הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

הכותל המערבי - טיולי דתות, תרבות ורוחניות

ירושלים הקדושה

למה שעיר תהיה קדושה? זה מקום של זוהמה, יצרים, בדידות, ובוודאי שלא מקום שקט. ובכל זאת, ירושלים מעוררת את הרגשות הדתיים העמוקים ביותר, עד כדי סינדרום ירושלים, וזאת מכמה סיבות: קודם כל העיר קשורה לתפישה של תור הזהב. ירושלים היא מקום גן העדן, מחייה את ההרמוניה הקדומה, חזרה לשלמות ראשונית. לפי שלושת הדתות זה מקום בריאת העולם. וקשורים אליה מאורעות מרכזיים היסטוריים
אלא שיש כאן משהו מעבר לזה הקשור למחקר הטיפולוגי של מקומות קדושים. מבחינת המבנה הגיאוגרפי טופוגרפי, ירושלים עונה על מאפייני הקדושה, זהו נושא שלא נחקר מספיק ואני רוצה להתחיל בקווים הכלליים, לפני שאגש לשלושה בניינים – אתרים ספציפיים שבהם אעסוק ביתר פירוט.

ירושלים יושבת במעין מכתש גיאולוגי, טופוגרפי, וכבר נאמר ירושלים הרים סביב לה, הצורה הטופוגרפית שבה העיר העתיקה נמצאת היא עיגול של פסגות סביב, כפי שערים קדושות נוספות ברחבי העולם נמצאות בו כגון מקסיקו סיטי, רומא, קטמנדו ועוד. כבר עמדנו על כך שצורת העיגול מתקשרת באופן ארכיטיפי עם נושא הקדושה, כפי שבא לידי ביטוי ברוג'ום הירי, ובמקומות כמו סטונהג' ומעגלי אבנים רבים נוספים ברחבי העולם. יש רק מקום אחד דומה מבחינה טופוגרפית בשדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל וזה חברון, מקום קדוש בפני עצמו, ומושב דוד המלך לפני שעבר לירושלים.

טענתי היא שהצורה הטופוגרפית של מכתש, מעין אמפיתיאטרון, מחזקת את חוויית הקדושה. למאפיין זה שמו לב מתכנני העיר הראשונים בשנות ה20 קליפורד הולידיי, אשבי ורונלד סטורס, שהושפעו מרעיונות תנועת האמנות ואמנות, וכנראה גם מרעיונות הבונים החופשיים, הם קבעו שתכנון העיר ידגיש מבנה עיגול זה בכך שבנייני הציבור החדשים כגון האוניברסיטה בהר הצופים, ימק"א, ארמון הנציב, הכנסייה הסקוטית ודומיהם, יבנו מסביב לעיר העתיקה, נשענים על פסגות ההרים שסביבה, צופים אל ה"אגן הקדוש" במעין עיגול של מגדלים ובניינים. תוכנן שריבוע של העיר העתיקה עצמה יובלט ויובדל על ידי גנים שיהיו מסביבו. וכך נוצרה לה רצועה של גנים מסביב לחומה המדגישים אותה.
וכך נוצרה מעין היררכיה של קדושה בשלושה שלבים, מספר ארכיטיפי המאפיין מקומות מקודשים. קודם כל יש את החול, שזה העיר שמסביב לעיר העתיקה, לאחר מכן את הקדושה, כל מה שנמצא בתוך החומות, ולאחר מכן קודש הקדושים, שלגבי היהודים זה הכותל, לגבי הנוצרים כנסיית הקבר, ולגבי המוסלמים הר הבית.

אדם שמבקר כיום בירושלים עובר דרך שלושה המעגלים הללו, ומכיוון שהשילוש הוא ארכיטיפ של קדושה כפי שציינו במבוא, הרי שזה מחזק לדעתי את תחושת הקדושה והרגשה של ההגעה למקום מיוחד. טענתי היא שאם לא הייתה הבדלה בין העיר החדשה לעתיקה והבניינים היו מגיעים עד החומה, כמו במקרה של עכו, ואם לא היה צריך להיכנס לתוך תווך אחר (חומת העיר העתיקה) בכדי להגיע למקום הקדוש עצמו, אזי החוויה הייתה שונה. מנגנון דומה מופעל באופן תת מודע ברומא (עיר הוותיקן) ובמכה, ותורם לחוויית ההתקדשות של המבקר במקום.
זאת ועוד, האור המיוחד של ירושלים, השימוש באבן בבניינים, הכיוונים של העיר, המבנים האדריכליים היפים שלה, הצלילים והריחות השונים, כל אלו תורמים את חלקם לאווירה, החומה יוצרת הבדלה בין קודש לחול וכיפת הסלע, עם הצבעים המיוחדים שלה, יוצרת תחושה של ציר עולם, מרכז. במילים אחרות, הבנייה והאדריכלות של העיר והמבנים המרכזיים מחזקת את תחושת הקדושה שמתבקשת באופן טבעי מהמבנה הטופוגרפי.


הכותל המערבי

ביהדות אלוהים נקרא "המקום", וזה משקף תפישה מונותאיסטית של אלוהים שאין לו צלם ותמונה, קיים בכל ומעבר לזמן והמקום, ולכן באופן תיאורטי צריכה הייתה להיות התנגדות לקידוש מקומות על פני האדמה (gurevitch and aran, 1994) , אלא שהמציאות מראה אחרת, החל מארץ ישראל ובית המקדש והמשך בקברי צדיקים, התופעה של קידוש מקומות התקיימה וקיימת ביהדות, ועד היום אנו נושאים על נס את ירושלים ומתפללים לכיוונה.
נגה קולינס (קולינס, 2006) מבדילה בין אתרי עלייה לרגל רשמיים ומרכזיים, לבין אתרי עלייה לרגל בשוליים ופולקלוריסטיים. היא מאפיינת את העלייה לרגל לכותל כאתר רשמי ובמרכז שבו מקיימים, תפילות, נדרים והטמנת פתקי בקשות. הטקסים מנוהלים בצורה פורמאלית, גברים בנפרד מנשים, הלבוש צנוע וכיסוי ראש נדרש.
לדבריה, בניגוד לאתרים עממיים של עלייה לרגל אין בכותל פעילות פולקלוריסטית הקשורה לאכילה, שתייה, מוזיקה או שמחה. אין חלוקת דברי מתיקה ואין הדלקת נרות או לפיד. ברחבת הכותל ובקרבתו אין פעילות מסחר, דוכנים, רוכלים, קבצנים, נותני ברכות או מבקשי בקשות. ולכן האתר לא עונה על הגדרות "אי שם" על פי של טרנר ואחרים, אלא הוא נמצא במרכז מבחינה תרבותית, פוליטית, גיאוגרפית וחברתית.
אלא שחווית הכותל בימי שני וחמישי - בר מצווה, יום שישי בערב או בחגים, מטשטשת הבחנה זו. הכותל הפך כבר מזמן לאתר פולקלוריסטי, שאליו עולים לרגל מכל העולם. עבור ישראלי ממוצע הכותל נמצא בשוליים והמסע אליו, הכולל הליכה ברגל דרך סמטאות העיר העתיקה, הוא עלייה לרגל שיש בה מרכיב של שוליים לכל דבר ועניין, רבים באים לבקש בקשות ולשטוח תחינות, כך שיש כאן ערבוב בין מרכזיות ולימינליות, ממסד ופולקלור, ואני לא חושב שאפשר להכניס את הכותל תחת הגדרה של אתר רשמי ומרכזי בלבד.

הפופולריות של הכותל גברה בשנים האחרונות והוא הפך במידה רבה סמל למקדש בירושלים, פינוי הבתים הצמודים אליו ויצירת הרחבה הגדולה לפניו יצרה חלל מקודש גדול דיו בכדי להיות יוצא דופן, נפרד דיו בכדי להבדיל בין קודש לחול (הבדיקות הביטחוניות בכניסה רק עוזרות לכך ויוצרות הבדלה בין פנים לחוץ). הרחבה של הכותל והבניינים הנשקפים אליה מהרובע היהודי החייתה את תפישת הקדושה הקשורה למקום שהתקיימה ביהדות לפני חורבן הבית.
חלק חשוב מהמיסטיקה האופפת את הכותל קשור למנהרות והחללים התת קרקעיים הקשורים אליו, לפי מקורות ברובע היהודי ישנם מנהרות המובילות אל מקום ארון הברית מתחת להר הבית, תיקון חצות הנערך בכותל על ידי ישיבת המקובלים בית אל מתייחס למקומות אלו. הכותל נחשב כמקום הקרוב ביותר לאבן השתייה, שממנה נברא העולם, הקדושה של בית המקדש והמסורות על בריאת העולם, עקדת יצחק וכו', עברו במידה רבה לכותל, שהפך להיות מתחם מורכב ובו חלקים מספר המתייחסים זה לזה.
חלק נוסף בהשפעה של הכותל הוא גובה הקיר וגודל האבנים המשדר עוצמה. השיפוע של הרחבה כלפי הקיר, מציב את המבקר במקום בפני מעבר לתווך אחר, מעין דרך ללא מוצא, שמביאה לפנייה לרוחניות, מרכיב יוצא דופן.

מסורות ואגדות שונות מתקשרות עם הכותל, כמו "מעולם לא זזה שכינה מכותלו המערבי של בית המקדש" . אלא שברובם הם אנכרוניזם, והתקדשות הכותל קרתה בשלב מאוחר יחסית, לאחר מסעי הצלב, וקיבלה ממד עומק וחשיבות יתר במאה ה20 ובמקביל להתפתחות הסכסוך הישראלי פלסטינאי. מהתקופה העותומאנית זהו אתר תפילה שמזוהה עם קינות היהודים על החורבן, דמעות ותחינות, ומכאן "כותל הדמעות". המנהג של לשטוח בקשות על ידי תחיבת פתק בין אבני הקיר מתפתח.
כיום זהו סמל פוליטי, דתי, לאומי, שמעורר השראה אמנותית, דתית, רוחנית. מסמל את הכיסופים של היהודים לירושלים במשך אלפיים שנות גלות, הקינה על החורבן והתקווה לבניית בית המקדש מחדש וכינון ימינו כקדם
על ידי הבדלה בין נשים לגברים והכנסת ספרי תורה הפך המקום למעשה לבית כנסת.

חוקרים שונים (gurevitch and aran, 1994) טוענים שאין לקשר בין מקום ליהדות, אלוהים עצמו הוא המקום, והוא מעל המקום הפיזי. לדבריהם היהדות מפרידה בין מקום לקדושה, אין חיבור של שמיים, ארץ ועולם תחתון. היהודי נודד, המקל שלו תקוע בספר, במגילה, ולא באדמה. הוא נגד ריכוזיות. אלוהים הוא בקול שאין לו מקום, ענן. היהודי מדמיין את הגלות עוד כשיש לו מקדש, הוא מרחיק עצמו ממקום ומתקרב לרעיון.
סמית (ibid, P. 37) טוען שצריך להחליף את רעיונותיו של אליאדה מקוסמולוגיה לאנתרופולוגיה, היהודי מוכיח זאת. המקום הוא היקום האנושי, המיתוס. נאוסנר (ibid, P. 37) neusner טוען שאם אליאדה צודק הרי שהרס המקדש היה צריך להביא לסוף היהדות, ובמקום זה היא פרחה עם המשנה והתלמוד.

ארן וגורביץ טוענים שהיהדות מתנגדת לאקסיס מונדי, אך לא מתנגדת למרכוז, היא מציבה מקום כמוקד של תשוקה, מאמץ, משמעות, אך לא כמקור של קדושה. המקום מחבר את האנשים – אנתרופולוגיה, אך רק הספר יוצר קוסמולוגיה. יש ביהדות דואליות של ספר ואדמה, דיאלקטיקה של קוסמולוגיה ואנתרופולוגיה, אף אחד מהשניים לא מספק ליצור מרכז.
ההוכחה לכך היא שלמרות שאלוהים מופיע על הר סיני, הרי שהוא לא משמש אתר עלייה לרגל, במקום זה קדושת הר סיני מגיעה לבית המקדש דרך ארון הברית והלוחות.
ירושלים לא מוזכרת בתורה, ובמקום זאת נאמר בנו לי בית במקום אשר אבחר. ישראל הם עם הבחירה והם בוחרים את ארץ ישראל, אין בה קדושה מלכתחילה, אלא מתוקף מעשה בחירה היסטורי. רק אחר כך התפתחו מסורות של קדושה אנכרוניסטיות המקשרות את ירושלים לבריאת העולם, כמסורת מקדשי ימי קדם.
גורביץ וארן טוענים שהעלייה לרגל בירושלים לא הייתה כרוכה בטקסי מעבר, הקשורים לציר עולם, לא היה קתרזיס, לימינאליות.




אלא שהתפישות שהם מציגים נשענות על מחשבה יהודית שהתפתחה בגלות או בארץ בזמן שלא היה בית מקדש ויהודים לא גרו בירושלים. כיום, כשיש נוכחות יהודית בעיר הקרובה למתחם הר הבית, התפישה של מקום קדוש משתנה במהירות, לפחות בקרב הציבור הכללי שאיננו מצוי בעומקי המחשבה היהודית. שוב ושוב אנו שומעים על קדושת ירושלים, כשהכוונה היא למקום פיזי. תנועות כמו מכון המקדש צוברות חסידים רבים, אנשים עולים לרגל למקום ומרגישים בו קדושה, ורובם לא מגיעים לזה בדרך של ספר או לימוד, הביקור בכותל מתמצתת עבור רבים מהם עובדת היותם יהודים וישראלים. תרבות הספר הולכת ומפנה מקומה לביקורים בקברי צדיקים, פתק בכותל וכו' (אינני בא לבקר אלא לציין עובדה), קמעות ועוד. אני בטוח שזה היה המצב גם כשבית המקדש היה קיים בירושלים.

הטענה שלי היא שבזכות זה שיצרו רחבה גדולה ויוצאת דופן, בנו סביבה בניינים וחפרו מנהרות המתייחסים אליה, גדרו אותה והקימו מחסומים בכניסה, הכניסו בה מרכיבים לשל בית כנסת כמו ארון ספרי תורה ומחיצה, נוצרו מאפיינים של קדושה. הכותל כיום מייצג פנומנולוגיה חדשה של מקום קדוש כפי שהיא משתקפת בחלקים של התנ"ך ביחס לבית המקדש בירושלים.
לפי אליאדה (אליאדה, 2003, עמ' 141) מקדש באופן כללי הוא בית שסביבו העולם, קוסמוס, נברא. ההפרדה בין העצמי לעולם נפתרת דרך הטוטליות של מקום, עצמי והעולם כהרמוניה שלמה. המקום שם את המקום במקומו, זהו ציר טוטליות המחבר את המקום (אלוהים) לקדושה. אליאדה משתמש בבית המקדש בירושלים לחיזוק טענותיו על ציר העולם ומשכן אלוהים – היירופוניה, המתבטא בקרטופוניה.
נכון הוא שבתנ"ך יש מרכיבים נוספים. ושהמקדש עצמו היה ללא פסל ותמונה, מחזיר את המאמין לעצמו, מבטא את גוף האדם, אך לרוב עולי הרגל חלק זה היה תיאורטי בלבד, ואליאדה צודק בגישתו. טענתי היא שכיום תופעה זו חוזרת דרך הביקור בכותל ובאתרים נוספים בירושלים, המבנה הפיזי של רחבת הכותל עוזר בכך.

זאת ועוד, לפי קונין (konin in holmes, 1994. P. 116 ) התפישה של הקדושה ביהדות היא דבר בתוך דבר בתוך דבר (משנה, כלים א' פסוקים 6-9, 10 דרגות של קדושה מגבולות מדינת ישראל ועד לקודש הקודשים) דבר זה משתקף ביום במבנה העיר ירושלים, צריך להגיע לעיר, להיכנס לעיר העתיקה ולהיכנס לרחבת הכותל שהיא מתחם סגור. הצרכים הביטחוניים עוזרים ביצירת תחושה של קדושה. האוריינטציה של הרחבה היא מזרח, כמו בבית כנסת, והיא נפגשת כאן עם אוריינטציה קדושתית עתיקה יותר ביהדות שלפיה היה בנוי בית המקדש והיא מערב. הכותל הוא מעין מעבר מימד, קץ של תווך אחד והתחלה של תווך אחר. הרחבה מסתיימת בקיר שאוסף אליו את הדמעות. זהו נס של אבנים "עם לב אדם".

קונין טוען אנחנו בפתחה של פנומנולוגיה חדשה בהופעת הקדושה בישראל (konin at holmes, 1994. P. 143 ) בכיוון של הדגשת הלאומיות היהודית והניגוד שלה לאומות העולם, דבר זה מופיע בכותל בניגוד שבינו לבין כיפת הסלע ורחבת הר הבית שמעליו.
לפי הבנתי, הציר שסביבו בנוי האתר הוא הקיר הנישא, במובן אחד העיקרון המארגן של המקום הוא פעולת התפילה מול קיר שמסמל את בית המקדש. סביב זה בנוי הביקור באתר (הטמנת הפתק), מכאן נובעת הרחבה והבניינים המתייחסים אליה. העיקרון המארגן שהיה קיים גם בבית המקדש הוא שיכול להיות תווך שדרכו תפילות ישמעו ויתקבלו, וזה מביא סדר לחיים. במובן נוסף המאנה של המקדש עברה אל הכותל כתווך להגיע אל הנומן.


 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו