הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מקום קדוש - טיולי דתות, תרבות ורוחניות

היש דבר כזה שנקרא מקום קדוש?
לפי אליאדה, מקומות קדושים הם שבירה של המישור הרגיל והיומיומי על ידי הופעה של קדושה שנותנת משמעות לחיינו, האדם הוא הומו רליגיוסוס (homo religious), וכל ישותו קשורה להוויה הדתית, הוא מחפש את הסדר בתוך הקוסמוס, המקום הקדוש מייצג סדר כזה ולכן יש בו ציר עולם המחבר בין המישורים והזמנים, המסומל על ידי חפצים כגון אבן, עץ, עמוד. ויש בו קוסמולוגיה.
התופעה של קידוש מקומות עתיקה מאד ונמצאת כבר בתחילת התרבות האנושית, הד לכך נמצא בחברות פרימיטיביות כגון האבוריג'ינים באוסטרליה, או האינדיאנים באמריקה, והיא קשורה כנראה לתפישת המציאות והחלל שלנו.
טיילור טען שבבסיס כל הדתות נמצא האנימיזם (Tylor, 1871), אמונה בישויות רוחניות הנמצאות בכל הדברים. כל החברות והדתות בעולם התפתחו ממצב בסיסי של האדם הפרימיטיבי, אלא שבקרב האמונות הקיימות בנות זמננו נותרו שרידים של האמונות הקדומות ולשרידים אלו הוא קורא "שרידים" (survivals). תלמידו וממשיך דרכו פרייזר (frazer, 1990) טען כי המחשבה הקדומה נובעת משתי מערכות נפרדות: האחת היא המאגיה, והשנייה היא הדת. המפתח להבנת אורח המחשבה הפרימיטיבי, שממנו נובעים הsurvivals של טיילור, הוא לימוד של שניהם והקשר ביניהם. המאגיה היא הצורה הקדומה של דת, המדע שבא להשפיע על הטבע והיה חיוני לאדם הקדום. האדם הפרימיטיבי עסק בעיקר בהישרדות. לצורך כך הוא ניסה להבין את הטבע ולשלוט עליו, הוא פנה למאגיה כשהזרם הראשון היה מאגיה סימפתטית. במאגיה זו יש שני עקרונות: האחד הוא חיקוי -  דומה פועל על דומה, והשני הוא מגע – הדבקה. העקרונות של חיקוי ומגע הם קבועים, אוניברסאליים, ולא משתנים. ועליהם מבוסס היקום. אם מקום בנוי לפי עקרונות אלו, הוא חייב להשפיע, לעבוד.
ניתן לראות במחשבה המאגית והאנימיסטית בסיס להתקדשות של מקומות, מקומות מסוימים מכילים רוחות חזקות - אנימיסטיות, ו/או בנויים לפי עקרונות המאגיה (לדוגמא חיקוי של השמיים), ולכן פועלים על הסביבה ובני אדם.

חוקר דגול נוסף המתייחס לתופעת המקומות הקדושים הוא הסוציולוג אמיל דורקהיים (Durkheim, 1976) שמסתמך בתיאוריות שלו על אמונות שבטים פרימיטיביים באוסטרליה המקדשים מקומות בצורה נגטיבית (איסור כניסה) ובצורה פוזיטיבית (קיום טקסים), אלא שלפי דבריו הסיבה לכך היא חברתית, יצירת מעין טוטם משותף שסביבו השבט יוכל להתגבש ולהתעצב. הוא לא מייחס משמעות רבה לפעולות המאגיות. ויחד עם זאת הוא מגיע לתובנה של דת כאל "הקדוש", הגדרה הרבה יותר טובה מאמונה באלוהים, כשהבסיס שלה הוא ההבדל שבין קודש לחול.
לפי דורקהיים הטקסים השבטיים יוצרים את הקדושה, בהם יש את החיבור לרוח השבט. ישנם טקסים נגטיביים – לשמור על הקדוש מהרגיל, בכיוון של טאבו, וישנם פוזיטיביים להתחבר לקדוש. חלק מהאיסורים הנגטיביים נועדו לשמור על מקומות קדושים שאסור להיכנס או להתקרב אליהם, כמו מערות וסלעים, ימים מיוחדים שבהם יש איסורים, וכו'. בטקסים הפוזיטיביים מתקרבים אל הקדושה, נכנסים למרחב הקדוש, ביום הקדוש, ולעיתים מקריבים ואוכלים בטקס קדוש את חיית הטוטם. השבט נותן חיים לטוטם וזה מחזיר חיים ומחיה את האנשים. הטקס מחדש את המחויבות של היחיד לחברה, שבלעדיו היא לא הייתה קיימת 




האתרופולוג קליפורד גירץ (גירץ, 1990) מזהה את הצורך של האדם במערכת סמלים שתיתן משמעות לחייו, ורואה בדת מעין מערכת סמלים כזו "המכוונת את החיים על פי תמונה של סדר קוסמי ומשליכה דימויים של סדר קוסמי על הניסיון האנושי".
ההגדרה ה"רשמית" שגירץ נותן לדת היא: "מערכת סמלים שפעולתה טובעת בבני אדם הלכי רוח ומוטיבציות עזות, מעמקי חדור ומאריכי ימים, באמצעות ניסוח השקפות בדבר סדר עולמי כללי והלבשתן של השקפות אלו בלבוש עובדתי כל כך, עד כי הלכי הרוח והמוטיבציות נראים תואמים את הממשות במיוחד".
גירץ מדבר על דגמים – דפוסים תרבותיים, קבוצות של סמלים, מערכת כוללת שהיא משפיעה ומושפעת. לפי גירץ מקום קדוש הוא סמל. הדת מוסיפה למקומות אלו משמעות סמלית שלא רק עוזרת להבדיל אותם ממקומות רגילים, אלא דרך הגיאוגרפיה, תכנית ואסתטיקה אדריכלית שלהם יש לה את היכולת לייצר דבקות, הצמדות, רוחניות וסוג כלשהו של אתוס, תפישת עולם, והערכות Geertz, 1966)). במאמינים שלה ובמקרים מסוימים גם באחרים

אולם מקומות קדושים אינם סטטיים אלא קשורים לפעולות דינמיות של אנשים המבקרים בהם ובראש ובראשונה לתהליכי עלייה לרגל. ויקטור טרנר (Turner, 1973) חקר את נושא העלייה לרגל למקום מקודש. לפי הבחנתו זהו תהליך פיזי המלווה בתהליך חברתי ולעיתים גם רוחני. הדוגמא הבולטת כיום היא העלייה לרגל למכה, ובעבר העלייה לרגל לירושלים. במחקריו הוא מדמה את העלייה לרגל לסוג של טקס מעבר שבה עולה הרגל יוצא מסביבתו הטבעית, ומועבר לעולם של טקסים וסמלים, בו שוררת אחווה בין המשתתפים. הקשר בין כל האנשים הוא אחר, קיומי או ספונטני, ובמהלכו נוצרת קהילה הומוגנית, לא מובנית וחופשיה. קשר זה מוביל לקומוניטס (communitas) נורמטיבי היוצר חברה חדשה, גם בהקשר של עלייה לרגל, בין העולים למקומיים, ובין העולים לבין עצמם. זוהי חוויה גבולית – לימינאלית.

טרנר מדבר על טופוגרפיה פולחנית – פיזור במרחב של אתרי קדושה קבועים, לצד טופוגרפיה מדינית, אוריינטציה רחבה, ערכים משותפים של חברות נטולות אינטרסים ואלטרואיסטיות. רשת של מרכזי עלייה לרגל, מקומות קדושים, המחזקים את החברה. הוא מצביע על כך שרבים מאתרי העלייה לרגל נמצאים בשוליים, או היו במקורם במקומות פריפריאליים, וטוען שהדבר קשור לצורך של האדם לצאת מהסביבה הרגילה לצורך תהליך הקומוניטס, שכן בקצה קל יותר לעשות את פעולת ה"מעבר".
חוקרים רבים לוקחים את דבריו כפשוטם וטוענים שמה שהוא אמר זה שמקומות קדושים נמצאים בפריפריה בעיקר, ואני לא בטוח שכך יש להבין את דבריו. הנקודה היא לצאת מהמצב ה"רגיל" בכדי לעשות את השינוי המבוקש, הקומוניטס יכולה להתרחש גם במצבים רגילים, והעלייה לרגל יכולה להיות גם פנימית. רבים מאתרי העלייה לרגל כגון ירושלים או רומא נמצאים במרכז. מה שהוא מרכז עבור אדם אחד, איננו כזה עבור אדם אחר.
רבים גם משווים בין "גישתו הפריפריאלית של טרנר" לגישת ה"מרכז" של מירצ'ה אליאדה, אלא שיש כאן ערבוב של אגס עם תפוח. טרנר בא מכיוון חברתי בעוד שאליאדה יוצא מהרגש הדתי.
זאת ועוד. לפי אליאדה, בכדי להגיע למרכז צריך לעבור מסלול מוקשה של איניציאציה, דרך המבוך, למצוא את תפוחי הזהב, גיזת הזהב, לעבור מרחב קשה גישה שבו צריך למצוא את הדרך לפי סימבולים של קדושה. אליאדה מדבר מפורשות על עלייה לרגל למקומות קדושים כגון מכה, ירושלים, כדרך אל מרכז קשה וזרוע סכנות, טקס מעבר מן החילוני לקדוש, ומסכים למעשה בזה לתפישות של טרנר, וזאת בניגוד למי שממקמים אותם אחד מול השני. 
"הגישה למרכז היא שוות ערך להקדשה, לאיניציאציה, לאחר הקיום הקודם, שהיה בחינת אשליה חולפת, מתגלה קיום חדש, אמיתי, ממושך ויעיל" (אליאדה, 2003, עמ' 231)
הרי זהו הקומוניטס של טרנר.
ההתייחסות של אליאדה למרכז העולם היא לא במובן גיאוגרפי, אלא בתוך האדם, התחברות לקדוש שבתוכו. המרכז של הכל מסומל על ידי מראה חיצונית של מקום קדוש. ומצד שני, התהליך החברתי של עלייה לרגל של טרנר מביא את המשתתפים למרכז של מהות החברה שלהם, מקום אליו יוכלו לחזור שוב ושוב עם החזרה לחיי היום יום.





ישנם חוקרים נוספים המראים את הקשר בין פריפריאליות למקומות קדושים, לפי ון גנפ (Van Gennep, 2013), טקסי המעבר (קומוניטס) המהווים עלייה לרגל מורכבים משלושה שלבים
1. היפרדות
2 הימצאות בשוליים
3 התלכדות מחדש
מרכז עלייה לרגל מהווה לפיכך מעין סף, בזמן ומחוצה לו, שבו המאמין מקווה לחוות את הקדושה, העל טבעי, לעבור שינוי פנימי ברוח ובאישיות, הוא משתתף בפעילויות סמליות וניצב לפני מערכת סמלים. המסע נעשה מסע מיתי המעורר תחושות ותשוקות. שינוי בסטאטוס קשור פעמים רבות לשינוי מרחבי. הרעיון האפלטוני של אנאמנזיס, היזכרות בקיום קודם, היא חלק מהעלייה לרגל. חוזרים על מיתוס של האל, הקדוש, חושבים עליו בזמן המסע, ומכאן שהשוליים הם בעצם המרכז, והפריפריאליות אינה במובן גיאוגרפי פשוט.
אם ננסה לסכם את הדברים בקצרה, הרי שטיילור מייחס מקום קדוש להופעת אנימה, רוח מיוחדת, פרייזר לעקרונות המאגיה, דורקהיים לטאבו חברתי, גירץ למערכת סמלים, טרנר לאמצעי גיבוש חברתי, רודולף לגירוי חיצוני היוצר רגש, ואוסיף לכך גם את קרל יונג שמתייחס למנדלה ככלי עזר בתהליך האינדיבידואציה, ומכאן ניתן להסיק שהמקום הקדוש הוא מעין מנדלה תלת ממדית.

כאן אולי המקום להרחיב על גישתו של אליאדה:
אליאדה טוען שקדושה מתגלה בזמן ובמקום ומקדשת אותם – המושג שהוא נתן להתגלות קדושה הוא הירופאניה ולהתגלות כוח – קרטופאניה (אליאדה, 2003. עמ' 222). וכך הוא אומר: "כל קרטופאניה – התגלות של כוח, והירופאניה – התגלות של קדושה, משנות את המקום שבו התרחשו, והמרחב שהיה עד אז חילוני הופך לקדוש".
לשיטתו של אליאדה המרחב הקדוש כרוך ברעיון החזרה אל ההירופאניה ההיולית, הנקשרת לעיתים קרובות עם בריאת העולם ויצירת הסדר הקוסמי. המקום הקדוש נתפס כמקום הבריאה, או לפעמים אף כ"ציר העולם" (לטינית axis mundi), הציר שעליו העולם סובב, המקום המושלם המייצג את מעשה הבריאה (אליאדה 2003, עמ' 69). המרחב הקדוש הוא גם "דמות העולם" (לטינית Imago mundi), הוא  שומר על המשכיות הקדושה. אפשר דרכו להתחבר עם המקור, הוא נבנה על פי ארכיטיפ שהתגלה בזמן היולי, הקשור פעמים רבות לקוסמולוגיה, ומייצג את מבנה היקום.
המרחב הקדוש הוא מעיין בלתי נדלה של כוח וקדושה, נצח לעומת הזמניות של החיים. זה מראה על העצמאות של המקומות הקדושים, שהם ירושה פרהיסטורית, הנכפית על האדם. האדם רק מגלה את המקום. 
המרחב המקודש "מתגלה" על ידי האדם, על פי "סימן". אירוע מכונן אי שם בעבר יצר מקום קדוש. לפי אליאדה הנוכחות של הקדושה מלווה גם בסכנה, ויש צורך במחוות התקרבות לפייס אותה (מזכיר את אוטו).
הקודש מופרד מהחול על ידי חומה או סימן, סף, הקדוש הוא מרכז מאורגן והגבול הוא מאגי.
כל יישוב אנושי וכל בית הם במובן מסוים שיחזור של בריאת העולם, מיקרוקוסמוס של היקום. אלא שצריך להעביר אותו בעזרת טקס מאגי למרכז היקום, בכדי שימשיך ויתקיים (במרחב הטרנסצנדנטי יש אפשרות לאינספור מרכזים ומכאן שאין להתייחס למרכז כאל מונח גיאוגרפי).
במרכז העולם נמצא ההר הקדוש, עץ, או מעיין. הוא נחשב למקום מפגש בין שמיים, ארץ ושאול, ודרכו עובר ציר העולם, אקסיס מונדי. אם המרחב המקודש אינו מתגלה לאדם באמצעות הירופאניה, האדם בונה אותו בעצמו, על פי יישום הקאנונים הקוסמולוגיים והגיאומנטיים. רצון האדם הוא להימצא תמיד במרכז. זהו הרצון לחרוג מהמצב האנושי ולחזור למצב האלוהי.
אליאדה מדגיש את המרכז כסימבול ראשי, וכך הוא נתפש גם על ידי חוקרים כגון נגה קולינס קריינר, שחקרה מקומות קדושים בארץ ישראל. הם מסתמכים על הפשט של אליאדה המדבר על ציר עולם שהוא חיבור בין שמיים, ארץ ושאול, הפותח מעבר בין העולמות. עם זאת,  לדעתי הציר איננו דו ממדי והמשמעות שלו הרבה יותר מורכבת.  הוא יכול להיות במישור הפיזי: אבן, מים זורמים, עץ, אך גם במישור הסיפורי, אמנותי ואדריכלי, ואפילו טקסי. למעשה כל דבר שיש בו מן השונה והיוצר אוריינטציה כלשהי יכול להוות ציר עולם: בין אם זה זריחת השמש במדבר, או יום מסוים בשנה, ומכאן תחושת הקדושה שבצפייה בזריחה מעל הר במדבר, או ביום ציון אירוע כגון הולדת. הגדרת הקדושה מתייחסת "דבר השונה מהרגיל", ואעז ואומר גם שיוצר רגש מסוג אחר מהרגיל המביא לחוויה דתית מיסטית, כל זה קשור לעיקרון מארגן, שאצל אליאדה מקבל את המינוח "מרכז".
אליאדה מדבר במפורש על הופעת הקדושה – הירופאניה, דרך מקומות מקודשים. ומציע שפועל יוצא מכך הוא שהם צריכים לבטא את הקדושה. המקומות המקודשים הופכים להיות מרחב המקודש, ציר העולם. ההר הקדוש, האדם בונה אותם, אך לאחר מכן הם הופכים לבעלי חיות משל עצמם. המקומות הקדושים קשורים הרבה פעמים למשהו שקרה בהם, או מאמינים שקרה בהם. הם הפתח לגן העדן, מקום האונטולוגיה הארכאית. הטקסים הנערכים בהם מחזירים את האדם למצב ההיולי של לפני הזמן. הם מבטאים את סדר היקום ומקיימים אותו, נותנים משמעות לחיי אנוש ומבטלים את הזמן ההיסטורי.

אליאדה מדבר על שני מישורים, האחד ארצי ויומיומי והשני קדוש, רוחני, דתי, במקומות מסוימים ובזמנים מסוימים מתקיימת תקשורת בין המישורים הללו. הקושי מופיע ביומיומי ומגלה נקודה קבועה, ציר לכיוונונים עתידיים, ומכאן אפשר להסיק על החשיבות הפיזית של טכניקות אוריינטציה, החשובים במיוחד בבחירה ובניה של מקומות קדושים גבוהים, כמקדשים וערים (Shiner, 1972).
לפי אליאדה, המקום הקדוש שובר את ההומוגניות והאמורפיות של חול לא מתבדל. השבירה הזו מספקת אוריינטציה מרחבית שיש לה את הסימבוליות של המרכז. המרכז הוא אקסיס מונדי, פתח בין מישורים קוסמיים. כשמקדשים נקודת התייחסות אופקית וגם ציר אנכי של תקשורת נוצר עולם. זה נראה כחזרה של האקט הראשוני של הבריאה על ידי האלים. אלא שכאן עלינו לחזור לנושא הקדושה!
לעניות דעתי יש בעיה כשמנסים לתרגם את התיאוריות של מירצ'ה אליאדה או רודולף אוטו רודולף בכלים לא מתאימים, כפי שעושים חלק מהחוקרים. הדוגמא הבולטת ביותר היא נושא "ציר העולם". כמעט כולם מתייחסים לכך כמרכז פיזי, בעוד שכפי שטענתי מקודם, הוא מתכוון למרכז פנימי, למשהו רוחני הקיים במישור אחר. המיסטיקה הנוצרית וההינדואיסטית, שזה הרקע שלו, מדברת על מרכז פנימי באדם, מעין "שדה מאוחד" של מדיטציה, הראי של ה"הסיכייה" הנוצרית, שעליה היה אמון, זאת לא נקודה במרחב.
וכאן אנו חוזרים לעיקר, הדרך היחידה לגשת את הקדושה היא מ"מתוך הקדושה עצמה" וזה תופש גם ובמיוחד לגבי מקומות קדושים, ירושלים היא לא קדושה למי שמלא באלימות ושנאה, רק מתוך החיבור הפנימי באדם לכושר של הקדוש, ניתן להרגיש את המקום כפי שהוא יכול להיות באמת. וזה מה שמתואר במזמורי התהילים, לא שייכות פוליטית.


 
 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו