הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

להיות בן אדם - טיולי דתות, תרבות ורוחניות

סיפור אישי והגיגים הקשורים למסדר השאזלי בעכו

אחד מחברי הטובים הוא בעל תואר דוקטור לאסלאם. ברורה לי הדרך בה מקבלים תואר דוקטור לרפואה או למחשבים, אך האסלאם הינו דת, ולא ברור לי כיצד ניתן לזכות, או ממי, בתואר דוקטור במסע אל האלוהים.
 הכנסייה הקתולית הייתה המוסד הראשון שהעניק תואר דוקטור במדע הדתות. האישה הראשונה שזכתה בו הייתה תרזה מאווילה, מיסטיקנית ספרדית בת המאה ה-16, שכתבה שירי אהבה יפהפיים לאל. לקתולים יש נציג של אלוהים עלי אדמות, הלא הוא האפיפיור, והוא זה שמעניק תואר דוקטור, אך מי העניק לידידי תואר זה?
 הדוקטור המכובד כתב את התזה שלו על הסופים, ענף מיסטי באסלאם. ענף זה נחשב לרב חסד ואוהב, אך במבט מעמיק יותר, כפי שהוא מסביר בעבודתו, היו הסופים לא פעם כוח מוביל במאבקם של המוסלמים לחירות, כמו למשל בקווקז. כיצד ייתכן, אפוא, שהסופים מטיפים לאהבה מחד, ומאידך מובילים מאבקים ומלחמות?
שאלה חשובה זו שאלתי את עצמי לא פעם.
 זוהי אותה שאלה שארג'ונה, גיבור הבהגאוואד גיטה, האפוס ההודי הקלאסי שמהטמה גנדי נשא בכיסו, שאל את עצמו ערב יציאתו לקרב, וכשאני נשאל על כך בהרצאותי, אני עונה בתשובה ניצחת – גם אני הייתי בגולני!
 
כיצד אפשר, אפוא, להיות לוחם, לשאת נשק, ובה בעת להיות נאמן לרגשות חמלה ואהבה? שאלה זו מחזירה אותי לימי כקצין צעיר בגולני, עת נכנסתי בראש כוח הפלישה הישראלי לביירות, שבאותם הימים הייתה נתונה לשלטונו של ערפאת. פסעתי בראש הכוח, מוביל אותו בצד אחד של הרחוב, בעוד שהמג"ד פסע בצד השני. ירו עלינו מכל עבר, והשבנו אש מבלי לראות מי יורה עלינו ומאין. ממולנו התנשא מלון מפואר, והטנק שליווה אותנו המטיר אש לעבר הקומות העליונות, כך שלא יראה מפואר מדי. לעת ערב היינו צריכים לתפוס מחסה, ולשם כך פלשה המחלקה שלי לאחת מדירות הפאר ברבי הקומות שהיו ברחוב.
 בדירה, שהדיירים נטשו אותה, היו פרושים שטיחים מקיר לקיר, והיא רוהטה ברהיטי מהגוני. במטבח נותרו עדיין סירים וגז לבישול, אך לא היו מים וחשמל. הדירה הזכירה לי את בית ילדותי בירושלים. באחד החדרים, שהיה כנראה חדר השינה של בעלי הבית, היה ארון גדול ובו תלויות שמלות. החיילים התעניינו יותר מכל באוסף כובעי הנשים, שמן הסתם היו מקור גאוותה של בעלת הבית. השתרענו על הספות והמיטות לשנת לילה ערֵבה, לא לפני שטינפנו את השטיח באחד מחדרי הילדים, ששימש לנו כבית שימוש מאולתר.
בשעה שמונה בבוקר נשמעה, להפתעתנו, נקישה חדה בדלת.
 כשפתחנו את הדלת, עמדה שם בעלת הבית, בכובע הדור ובשמלה ארוכה. אישה מרשימה בשנות החמישים המאוחרות בחייה, שיערה אסוף לאחור. מרוב הפתעה לא ידעתי מה להגיד ולא יכולתי לסרב לבקשתה לראות את הבית. ליוויתי אותה מחדר לחדר, כשמרגע לרגע חשתי בזעמה הגואה על החורבן שהמיטו החיילים על דירתה. עם זאת, היא לא אמרה דבר, לא כשראתה את המטבח המטונף, את הסירים השרופים, את הנעליים על הספות, או אפילו את השטיח שטונף בצואה. וכי מה יכלה לומר כשמלווים אותה חיילים גברתנים, לא מגולחים, מצחינים מזיעה, ובידם רובים? וכי מה יכלה להגיד כש'נציגי השטן עלי אדמות' כובשים את אדמתה ומתעמרים ברכושה?
 לא ידעתי מי היא. היא נראתה אישה הדורה והאנגלית שבפיה הייתה מושלמת. שיערתי שהיא אקדמאית כי היה זה רובע העשירים של ביירות. אולי הייתה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של ביירות, מי יודע? היא הזכירה לי את הורי ואת חבריהם, וגם ביתה היה מסודר באותה קפדנות איסטניסית. מה הייתה אמי אומרת אם חיילים סורים או לבנונים היו פולשים לביתה?
 כשהגברת הגיעה לחדר השינה וראתה את הארון הפתוח, את השמלות הזרוקות על המיטה ואת החיילים הסרוחים מסביב, חבושים כולם בכובעיה, היה זה כבר יותר מדי עבורה. היא איבדה את השליטה, שכחה מול מי ומול מה היא עומדת והחלה צועקת בערבית, כשהיא מנסה לחטוף כובע מראשו של אחד החיילים.
 כיוון שלא הבנתי ערבית אני רק יכול לתאר לעצמי מה אמרה. החיילים הגיבו באי נוחות ואני לא ידעתי איך להגיב למצב ההזוי שנמצאתי בו, לפתע הבנתי עד כמה אני חסר שליטה במצב אליו נקלענו, הרי באותה מידה יכול היה זה להיות מחבל. בתגובה למצב הבלתי צפוי הצטרפתי לצעקות, תגובה שתחת הלחץ הגיעה ללא מחשבה.
"Shut up!" צעקתי. אך הגברת לא השתתקה אלא המשיכה לצעוק.
 לרגע עמדנו זה מול זה, צועקים כמו שתי תרנגולות מרוטות, ואז נזכרתי שאני מפקד בצבא הניצב מול כל חייליו, וכי אני עומד וצועק, כתגרנית בשוק, על אישה ערבייה, שזהותה לוטה בערפל.
 בו ברגע החלטתי לעשות מעשה. דרכתי את נשקי. שני דברים קרו באחת: האישה ההדורה קרסה לתוך עצמה והשתתקה מיד, ובה בעת, תוך כדי שאני דורך את הנשק, חשתי שאיני עושה את הדבר הנכון, ועובר, כמו בסרט מלחמת הכוכבים, אל הצד האפל...  מעשיי נבעו, אולי, מכוונות טובות, אך היו נגועים בבורות, בחוסר בגרות ובהעדר יכולת להתמודד עם חולשותי, דבר שהביא לנקיטה בדרך של אלימות וכוח.
בה בעת, כשחלפה במחשבתי האפשרות על הצד האפל, גמלה בלבי ההחלטה לא לאפשר זאת. באותו שבריר שנייה גמרתי אומר, כמעט בהיסח דעת, ועם זאת במודעות מאוד גדולה, שרק לעיתים נדירות חשתי אותה בעוצמה כזו, שהדרך שבה אנקוט לא תהיה של פחד ואימה, אלא של גישה אנושית ואהבה. כשהורדתי את הנשק מהכתף כבר היו בי ובאווירת החדר משהו שונה לחלוטין ממה ששרר שם זמן קצר קודם לכן. התנצלתי בפני הגברת, הוריתי לחיילים להחזיר מיד את הכובעים לארון ולהשיב את הסדר על כנו, וליוויתי אותה לפתח ביתה תוך שיחה.

מאותו רגע והלאה, במשך השבועות ששהינו בביירות, נאבקתי ללא חת נגד התעללות באוכלוסייה, נגד ביזה של רכוש ונגד יחס משפיל לערבים. לא הפחידו אותי האיומים, הרינונים, אובדן הפופולריות שלי, ואף לא עמדתם של מפקדים אחרים, ולכן אי אפשר היה לעמוד נגד נחישותי.
 איני יודע מי הייתה אותה אישה, וייתכן שלעולם גם לא אדע, אבל משהו במפגש בינינו גרם לי להשתנות. קרה משהו מפתיע שלא ציפיתי לו. לרגע ראיתי את עצמי מבחוץ, את מה שאני עלול להיהפך להיות, והתאפשרה לי בחירה אמיתית בין טוב לרע. מהרגע שראיתי זאת בבהירות, לא היה לי ספק באיזו דרך לבחור.
 המעשה המכונן של דריכת הנשק אל מול פניה של אותה אישה, גרם לי להבין שהדבר החשוב ביותר עבורי הוא להיות בן אדם, ושאפשר להיות בן אדם בכל מצב, גם במצבים שנראים הזויים, או שבהם אלימות ורוע הם עניין יומיומי. דווקא במצבים האלה האדם נבחן. יש אנשים בני מזל, כמוני, שמשהו עזר להם לראות את הבחירה שלפניה עמדו, וכתוצאה הם בחרו נכון.
 זה מזכיר לי את הסיפור על משה ואלוהים. יום אחד בא משה אל אלוהים והתלונן על בני ישראל. אמר לו אלוהים: "הבא לי את הגרוע ביותר מביניהם". הלך משה לחפש אחר הגרוע ביותר, אך גם בגרועים ביותר שפגש הייתה איזושהי תכונה טובה. לבסוף חזר משה לאלוהים ואמר לו: "אני הגרוע ביותר". על כך ענה אלוהים: "אם לא היית מגיע למסקנה הזו, לא היית יכול להמשיך ולהיות השליח שלי".
 
לימים, כשנחשפתי לדרך הרוחנית הסופית, הבנתי שהשלב הראשון בדרך הרוחנית, בין אם היא דרכה של הקבלה, היהדות, הנצרות, הבודהיזם או כל דרך אחרת – הוא להיות בן אדם.
לשם כך היו הדרווישים עוברים "טירונות" של שלוש שנים בעבודות מטבח. לשם כך האדם היה נחשף להתנסויות שונות שיעצבו את אישיותו וייצרו בתוכו ערכים ואיכויות שיסייעו לו בתלאות הדרך, וימנעו שימוש לא נכון בכוחות הניתנים עם ההתפתחות הרוחנית.
 באחת משיחותי תהיתי על ההכשרה של הסופים בימינו, ושאלתי שיח' סופי לגבי חניכה זו: "בעבר היה המועמד להיות סופי עובר חניכה של כמה שנים, בה היו מעצבים את אופיו ומגבשים בתוכו את האיכויות שיאפשרו לו לעמוד בתלאות הדרך. ומה כיום? כשהמרכזים ההיסטוריים נסגרו ואין עוד פנימיות בהן מחנכים את הנערים? איך מחשלים את הברזל כיום?" שאלתי.
"כיום", ענה לי אותו שיח', "המסע של החיים הוא כה קשה, שמי ששורד אותו ופונה בכל זאת לדרך רוחנית, כבר יש בתוכו איכויות אנושיות, וזוהי ההכנה הטובה ביותר לדרך".
 במסעי אל הדרך הסופית גובש חלק מאופיי בצבא. לא רק במבחני העמידה בקשיים, כמו במסעות המפרכים של הסיירת, ולא רק בטיפוח זיקת גומלין ועזרה הדדית בקרב צוות הלוחמים שבו גדלתי. אופיי גובש במבחן אחר, שלוחמים קשוחים במהלך ההיסטוריה נכשלו בו שוב ושוב, מבחן החמלה, מבחן השמירה על צלם אנוש, מבחן היות בן אדם, גם כשיש לך את הכוח, גם שאתה נמצא במאבק ומתמודד עם אתגרים.
משום כך אני מבין היטב כיצד לוחמים יכולים לגלות גם מידה של אנושיות. זה קשה יותר, אבל אפשרי. ההיסטוריה המוסלמית רצופה בסיפורים על לוחמים, כמו צלאח א-דין הגדול, שהראו גדולת נפש וחמלה, במקום שיריביהם הנוצרים כשלו.
אין, על כן, כל סתירה בכך שחלק מהמסדרים הסופים נטלו חלק במאבקים צבאיים, אף שהם דוגלים בערכי אהבה וחסד. הדבר החשוב ביותר, ואחת היא מה האדם עושה, הוא אותה מידת אנושיות הטבועה באדם. אותה צניעות והודיה על עצם החיים האנושיים. אותו מאבק בלתי פוסק עם החולשות של עצמך.

האם כולנו עומדים בפני בחירה כזו בשלב זה או אחר של חיינו?
אני רוצה להאמין שכן. החיים הם מגוונים ומעמידים אותנו פעמים רבות בעמדות של כוח והחלטה, כך שלכל אחד יש את ההזדמנות שלו לבחור. יחד עם זאת, איני בטוח שאצל כל אחד מופעל המנגנון המאפשר בחירה. קראתי לא מזמן בספר פסיכולוגיה כי רוב הבחירות שלנו מתרחשות חצי שנייה לפני שהן מגיעות לשלב המודעות, כך שיש כאן כעין גזרת גורל קדומה שקובעת אילו מחשבות יעלו בראש ואילו לא. אם כך, למעשה, נראה כי אין בחיי האדם אפשרות בחירה מודעת.
 התיאוריה הפסיכולוגית משתלבת יפה עם תורת הגזרה הקדומה של הסופים, האומרת שיש אנשים שנועדו מראש לדרך רוחנית ואחרים שלא. הדבר נקבע עוד לפני הלידה, בזמן שהנשמות סבבו סביב כיסא הכבוד של אלוהים. אלוהים אסף את כל הנשמות אליו ושאל אותן שאלה פשוטה, הנקראת במיסטיקה האסלאמית 'הברית של אלסטו': "האם אתן מכירות בי שאני ריבונכן?". לשמע שאלה זו חלק מהנשמות ענו כן! אנו מכירות בך אלוהים שאתה הוא ריבוננו! וחלק לא ענו כלל. כך נקבע עוד בשחר הימים, לפני תחילת ההיסטוריה האנושית, שרק חלק מהנשמות יזכו בבוא היום להכיר את האלוהים, על החלק האחר נגזר לחיות בחשיכה עד קץ הדורות. כך שאדם לא בוחר בדרך הסופית אלא נגזר עליו שדברים שונים יקרו לו במהלך חייו שיכוונו אותו לדרך זאת, כשבכל רגע ורגע יש לו אפשרות לסרב ולהרחיק את עצמו מהשביל הנכון לחייו, מדרך הישר, וזאת היא הבחירה היחידה האפשרית, להיכנע לרצון האל, להיות מוסלם, או למרוד.
 ברגע שבו דרכתי את הרובה, יכולתי להמשיך ולחזק את עצמי בדרך בה בחרתי, במיוחד אל מול התוצאה המיוחלת של השתתקות האישה והחזרת סמכותי בעיני החיילים. יכולתי להגיד לעצמי שזו דרכו של עולם ואין לי ברירה אחרת, ואולי זה באמת היה כך. יכולתי להגיד לעצמי שאני חלק מהצבא המוסרי ביותר בעולם, אבל האמת הייתה שהייתי שם לבדי מול אותה האישה.
 באותו הרגע, במקום ללכת בדרכו של עולם, משהו גרם לי לפקוח את עיניי. זמן רב חשבתי שאני פשוט אחד מאותם אנשים ש'יש להם את זה'. חשבתי שיש אנשים שיש בהם נשמה יתרה ומידת האנושיות ויש כאלה שחסרים זאת. אבל כשהמשכתי בדרכי הרוחנית, התחלתי לפרש את אותו האירוע בדרך מעט שונה, בה לא אני הייתי זה שבחר נכונה, אלא שכוחות אחרים, אולי מלאכים, סייעו לי בכך. הבנתי שבמשך כל תקופת הצבא שמר עליי כוח כלשהו, והוא זה שסייע לי לעשות את הבחירה הנכונה.
כמה ימים לפני האירוע, צפיתי מתוך העמדה כשצלף פגע היישר במשקפת שלי. המשקפת נהרסה אך לי לא קרה דבר. קיבלתי את העניין בקור רוח, כמובן מאליו. אותו מלאך היה זה ששמר עליי גם הפעם, לא מפני הצלף, אלא מפני עצמי, מפני ה'נפס' שלי, אותו חלק נמוך בישותי, שלטענת הסופים, בדרך ערמומית כזו או אחרת, מוצא את דרכו למסילות חיינו ומשפיע על התנהגותנו.
 
היום, גם תפיסה זו של אותו האירוע השתנתה. האמונה לפיה הבנתי את טעותי בזכות ישות כלשהי שעזרה לי, איבדה מכוחה שהיה חלש ממילא, כי ביסודה ועמוק בתוכה עדיין הייתה חבויה התפיסה הקודמת, שהארה זו התרחשה בגלל שאני מיוחד. בזמן האחרון התחילה להתגנב למחשבותיי תפיסה אחרת ומפתיעה במקצת, שהלכה והתחדדה בעקבות מפגשי עם עומאר ראיס, המתוואלי של הסופים השאזלים בישראל.
עומאר סיפר לי איך שיח' המסדר השאזלי, אל-האדי יאשרוטי, העביר את מרכז המסדר לביירות עם הקמת מדינת ישראל. עד היום יש בביירות מרכז סופי שאזלי גדול שסביבו חיים חסידיו ובני משפחתו של השיח'. לא יכולתי שלא להתחיל לחשוב כי אולי האישה שפגשתי, אותה גברת מהודרת, הייתה לא אחרת מאשר אחת מנשות המסדר, ואולי גם מהמעגל המשפחתי של השיח'? אולי העובדה שיכולתי לראות כי מה שאני עושה אינו נכון נבעה לא ממני, ולא ממלאך מלווה, אלא בזכות אותה אישה שהייתה הצד השני, המקבל, של האירוע.
 כשבודקים אירועים לעומק מוצאים פעמים רבות חוטים נסתרים הנטווים בין התרחשויות שעל פני השטח נראות לא קשורות. יש כאלה שיכנו זאת 'אפקט הפרפר', אך אני קורא לכך 'הקשר בין מלון המלך דוד בירושלים לבין מוזיקת הרגאיי'. הקשר פשוט. לפני מלחמת העולם השנייה מצא הקיסר האתיופי, היילה סלסי, מקלט במלון המלך דוד בירושלים. לימים חזר לארצו, ובג'מייקה התפתחה תנועה ששילבה מוטיבים מהיהדות, מהאסלאם, מהנצרות ומאמונות פגאניות-אפריקאיות הקשורות לטקסי טהרה ווודו. התנועה האמינה כי משיח בן דוד אמור להגיע מאפריקה, וזיהתה אותו עם הקיסר האתיופי היילה סלסי. אחד המאפיינים של התנועה היה אי סירוק השיער ואי קיצוצו, וכך נוצרו בשיער ראסטות שנתנו לתנועה את שמה. בקרב תנועת הראסטות התפתחה מוזיקה מקורית שנקראת רגאיי, ושנציגה הבולט היה בוב מארלי. מכאן הקשר בין מלון המלך דוד לבין מוזיקת הרגאיי והראסטות.
החוטים הנסתרים הקושרים את סיפור חיי לביירות הם שניים: נוכחות המסדר השאזלי יאשרוטי בביירות והאירוע המכונן של דריכת הנשק אל מול האישה בדירה.
 עצם הופעתה של הגברת המהודרת, ללא כל פחד ומורא, בפני מחלקת החיילים שהשתלטה על דירתה, מראה על איכויות נדירות של אומץ. בתרבות האסלאמית קיים מושג ה'קידר', מדריך הנשמות היכול ללבוש כל צורה ומופיע לפני כל אדם ברגע שהוא מוכן. אולי אותה אישה הייתה באותו הרגע הקידר שלי? אולי היא הייתה הקידר של כל החיילים שהיו באותה הדירה? מעולם לא ביררתי איתם האם גם הם הרגישו כמוני.
 
הדרך הסופית בפרט והדרך הרוחנית בכלל, מלמדות אותנו לצאת מעצמנו, לפתח שתי נקודות מבט בו זמניות והפוכות על החיים, הן מבחוץ והן מבפנים. זה מה שקרה לי בזמן שדרכתי את הנשק, לרגע ראיתי את עצמי מבחוץ. שתי נקודות המבט הללו מאפשרות מודעות אמיתית, מעין נוכחות, שנובעת מהקיום של שתיהן. מה שקורה הוא שיש משהו שלישי שמסתכל על שתי נקודות המבט הללו, המופיעות בו זמנית, והוא מה שהסופים קוראים: המקור של המקור של המקור. הוא הנוכחות, הוא האמת, הוא הדבר.
האם באירוע של דריכת הרובה זכיתי לחוש בנוכחות זו? האם זוהי המשמעות של להיות בן אדם? אינני יודע, אבל אי אפשר להוציא מהמשוואה את האישה שהייתה שם וגם לא את האנשים האחרים שהיו בחדר. מסקרן לדעת מי הייתה האישה הזאת? נקודת מבט זו גרמה לי לראות שוב ושוב עד כמה איננו לבד בכל רגע ורגע מחיינו.
זוהי בעצם הדרך הרוחנית הסופית, שמתחילה ביכולתו של בן האדם לגלות חמלה, התחשבות ואכפתיות.

עומאר ראיס נהג לספר את הסיפור הבא:
בסוף ימיו הגיע לשמיים אימאם אל ראזלי, מגדולי החכמים בעולם המיסטיקה המוסלמית. שאל אותו אלוהים: "עם מה הגעת?"
ענה אל ראזלי: "הגעתי עם תפילות, צומות, קיום מצוות ודרשות".
"זה לא מספיק," אמר אלוהים, "קחו אותו לגיהינום!"
כשהמלאכים התחילו לגרור אותו פנה אל ראזלי לאלוהים בתחינה נואשת אחרונה: "רחם עלי!", ואלוהים קרא למלאכים להביאו לפניו בחזרה.
"ביום מן הימים", אמר אלוהים, "נפל זבוב לקסת הדיו שלך, ואתה ריחמת עליו ושחררת אותו. בגלל שריחמת על הזבוב הזה, אני מרחם עליך".
"זאת הסופיות", מסכם עומאר את הסיפור, "זה כל העניין".
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו