם שררה הרמוניה בין כל היצורים, זאב גר עם כבש ונמר עם גדי רבץ. נפילת האדם גרמה להופעת הניגודים.
הנפילה של האדם קרתה, כאמור, כתוצאה מהפעלת האינטליגנציה שלו ויכולת הניתוח וההפרדה. יכולת זו הקשורה עם השכל, ושדרכה הוא פועל, הפילה אותנו בעבר והיא ממשיכה ומפילה אותנו יום יום ושעה שעה. השכל גורם לנו להשוות בן דברים, לעצור ולבחון ולא לזרום עם החיים. הוא מחלק את העולם לטוב ורע, למה אני יכול להרוויח ולמה אני יכול להפסיד, לגן עדן ולגיהינום. זהו פיצול דואלי ש מאמלל את חיינו,מונע מאיתנו להיות אחד עם הדברים.
למול השכל ישנה את האהבה. האהבה, היא זו המקיימת את היקום. המלאכים הם הטבע הפנימי והכושרים הרוחניים של האדם, הגעגועים ואהבת האלוהים.
לאדם, כאמור, היו שתי עיניים: עין פיזית ועין רוחנית שהיא גם עין הלב. נפילת האדם נבעה מעיוורון של עין הלב, העין הרוחנית, שהיא היחידה שרואה בבהירות.
עד "נפילת האדם" התברך האדם במתנת ה"אמון". תפקידו של האדם היה להיות ערוץ ברכה לעולם, זה ה"אמון" שהאדם קיבל, ככתוב בקוראן: "כיבדנו את בניו של האדם".
בגלל פיתויו של איבליס, בגלל הסקרנות שהתעוררה באדם, ובגלל שהאדם נעצר להסתכל, ההרמוניה נפסקה והאדם נפל. מאז במקום שאדם ישרת את האלוהים, יהיה ערוץ לברכה האלוהית, למחשבות האלוהיות, להכרה של האלוהים את עצמו, האדם עסוק במחשבות על העולם הפיזי, על עצמו ושבוי בידי יצריו.
איבליס לא ראה את הצד הנסתר של הדברים – האנרגטי, הוא ראה רק את החומר. לכן, סירב להשתחוות לאדם כמו שאר המלאכים. הוא אמר לאלוהים: "אותו עשיתי מעפר ואותי מאש, מדוע שאשתחווה לו" ? מנקודת מבטו הוא צדק, אלא שנקודת מבט זו איננה מתאימה לאדם. לפני נפילתו, חי האדם כנשמה, חג סביב כסא האלוהים 70,000 פעם ביום ו-70,000 פעם בלילה. האדם היה קרוב אצל האלוהים וידע את הכל. חטא הסקרנות שבגללו הוא נעצר בכדי "לדעת", גרם לנפילתו. כולנו יודעים מה קורה לדבר שמסתובב במהירות עצומה כשהוא נעצר. דומה הדבר, אולי, למה שיקרה, חס וחלילה, לכדור הארץ אם ייעצר ממסלול סיבוביו סביב עצמו או סביב השמש. האדם נפל לתוך עולם החומר וכל שאר העולם נפל איתו.
האדם נפל בגלל האינטלקט שלו, ההגיון המבוסס על העולם הפיזי, ולכן הדרך חזרה לגן העדן, איננה יכולה להיות דרך האינטלקט, דרכו של איבליס. הדרך חזרה חייבת להיות דרך אחרת: דרך האינטואיציה, התחושה, הגנוסיס – הידע שהוא ידע אחר. דרך האהבה. השוכנת בלב שהוא איבר פיזי ורוחני גם יחד.
 
8. לנקות את הלב
האדם היה והינו בפוטנציה, במעמד רוחני גבוה מאד. הוא זה שקיבל לרשותו את האמון – אל אמנה, הוא מונה לממלא מקום אלוהים על האדמה והוא המיקרוקוסמוס שמשקף את המקרוקוסמוס. בעקבות, פיתויו של השטן, איבליס, האדם נפל אל תוך עולם החומר ואיבד את מעמדו הרם. מכיוון שהאדם נפל בגלל שהסתכל על הדברים מנקודת הראות הפיזית, תוך שימוש בשכל ובהגיון, הרי שהדרך חזרה למעלה עוברת דרך הלב – דרך האהבה.
הלב אצל הסופים איננו איבר פיזי, אלא הוא איבר רוחני המקשר את האדם עם אלוהיו. זהו מעין אורגניזם מיסטי הקיים אצל כל בני האדם, אצל חלקם הוא רדום ואצל חלקם הוא ער. אצל חלקם הוא נקי וממורק, ומסוגל לשמש בתפקידו כראי, ואצל חלק מכוסה בשכבות רבות של זוהמה שמונעים ממנו לראות את טבעו האמיתי. הלב הוא מרכז הווית האדם המחבר אותו לעולם הרוח, לעולם הארכיטיפים והאיכויות. הוא החלק באדם שלא נפגע מנפילת האדם ונשאר בטהרו הראשוני. הלב הינו החלק שבנו שקשור לידיעת האמת שקיימת בכל אדם עמוק עמוק בתוך עצמו. הוא החלק של האינטואיציה ולכן הלב הינו גם החלק שיכול להדריך אותנו בדרכנו.
ישנו חדית מפורסם - חדית קודסי שהסופים מרבים להתייחס אליו שאומר: "לא השמיים ולא הארץ מכילים אותי, אלא אני מוכל בלבו של משרתי הנאמן". לדעת את הלב, פירושו לדעת את האלוהים. הלב הטהור משקף את האלוהים, הוא המראה המשקפת את המציאות האמיתית שקיימת בכל אחד ואחד, ודרכו אני יכולים לדעת מה נכון ומה לא נכון. ברוב המקרים, איננו מחוברים לידיעה הזו משום שליבנו לא נקי. תפקידו של הסופי לנקות את ליבו, הסופיים משתמשים במונח: לנקות את הלב, למרק את המראה.
כשאלוהים יצר את העולם הוא השתמש במילה "הייה". הוא ציווה ופקד על העולם להיות.
כפי שנאמר בקוראן: "אשר רוצה דבר הוא רק מצווה לאמור: "הייה!" <סורת בשורת האותיות פסוק 82> והכל נהיה כדברו. פקודה זו כבר הכילה בתוכה את כל אשר היה, הווה ויהיה. ניתן להשוות זאת לד.נ.א. המכיל את כל הקודים של ההתפתחות האנושית וקיים בכל תא מהגוף שלנו. כך גם הפקודה "הייה!" היא הד.נ.א. הרוחני שלנו, או בלשון הסופיות "הטבע המולד" שלנו.
האיבר הרוחני במערכת שלנו שבו נמצאת הפקודה "הייה!" הוא הלב. הלב הוא ידיעה ישירה של המציאות האמיתית, של מצבו האמיתי של האדם, שבו שורר מצב ה"אמון".
אלא שהחיים מרחיקים אותנו מ"טבע מולד" זה. החיים עורמים עלינו תלי תלים של ידע לא הכרחי, דאגות פרנסה ואחרות ומטלות יום יומיות הדורשות את תשומת לבנו ומרחיקות אותנו מטבענו המולד.
הלב נקבר מתחת תלי תלים של "אשפה", הוא עטוף ומוסתר מפנינו על ידי האגו שלנו, יצרינו, דעות קדומות, אינפורמציה לא הכרחית והשקפת עולם חומרנית ולא נכונה שהונחלה לנו. לא במקרה, אומר הפילוסוף הסופי איבן עראבי - שהאנשים הפשוטים הם הראשונים שיגיעו לגן העדן. ככל שהחיים פשוטים יותר, והאדם פשוט יותר, כך הוא קרוב יותר ללבו, ומכאן לאלוהים.
תפקידו הראשון של הסופי הוא לנקות את הלב, לחדור מבעד לאותן שכבות ולהגיע אל הידיעה האמיתית, אל החיבור האינטואיטיבי, הבלתי אמצעי, אל האמת ואל האהבה.
 
9.המסך מורם
למות באלוהים בכדי לחיות באלוהים - ‘פנה’ ו’בקה’
לפי הסופים שוכנות בנו שלוש נפשות, ולא אחת. הנפש הראשונה נקראת הנפש המצווה (נאפס דה אמררה), נפש זו מצווה עלינו ושולטת בנו ולמעשה עושה בנו כרצונה. הכוונה היא ליצרים הפיזיים השולטים עלינו: יצרי התאווה, המין, הכוח, העצלות, הזללנות, ועוד
במצב של הנפש המצווה איננו אדונים לעצמנו. אנו כמו מריונטות על חוטים הנעות אנה ואנה לפי מצב הרוח ולפי גלגל החיים. בשביל להשתחרר משלטון האימים של הנפש הזאת, מהעריצות ההרסנית שלה, חובה עלינו לעורר את הנפש השנייה שלנו, הלא היא ה"נפש המוכיחה" (נאפס אלוואמה).
הנפש המוכיחה היא מידות המוסר, והמגבלות שאדם מטיל על עצמו בכדי להשתלט על יצריו ולהיות אדם טוב יותר. הנפש המוכיחה משמשת לנו מראה שבה אנו רואים את עצמנו, גם אם החוויה לא תמיד נעימה. היא אומרת לנו: ראה, זה הוא מצבך, אם תמשיך במצבך זה סופך שלא תגיע לשום מקום, ושתבזבז את חייך. הנפש המוכיחה היא זו שגורמת לנו לצאת לדרך הרוחנית, למסע של חיפוש. הנפש המוכיחה היא זו שגרמה לנסיך אדהב לעצור יום אחד באמצע מסע צייד שלו, ולשמוע בת קול מאלוהים שאמרה לו כך: "האם לכך יצרתי אותך? האם לכך נועדת?". הנסיך עזב באותו היום את ארמונו ומשפחתו, ויצא לחפש את האמת כדרוויש נודד.
הנפש המוכיחה מדרבנת אותנו, גם לחיוב - בידיעה שיש שם משהוא בקצה הדרך, וגם לשלילה - דרך ההבנה של מה הם חיינו והפחד מה נמשיך להיות אם לא נעשה משהו בקשר לזה. היא מאפשרת לנו לעשות את המסע הארוך והקשה במעלה הדרך הסופית עד שאנחנו מגיעים לייעודנו, הלא הוא הנפש השלישית – הנפש השקטה (נאפס אלמוטמאינה).
הנפש השקטה - מאוחדת עם אלוהים, זורמת איתו ומרגישה אותו בכל שלב ושלב. האדם נמצא אז במצב הטבעי שלו, מצב ה"אמון", מצב שבו הוא משמש ערוץ ברכה לשפע האלוהי, צינור שדרכו האלוהים יכול לזרום והוא כלי שרת בידי האלוה. הריקוד הסופי מבטא בתוכו את מצבה של הנפש השלישית. בזמן הריקוד הדרווישי, שהוא חלק מהתרגול בחלק מהמסדרים שבדרך הסופית, הדרווישים המחוללים מסתובבים סביב ליבם , מימין לשמאל, כשיד ימין שלהם מורמת למעלה – פתוחה כלפי מעלה, ואילו יד שמאל שלהם מצביעה למטה, כלפי האדמה, פתוחה כלפי האדמה. המוטו של הריקוד – סיבוב הוא: "אנחנו לוקחים מהשפע האלוהי ומעבירים אותו לאדמה, איננו שומרים דבר לעצמנו."
בדרך הסופית על האדם לעבור שינוי. עליו להכחיד את האני הקודם שלו. את אותו אני הקשור לאגו, את הנפש המצווה. הכחדה זו, גורמת לכך שהסופי מת עבור עצמו – מושג הנקרא ‘פנה’, בכדי להיוולד מחדש– מושג הנקרא ‘בקה’. במילים אחרות, הסופי מפסיק לחיות למען עצמו ומתחיל לחיות למען אחרים. הסופי מפסיק להישלט על ידי הנפש המצווה שלו ומתחיל לחיות לאורה של הנפש השקטה. הוא זוכה ל"הארה" ונהיה כלי שרת בידי האלוהי, כמו שמוחמד היה משרתו של האלוהים.
הדרגה הגבוהה ביותר באיסלאם איננה של "נירוונה" דווקא, אלא של שירות. ההגעה ל"נירוונה" מטרתה אחת, להתחיל לחיות מחדש באופן אחר. לא להפסיק לחיות, לא לחיות בבידוד, אלא להמשיך לחיות, ולשמש ערוץ לשפע האלוהי. מכיוון שהכל הוא אחד, ההגשמה האישית לא תושג אם לא תהיה הגשמה כלל עולמית.
תהליך הריסת האני בכדי ליצור אני חדש נקרא ‘פנה’. מה שמתלווה אליו הוא הרמת המסך. המסך הוא המסך של העולם הפיזי, מאחוריו יש עולמות אחרים. מאחורי המסך נגלית מציאות אחרת, יפה יותר, שתמיד הייתה שם אך מעולם לא שמנו לב אליה. המציאות היא פחות פיזית ויותר אנרגטית רוחנית, מכאן גם כל סיפורי הניסים, הראיה העל חושית והטלפתיה המסופרים בהקשר לאנשים הנמצאים ברמות האלו. הרמת המסך מסירה מעלינו את הצעיפים של עולם החומר, העולם הפיזי, ומגלה לנו את המציאות של עולם הרוח.
העולם הפיזי הוא פועל יוצא של עולם הרוח, ולפי הסופים, הוא משתנה בכל רגע ונוצר כל הזמן מחדש. הצצה לעולם הרוח מקרבת אותנו אל האמת, אל מה שעומד מאחורי השינויים הבלתי פוסקים. רק אז אנחנו יודעים באמת מי אנחנו ומה הוא תפקידנו האמיתי עלי אדמות. כל שנותר, בשארית חיינו, הוא להמשיך ולמלא תפקיד זה עד הרגע שבו הבשר יעלם לחלוטין, אנחנו נמות, ונחיה לנצח כרוח במחוזות הברוכים של האלוהים. מילוי תפקיד זה נקרא ‘בקה’.
אומר בהקשר לאשליית המציאות הפיזית הפילוסוף המיסטיקן הסופי איבן עראבי:
"העולם הינו אשליה, אין לו קיום אמיתי, ולזה מתכוונים ב’דמיון’ (קייל). אתה רק מדמיין מציאות אוטונומית, שונה ונפרדת מהמציאות האבסולוטית, בעוד שבאמת אין זה כך... דע שאתה עצמך הינך דמיון, וכל מה שאתה קולט ואומר לעצמך ,'זה לא אני', גם הוא דמיון, כך שכל עולם הקיום הינו דמיון בתוך דמיון" .
העולם הינו אשליה. הקיום האמיתי הוא רק בעולם הרוח. הסופי עובר שינוי במהלך דרכו מחיים בעולם החומר וניסיון לממש אותם בעולם הרוח, שזה המצב הרגיל של רוב בני האדם (מצב ה’בקה’), לחיים בעולם הרוח ומימושם בעולם החומר (מצב ה’פנה’).
ובהקשר לכך נסיים פרק זה בחדית נוסף על הנביא מוחמד:
עיישה, אשתו האהובה של הנביא מוחמד, נכנסה יום אחד לחדרו.
"שלום", אמרה עיישה.
"שלום", ענה הנביא מוחמד והאור יוצא מפניו.
"איך אתה מרגיש?" שאלה עיישה.
"אני בסדר", ענה מוחמד, "אבל מי את?"
"אני עיישה", אמרה עיישה מופתעת, "אישתך, ביתו של אבו בכר".
"מי זה אבו בכר?" שאל מוחמד.
"החבר שלך", אמרה.
"מי אני?" אמר מוחמד.
יצאה עיישה מהחדר וידעה שמוחמד שם בגופו, אך ברוחו איננו שם, מוחמד עבר, באותו הזמן, למצב ה’כליון’ - ה’פנה’.
מוחמד לא היה שם, לא היה קיים. אלוהים היה קיים, מוחמד באלוהים היה קיים - ה’בקה’.

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics