הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

עומאר ראיס - טיולי דתות, תרבות ורוחניות

הלב זוכר את החבר - דוסט

אל תחשוב עצמך כוכב לכת קטן, בך טמון היקום כולו
מילים לכבודו של עומאר ראיס, החבר - דוסט

לפי הסופים לכל אדם יש חבר נפש, אדם שאותו הוא צריך למצוא במהלך חייו בכדי להפוך לשלם. לרומי היה את שמס, למג'נון את לילה, ולי היה חבר בשם עומאר ראיס, האחראי על מסדר השאזליה בישראל ופרויקט בינוי הזאוויה, שנפטר בפתאומיות בסוף 2018.
עומאר היה אדם מיוחד לכל הדעות, נפגשנו באופן קבוע גם כשהיה פעיל, וגם בשנה האחרונה לחייו כשהיה חולה ובילה זמן רב בביתו. באחת הפעמים באתי אליו עם השאלה: כיצד זה שלאנשים טובים קורים דברים רעים? זאת הייתה אותה שאלה ששאלתי את השייח' שלו בביקור הבלתי נשכח בירדן, כמה שנים קודם לכן. הרקע לשאלה היה איבוד ארנקי יומיים קודם, שהכיל כסף מזומן רב. עומאר בדרכו המיוחדת, לאחר שבירר מה עומד מאחורי השאלה, הבטיח לי לא להתייאש, באומרו "זה לא סוף הסיפור".
ואכן, שעתיים לאחר שחזרתי הביתה הטלפון צלצל, על הקו היה אדם מבקה אל גרביה, הוא מצא את הארנק עם הכסף יומיים לפני כן בתחנת דלק, והתלבט האם להחזיר את הכסף או לא. בסופו של דבר, שעתיים לפני כן, הוא נזכר במה שאימא שלו הייתה אומרת במקרים כאלו (לא לקחת משהו שהוא לא שלך) והחליט להתקשר.

האם מוות זה סוף הסיפור? גם זו שאלה. חאתם העוזר של עומאר וידידו הטוב אומר שלא ישקוט עד שיגשים את החלום המשותף שהיה להם, להקים בעכו גן עדן עלי אדמות. אינני יודע אם יש משמעות למותו המוקדם של עומאר, בכל מקרה אני מביא כאן מקצת מסיפורו:
עומאר ראיס היה האחראי על נכסי וניהול המסדר השאזלי יאשרוטי בארץ (מה שנקרא בלשון משפטית מתוואלי), ובמסגרת זו על שיפוץ ובנייה של המרכזים השאזלים המתחדשים בעכו ובתרשיחא (עכו הוא העיקרי). זהו מסדר סופי עם מאות אלפי חסידים ברחבי העולם שהתחיל בארץ לפני מאה וחמישים שנה על ידי אדם שהגיע לעכו, חי פעל ונקבר בה, בשם שייח עלי נור א דין יאשרוטי. עומאר תמיד היה אומר שעכו היא כמו מכה ותרשיחא כמו מדינה עבור השאזלים, ואכן במתחם בעכו שהוא היה אחראי על שיפוצו קבורים שלושה ראשי המסדר לשעבר, שנחשבים על ידי החסידים לקוטב של הזמן, ציר העולם, צדיק יסוד עולם. המקום הוא גדול ומרשים וכבר עתה הוא אחד מהאתרים המקודשים היפים בארץ, אלא שמעבר להדר הפיזי יש בו נוכחות רוחנית מעצימה או מפחיתה את מי שמבקר בו בהתאם למה שחי בו. ומשפיעה על האנשים הקשורים אליו.

שנה לפני שעומאר נפטר נעצרו לפתע השיפוצים בזאוויה בעכו, קצת לפני כן נפל עץ שנטע על ידי עלי נור א דין עצמו, עץ דקל שעמד בפני פגעי הזמן והאדם במשך 150 שנה. לאחר שנודע לי על מותו הפתאומי חשבתי שצריך לטעת במקום העץ שנפל שתיל חדש, האיזון הקדוש הופר, וצריך לכונן אותו מחדש. בכדי שהחיים ימשיכו בכל מיני צורות.
לפי עומאר יום מן הימים ישב השייח עלי נור א דין בזאוויה בעכו (כך נקרא מתחם של סופים) ביחד עם בנו של הבהא אוללה, שהיה אורח קבוע, ופתאום אמר: "אני מרגיש נשמה נשרפת". מיד יצאו שניהם למאפיה הסמוכה וחלצו תולעת מתוך כיכר לחם שנזרקה זה עתה לתנור. כולנו צריכים כל הזמן לחלץ תולעת כזו, גם מתוכנו.

עומאר היה אדם חילוני ומצליח, רחוק מן הדת או מעניינים שברוח ואף עסק בפוליטיקה במסגרת מפלגת העבודה, הוא למד פיזיקה בטכניון, והיה מוכשר מאד במתמטיקה. משפחת ראיס היא משפחה מבוססת בעכו, בעלת חנות בגדים ומפעל צבעים שמצליח מאד באזור הצפון, ועומאר תרם מכישוריו, יש אומרים בהמצאות שונות.
ביום מן הימים הוא הגיע בשליחות חשאית כלשהי לעמאן בירת ירדן, שם נפגש עם המלך חוסיין וזה הציע לו להיפגש עם "מישהו מהעיר שלו", שבמקרה הוא שייח'
"
אני לא מאמין בשיח'ים", חשב עומאר לעצמו, אבל לא אומרים לא למלך, וכך הוא הסכים לפגישה שזימן לו הגורל עם אחמד יאשרוטי, השיח' של המסדר השאזלי יאשרוטי מעכו שחי כיום ברבת עמון. אלא שהשייח לא נראה כמו שייח, כפי שתיאר עומאר, אחמד יאשרוטי הוא אדם מרשים בעל חזות מערבית, פרופסור למשפט בעל מוניטין בינלאומי. ועומאר המופתע הרגיש כבר מלכתחילה שנפשו נקשרת עם אדם לא מוכר זה, שיחד עם זאת נראה לו מאד מוכר והוא חש אליו קרבה שלא ידע להסביר את מקורה. המפגש הזה שינה את חייו:
"חיכיתי לך הרבה זמן". אמר השייח, ועומאר עזב את הדרך שהלך בה, את כל עיסוקיו, תפישת עולמו, חייו עד כה, והפך להיות חסיד של השייח. לפי גרסה אחרת זאת הייתה אשתו של השייח שאמרה לעומאר שהשייח "חיכה לו הרבה זמן", ואולי היו אלו שניהם. כך או כך, זהו משפט נפלא לצאת איתו לדרך.
 
היו תקופות שחלמתי על מקום שבו מחכים לי כבר הרבה זמן, אבל משום מה אני שוכח להגיע אליו. אני יודע שאני שוכח, אבל קשה לי להיזכר, ואני רק חש בחרדה עמומה ששכחתי דבר מה.
כשביקרתי בפעם הראשונה בזאוויה בתרשיחא (זה המקום שבו נוסד המסדר לראשונה, אבל לאחר מכן הם עברו לעכו ופעלו ונקברו שם) הכניס אותי עומאר לחדר הדרומי-מערבי. מיד ידעתי שזהו חדרו של השיח', אינני יודע אפילו כיצד. הייתה בחדר תחושת נוכחות, אולי בגלל החשיבות שמייחסים למקום אנשי המסדר. מכל מקום, משהו המתין לי שם, אולי חלק מרוחו של השיח', שהמתינה וציפתה לי במשך 150 שנה. כולנו מחכים כל הזמן שמשהו טוב יקרה לנו, שמשיח ידפוק בדלת, שנתבשר איזושהי בשורה, שעניין ייכנס לחיינו, שנפגוש את הנסיך או הנסיכה על סוס לבן. אבל האמת היא שהנסיך או הנסיכה מחכים לנו בעצמם. וכך, אנחנו מחכים להם והם מחכים לנו, ואי אפשר לפרוץ מחסום זה, את הגלגל הזה, אלא אם כן נבין זאת.
 

מספרים על ביסטמי (קדוש סופי חשוב, על שמו רחוב ברובע המוסלמי בירושלים) שהיה אומר: "עשיתי ארבע טעויות בצעדים הראשונים שלי בדרך: חשבתי שאני זוכר אותו ואני יודע אותו ואני אוהב אותו ואני מחפש אחריו, אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהזכירה שלו אותי קדמה לזכירה שלי אותו, שהידע שלו עלי קדם לידע שלי עליו, שאהבתו אלי קדמה לאהבתי אליו, ושהוא חיפש אותי כדי שאני אתחיל לחפש אותו".
האמת היא שלא השיח' חיכה לעומאר, אלא עומאר חיכה לשיח' זמן רב. חיכה למפגש הגורלי שיעיר ושיעשיר את חייו. כתוצאה מהמפגש עם השיח' עזב עומאר את הדרך שהלך בה עד כה: קריירה, הצלחה, לימודים, והצטרף לחסידיו של השיח'. הדבר לו חיכה כל חייו – הגיע.
גלאל א דין רומי נחשב למשורר הסופי החשוב ביותר, אבל לא תמיד הוא היה כזה. עד גיל 37 הייתה לו קריירה די מוצלחת, הוא  היה ראש האוניברסיטה של קוניה, בירתה של ממלכת רום הסלג'וקית, דרשן ומלומד שנחשב לעילוי בדורו, אבל בתוכו היה ריק. עד שפגש בדרך מקרה את שמס מטבריז - החבר. שמס אמר לו: "חיכיתי לך זמן רב", ושינה את חייו. מדרשן הוא הפך לרקדן, ממלומד לחולה אהבה. מאותו פרק זמן הוא לא חדל לרקוד ולשיר. שמס היה קורע את ספרי הלימוד שרומי כתב וזורק את הדפים למים.

בזמנו של עלי נור א-דין הגיע לזאוויה בעכו אדם מאיי קומורוס, שיצא לדרך ארוכה בחיפוש אחר 'קוטב הזמן'. הוא נדד בכל העולם, ובכל מקום שאליו הגיע פגש את אותו אדם, שכיוון אותו פעם לשם ופעם לכאן. לבסוף, לאחר מסע למקומות רבים הוא הגיע לעכו ופגש שוב את אותו אדם מופלא שבישר לו שהפעם הוא הגיע למקום הנכון, ו'קוטב הזמן' הוא שיח' עלי נור א-דין שנמצא בעכו. כשנכנס האדם אליו, הוא גילה, לתדהמתו, שהשיח' הוא לא אחר מאשר האדם שכיוון אותו בכל העולם.
 
איננו יכולים לפגוש את רומי או את עלי נור א-דין. אנחנו יכולים לקרוא את ספריהם, להתחבר לרוחם, אבל איננו יכולים להיפגש איתם ישות מול ישות. אנחנו כן יכולים להיפגש עם אנשים חיים, המעבירים את התורה שמתאימה לימינו, ועומאר היה עבורי אדם כזה.
הסופי הוא בן זמנו, אמר עומאר. ישנם שלושה דברים שעליהם העולם עומד: המקום, הזמן והאהבה. מי ששולט על הזמן יכול להופיע בכמה מקומות בו זמנית. יש בכך כדי להסביר את הופעתו של עלי נור א-דין לפני האיש מאיי קומורוס בכל מקום שבו היה, במקביל לשהייתו בזאוויה בעכו.
"מסיבה זו הסופי צריך להתאים את עצמו למקום שבו הוא גר", אומר עומאר, "אם אני אהיה בערב הסעודית אלך עם רעלה. אם אני בפריז, אלך עם ביקיני. זהו רק לבוש חיצוני, אין לו שום משמעות מעבר לכך".
נשארת ה"אהבה", שהיא העיקר.
"האם זה נועד לכל בני האדם?" נהגו לשאול אותו
"לאו דווקא", הוא היה עונה. ומוסיף:
"הלוואי ולא הייתי סופי, זאת לא דרך קלה. החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים לפני כן".

עומאר תמיד אמר שכל נביא הוא בעל תכונות, אך לא כל בעל תכונות הוא נביא. מראש נגזר מי יזכה לקבל את החסד האלוהי ומי לא. לכן התכונה הראשונית החשובה בדרך הרוחנית היא הקבלה, הצניעות, הכניעות. אין זו כניעות שיש בה השפלה, אלא כניעות שיש בה קבלה והשלמה, שיש בה את השלם – 'אסלאם'. המרכיב הראשון בדרך הסופית הוא, אפוא, מפגש בין מורה לתלמיד. כשזה מתרחש נוצרת תפנית בדרך, זווית חדשה, ומתחילה הדרך הרוחנית. וזה מה שקרה במקרה שלו, זאת הזאוויה.
חלק מהאנשים נועדו לדרך הרוחנית, וחלק לא. זו הברית הקדומה של אלסטו. אם ילד נולד במשפחה סופית, אין פירושו שהוא יהפוך לסופי. זה עניין של גורל. איש איש ודרכו, כל אחד ואלוהיו, לא כולם יכולים להיות אותו דבר. לכולם יש חלק אלוהי בתוכם, אך לא כולם נועדו לדרך הזאת. אבל במקרה של עומאר עוד לפני הדינוזאורים, הבריאה, נדידת היבשות, היה כתוב שהוא ייפגש עם השייח אחמד יאשרוטי וחייו ישתנו.

"הסופיות לא נלמדת מספרים," אומרים הסופים, "ספרים זה מת למת והסופיות היא חי לחי". "יש דברים שרק במפגש אנושי, בלתי אמצעי, אפשר להעביר וללמוד אותם. ולכן הדבר העיקרי בדרך הוא למצוא מורה, שיח'", כך לדברי הסופים.
 "
חיכיתי לך הרבה זמן", אמר אחמד יאשרוטי לעומאר ראיס, שחש אהבה כלפיו. שלושת התנאים מולאו: המקום – מקום המפגש, האחווה – אדם אל אדם. וגם הזמן היה נכון. המפגש הביא לאהבה שהתפתחה בין השניים. החסידים קרוב לוודאי יתקנו אותי שהאהבה היא רק מצד אחד, אך אפילו ביסטמי אומר ש"אהבתו אליי קדמה לאהבתי אליו". התוצאה של מילוי שלושת התנאים הייתה שנפתחה האפשרות לפני עומאר להתחיל דרך חדשה בחייו.

פעלו
המתוואלי של המסדר השאזלי
עומאר היה המתוואלי של המסדר השאזלי בארץ ומתוקף תפקיד זה אחראי על המאבק המשפטי להחזרת רכוש המסדר. לפני מלחמת העצמאות עזב השייח אל האדי יאשרוטי (הנכד של עלי נור א דין) את הארץ ועבר ללבנון. לכאורה מקרה קלאסי של נפקדות שהביא את המדינה להחרים את רכוש המסדר בעכו ובתרשיחא, שלא לדבר על הרכוש והאדמות הרבות הנוספות שהיה להם במקומות אחרים בארץ כגון כברי, ירושלים, חיפה, צפת חלקים גדולים מעכו והאדמות שבסביבה. רכוש המסדר השאזלי הוא ווקף – הקדש דתי, ובאופן טבעי הנטייה היא להאמין שהשייח', הראש הרוחני, הוא בעל הבית, ולא כך הוא. מבחינה החוק בתקופת המנדט לכל הקדש היה ממונה והוא לא בהכרח המנהיג הרוחני, וכך היה גם במקרה של השאזלים ב1948.
במשך עשרות שנים היו המתחמים המקודשים של המסדר בחזקתם והם שילמו עליהם ארנונה ומיסים, מחזיקים בהם למרות שלא היה ברור מעמדם החוקי. ניתן היה לטעון שהם רכוש המדינה מתוקף חוק הנפקדים, אבל אף אחד לא רצה להעיר את הדוב הישן, והסידור היה נוח לכולם, עד שיום בהיר אחד, בהתקף של טמטום אופייני, טען מי שטען שהמתחם המקודש של השאזלים בתרשיחא הוא רכוש מדינה, וזה הכריח אותם לצאת למאבק משפטי על בעלותם את המקום, אותו הוביל עומאר בעזרת מומחים ישראלים כגון פרופסור שרה סבירי ופרופסור יצחק רייטר.
המשמעות של המשפט הייתה מאד חשובה מכיוון שזה היווה תקדים לגבי בעלותם את המרכז בעכו, רכוש נוסף שלהם ברחבי הארץ, וגם לגבי הקדשים דתיים מוסלמים אחרים. במילים אחרות, זכייה של המסדר השאזלי משמעותה הייתה קעקוע הבסיס המשפטי של כל החרמות הרכוש שעשתה המדינה להקדשים דתיים מוסלמים, שברשותם היה רכוש רב, וגרור בעקבותיה תשלום פיצויים והחזר אדמות ורכוש בקנה מידה אדיר.
ואז קרה הבלתי יאומן, המשפט נערך והמסדר השאזלי, נכון לשעה זו (לפני ערעור) זכה ובגדול. רק אדם כמו עומאר יכול היה לגייס לטובת המאבק המשפטי שלו אושיות ציבור כגון אלו שנזכרו, לקלוע למנטליות הישראלית ולענות לדרישות המשפטיות. בסופו של תהליך ההקדש הוגדר כנוכח, למרות שהשייח' עזב את הארץ, והטענה להחרמת רכושו בתוקף חוק נכסי נפקדים נדחתה, דבר שיכולות להיות לו משמעויות כבירות בעתיד.



שיפוץ נכסי המסדר
עומאר היה אחראי ביחד עם אנשים נוספים על שיפוץ המתחם של השאזלים בעכו, פרויקט שהושקעו בו כספים אדירים. זאת אחת הדוגמאות היפות ביותר בארץ לשחזור בניינים עתיקים, ושילוב הישן בתוך בנייה חדשה. מדובר על חמישה דונם בלב העיר העתיקה של עכו שבהם נמצאת הכיפה השנייה בגודלה בעכו שצופתה בכיסוי כחול, אולם הקברים הקדושים, ועוד מבנים נוספים רבים שבהם אולמות, חדרים גדולים, חצרות עמודים, קומפלקס מפואר ויפה המוכן לקבל את המוני עולי הרגל והמבקרים, מרגע שיחליטו לפתוח אותו.
זאת ועוד, בנוסף למתחם המרכזי בעכו שופצו אתרים רבים נוספים בעיר עצמה שהם רכוש של השאזלים, חלקם חשובים מבחינה היסטורית. עומאר פנה אלי מספר פעמים והציע להעמיד לרשותי אולם שבו אפשר יהיה להקים מחדש מרכז – זאוויה של דרווישים מחוללים. האולם היה זקוק לשיפוץ רציני, והזמן לא התאים, אבל נפגשנו בקשר לכך וחלמנו ביחד. היה זה בזמן שבו הבאתי מורים ממסדר הדרווישים המחוללים בארצות הברית וטורקיה לארץ.
עומאר העמיד מבנים בעכו לקומונה של איילים, ישראלים צעירים ואידיאליסטים הרוצים לשרת את החברה. חלק מהבתים הושכרו לצרכי גנים ומעונות, יוזמות חברתיות, וחלק עומדים ריקים עד היום. אם היה חי ניתן היה ליצור בעכו מסלול של טיול בעקבות התפתחות המסדר השאזלי, הבתים השונים של המייסדים, ולאכלס כל אחד מהם בסוג פעילות מתאים, כולל אכסניות ופעילות ציבורית.

החלום העמוק יותר של עומאר, לפי תפישתי היה להפוך את הזאוויה בעכו ל"מכה של הלב" עבור כולם. החל ברמה של תיירים מזדמנים, המשך בישראלים ולבסוף חברי המסדר עצמו מכל העולם. ליצור מקום של דיאלוג בין תרבותי ובין דתי, שנוגע באדם באשר הוא אדם. עומאר היה מאמין גדול בדיאלוג, הוא חשב שנולדנו שונים בכדי ללמוד אחד מהשני, ושאין דבר כזה צודק ולא צודק. האדם צריך להיות במרכז כל הדברים, בשבילו נברא היקום כולו, וכך גם הזאוויה.
הוא ציטט את עלי נור א דין שאמר: אנחנו לא באנו לבנות אבנים, הבניין הוא לא המטרה, המטרה היא לבנות לבבות, לבנות את האדם, להתדיין, להכיר, אבנים לא חשובות. האדם הוא החשוב. מה שמקדש את המקום זה האדם, ולא המקום עצמו.
מתוך אמונה זו השקיע שעות רבות במפגש עם בני אדם.
אלא שבנוסף לכך הזאוויה עבור עומאר הייתה מלאה משמעות סמלית, דיאגרמות, תורת סוד עמוקה, הוא היה מצוי בפרטי הפרטים של הקמתה, וניהל דיאלוג עם השייח מצד אחד, והבונים והמתכננים מהצד השני, מצפה שהאינטליגנציה" תצטרף אליהם, מה שלא תמיד קרה.

מפגשים עם יהודים
עומאר השקיע שעות רבות מאד במפגשים עם קבוצות של ישראלים, שהורכבו בעיקר מיהודים, במרכז עכו, ולא רק שם. אמנם לעיתים היו שם מוסלמים, נוצרים ודרוזים, אבל זה לא היה העיקר, אלא העניין של היהודים ב"אסלאם אחר". למעשה המפגש הראשון שלי אתו היה דרך צילום תכנית טלוויזיה של ערבסקה על הסופים ב2001 בה השתתפתי.
מאז הבאתי אליו מאות קבוצות, כשהשיא היה השתלמויות של מורי דרך וסמינרים רבי משתתפים שארגנו יחדיו במסגרת פסטיבל עכו ובהזדמנויות אחרות, ביניהם יצוינו לטובה סמינרים של ריקוד הדרווישים המחוללים.
במפגשים הרבים שהייתי עד להם, בין עומאר לקבוצות מבקרים ישראלים, לאחר שלב הפליאה הראשוני מגילוי עובדת קיומם של הסופים וחשיפה להשקפת עולמם המתונה, נשאלו תמיד אותן שאלות: מדוע לא שומעים על הסופים? אם הם באמת בעד אהבה וסובלנות מדוע אין הם דואגים להשמיע את קולם? מדוע שלא יישמע גם הקול האחר, המתון? מדוע הקבוצות הסופיות השונות לא מתאחדות כקול נגד האסלאם הקיצוני?
עומאר תמיד היה עונה שבאופן עקרוני הסופים אינם עוסקים בפוליטיקה. כששאלו אותו "מדוע לא"
ענה: "לא מערבבים תפוח עם אגס!"
מעטים ידעו שבעברו התחכך בעולם הפוליטי, עומאר היה תמיד איש צללים.
הסופים בכלל, והיאשרוטים בפרט, עוסקים במיסטיקה. המנסה לערב מיסטיקה עם פוליטיקה, סופו שנכווה. השניים לא נועדו לשכון יחד. העיסוק בפוליטיקה מעוות את התורה.
עומאר הדגיש קבלת חוקי המדינה, אבל כשלחצו אותו אמר שמושג המדינה זה המצאה של המאה ה19 ומה שצריך להיות זה רב תרבותיות.

שאלתי אותו פעם "איך אתה מרגיש עם העובדה שחלק גדול מאנשי המסדר שלכם גורשו מן הארץ?", "איך זה מסתדר עם קבלת המדינה ותמיכה בה ובמוסדותיה?". עומאר לא התבלבל, ואמר: "בוא נגיד כך, גם כשנולד בן ממזר צריך לטפל בו ולשמור עליו".
תפישתו הבסיסית הייתה שלכל דבר יש סיבה, וכך גם להקמת המדינה היהודית. אלוהים רוצה שנלמד ממנה משהו, שיתרחש תהליך של הפריה הדדית.
מעבר לכך צריך לנהוג כמנהג המקום, בברזיל אני הולך עם ביקיני, או בלי חזייה, אמר, ואילו בערב הסעודית עם רעלה. אנחנו לא רוצים להתנגש עם החברה שמסביב, מנהגי העולם הזה אינם חשובים, זאת טקסיות. העניין המרכזי הוא בקשר שבין האדם לאל. מולו כל שאר הדברים מתגמדים. מדינות קמו ומדינות נפלו, צריך לקבל את המצב הקיים כגזרת גורל, ולנסות, בנסיבות משתנות, לעסוק בדבר העיקרי שבשבילו אנחנו נמצאים כאן על פני האדמה: להיות קרוב לאלוהים. עומאר העריך את האפשרות שמדינת ישראל נתנה לחופש הפולחן, ומן הצד השני ניהל מאבק חכם ועיקש להחזרת רכוש ואדמות המסדר.
הוא נהג לקיים מפגשים לכבוד חנוכה בזאוויה עם "דרך אברהם" קבוצה יהודית סופית שמשלבת בין לימוד טקסטים קבליים ומוסלמים ותרם רבות לדיאלוג הבין תרבותי ובין דתי. התשובה לבעיות של האזור לפי תפישתו, לא הייתה במישור הארצי, אלא במישור הרוחני, שם כולנו שווים ובעלי ערך. למפגש האחרון של דרך אברהם בזאוויה בעכו הגיע עם תחבושת וחצי כף רגל כרותה.



הדרך הרוחנית
עומאר אמר שהסופיות זה תפישת עולם שהייתה קיימת עוד לפני האסלאם, יש סופים מוסלמים, יש סופים יהודים ויש בודהיסטים, לא משנה במה אתה מאמין, נהג לומר, העיקר שתאמין, צרניחובסקי בשירו – שחקי שחקי על החלומות, כי באדם אאמין. נוגע במחשבה הסופית, וכך גם ביאליק ב"בריכה", אפילו עובד האלילים נמצא במעגל האמונה, אלוהים קיים בכל מקום.
עומאר תמיד טען שהוא לא מיסיונר, שאי אפשר להפוך אדם לסופי, זהו תהליך הארה פנימי. הוא עצמו שואף להיות סופי, אבל עדיין לא שם, הוא אדם רגיל, אבל יש לו כלים. הכלי החשוב ביותר זה המורה. מכיוון שהדרך מאד מאד מסוכנת, וצריך מורה
עומאר נהג לציין שלוש עקרונות בסיסיים בדרך הסופית, שהם בעצם העקרונות של הדרך הפרטית שלו. פעם אמר לי שיש הרבה זרמים במסדר, וראש המסדר אמר שלו שהוא זרם בפני עצמו, היה זמן שרצה שאכיר את ה"זרם המרכזי", אבל זה לא עבד, מבחינתי עומאר היה המרכז.
ואלו שלושת העקרונות: מחשבה חופשית, מדיטציה ואהבה.

העיקרון הראשון אומר שמותר לחשוב על כל דבר. ועומאר אכן היה כזה, הוא ידע לצטט את שפינוזה וגם את רומי, איבן עראבי, והוגי הדעות הסופים הגדולים.
האמת היא מעגל, נהג לומר, כל אחד מאתנו הוא נקודה שונה ואחרת באותו המעגל. לכאורה לכל אחד מאתנו נקודת השקפה שונה, אבל ככל שמתקרבים למרכז רואים שהכל הוא אחד, ולכן אין לאף אחד זכות להגיד לאחר שהמקום שבו הוא נמצא הוא לא טוב או לא נכון. "אם לכל אחד יש חלק מהאמת, אז בזה שאני אומר שאתה כופר, אני מערער על קיומי". "לאלכסנדר מוקדון היה חבר קרוב, אחד הגנרלים שלו, שהוא הוציא להורג, הוא לא ידע שבעצם הוא פוגע בעצמו". "אין כופר ואין כפירה" היה עומאר מסכם.
עומאר התייחס להתנגשות הקיימת באסלאם בין הקיצונים לבעלי המחשבה החופשית, לטענתו צריך ליצור דיאלוג, התדיינות, בפורומים פרטיים הוא היה הרבה יותר מודאג מהתגברות הקיצוניות, במיוחד בהקשר של השייח. וניסה לפעול להבטיח את בטחונו. כששאלו אותו איך מקבלים אותם האחרים? הוא היה עונה "אנחנו כמו עצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא".

העיקרון השני הוא מדיטציה. זהו סוג מחשבה שהוא אחר, שונה, ובו אדם נחשף למציאות אחרת. אחת המדיטציות הנפוצות היא להתרכז באזור העין השלישית, איבר רוחני הנמצא בין שתי העיניים, באמצע המצח. זהו האיבר שדרכו, לפי הסופים, נתן אלוהים את הפקודה: אהיה, ‘יכון’, ושדרכו ניתן להתחבר חזרה לאלוהים. דרכו רואים דברי אמת, בניגוד לעיניים הרגילות שנתונות לאשליית החומר (עומאר ביקש מאנשים להתרכז בעין השלישית ולאחר מכן להגיד איזה צבע עלה במחשבה שלהם).
המדיטציה האחרת היא אמירת המילה אללה, בתרגול הזיכר האישי, אלא שיש תרגול עם הברה קצרה ויש עם הברה ארוכה, מאריכים באלההההה. זה לא מתאים לכל אחד, רק מי שמוכן מקבל את זה, מכיוון שכניסה לפרדס יכולה להזיק למי שאין את היכולת להכיל אותו  "אתה נחשף לדברים שאתה לא מוכן אליהם".

העיקרון השלישי של המסדר הוא אהבה. כשאלוהים יצר את העולם הייתה קודם כל ישות ראשונית שנקראת אלוהים והיא כולה אור ומקור חזות הכול, אחר כך אלוהים יצר מהאור שלו ישות שנייה, מתוך האהבה והרצון שלו לא להיות בודד, והישות הזו נקראת באסלאם "חדרא מוחמדיה" וביהדות "השכינה". והיא זו שבראה את העולם. ומכאן המעמד המאד גבוה של האישה. בין האלוהים לבין הישות הנקבית שוררים יחסים של אהבה שבזכותה נוצר העולם. עומאר נהג לחדד להשתמש במילה "uns" שזה סוג של אהבה אינטימית מעודנת ועמוקה, בערבית יש הרבה מילים שמתארות אהבה, וזו הקרובה מביניהם.
"אני האוהב, אני האהוב, אין שני לו" נהג עומאר לצטט מתוך השירה הסופית
כמעט תמיד שאלו אותו על היחס לנשים והוא היה מביא את הדיון למחוזות הרוחניים באומרו שלאישה בתפישה הסופית יש עצמאות ולא שוויון, היא מחליטה לגבי עצמה. מבחינה רוחנית הישות הנקבית היא מאד מאד חשובה.  
התרגולת העיקרית של המסדר, אותה לימד עלי נור א דין, היא התבוננות, העולם מלא בסימנים, רק אנחנו לא שמים לב אליהם. "יום אחד חיפשתי איזה בית קפה והיינו מסתובבים ברחובות, הבת שלי הייתה לידי ומשכה כל הזמן בשרוול שלי "זה כאן", אבל לא הקשבתי". כל דבר יכול להיות סימן, התרגולות היא לשים לב בבוקר למשך זמן קצר, לשמוע את הקולות, לראות את המראות, מה עולה בך, צירופי המקרים. ו"אם האמת יכולה להימצא בכל דבר ובכל אחד", הוא היה חוזר תמיד למוטיב שלו "מי אני שאחליט מה זה כופר ומה לא? אין לי זכות לכך".
עומאר תמיד היה אומר שלעיתים לא לחטוא, זה חטא גדול יותר מאשר לחטוא.
הדבר היחיד הקדוש זה חיי וכבוד האדם וחירותו, חוץ מזה הכל מותר. "תחיו טוב" הוא היה אומר, סוחט אנחת רווחה מהשומעים, שכר ועונש לא קיימים, אין יום הדין, מי שמחפש את גן עדן, לא ימצא שום דבר, אפילו לא בתולה אחת, צריך לחפש את הבתולות כאן בעולם הזה. אנחנו חיים בגן עדן וצריך לנצל את הזמן.

ביום מן הימים אחד מחסידי המסדר, כך סיפר, עבר ליד מסגד, כשהגיע הביתה מזועזע כולו אמר "תודה לאל שלא נתפתיתי ונכנסתי להתפלל"
"מה זה תפילה?" היה שואל, "תגדיר לי תפילה". והתשובה: "תפילה זה לתת פת לחם לעני, לעשות מעשה טוב". "אם אני מתפלל חמש פעמים ביום ושונא את השכן שלי, זה לא שווה שום דבר".
"מה זה צום?" אהב לשאול, במיוחד ברמדאן (הוא נהג לצום כמנהג המקום). "צום זה לא רק להימנע מאוכל, אלא ממחשבות רעות, להיטהר. אם אתה לא אוכל וכועס, זה לא שווה שום דבר".
עומאר היה אומר שאין מצוות, את המצוות אתה קובע לעצמך. האדם הוא המרכז, והיקום מסתובב סביבו, הבריאה כולה היא למען האדם, היקום מסתובב סביבו ולמענו. אלא שהאדם הוא מעין כס מלכות, שבתוכו יושב האלוהים (בלבו), השכינה, הישות הנקבית, שוכנת בתוך האדם. בכדי שהיא תוכל לשכון בתוכו, צריך שמונה תכונות טובות. לאלוהים יש תשעים ותשע שמות, אנחנו צריכים שמונה בלבד.
עומאר, אולי בגלל הרקע המתמטי שלו נהג להתייחס למושגים תזה, אנטי תזה וסינתזה, זה התהליך המחשבתי, ויחד עם זאת בכדי להכריע בדילמות חשובות צריך לחזור ללב שלך, שם תמצא את התשובה.
לאן שתפנה שם פני אלוהים – פסוק בקוראן

באופן אישי
לעומאר הייתה דרך מיוחדת משלו, הוא היה משקף את בן השיחה שלו, תמיד אומר כן והיית צריך להבין מתוך דבריו למה התכוון, במקרה שהכן אמור היה להיות לא. הוא כמו היה מעמיד אותך במבחן, לפחות כך ראיתי זאת. אבל אצל מי שלא חיפש את הכוונה הנסתרת יכל הדבר לעורר כעס.
בנוסף על כך הוא נהג לאחר לפעמים, דבר שתרם לכעס אצל האחרים, אבל אצלי לא, בכל פעם שקבעתי אתו בעכו והוא היה מאחר, עברו עלי דקות ולעיתים גם שעות מענגות של ציפייה בזאוויה, שבהם הייתי מפליג למחוזות אחרים, מעין רגע של שקט בתוך מרוצת החיים. מעולם לא היה דבר שעומאר הבטיח לי באמת ולא קוים, ומעולם לא קבע איתי ולא הגיע. נדמה היה שהוא נותן לי לעיתים לחכות בכוונה כדי שאעבור תהליך, ואכן עברתי
שנתבקשתי על ידו לכתוב ספר על המסדר פנה אליו אדם שהיה מצוי בענייני הסופים בכוונה לשדל אותו להזיז אותי מהפרויקט ולקחת אותו במקומי. עומאר ידע לזהות בוגדנות ולעמוד כנגדה, להישאר נאמן, ידעת שלא רק שהוא לא יתקע לך סכין בגב, אלא ימנע מאחרים לעשות זאת במידה ויוכל.
כשהזמנתי אותו לאירוע יום ההולדת החמישים שלי בלוטם, הישוב שבו אני גר, הוא הגיע ונהג כמנהג המקום, וכשערכתי סיור בזאוויה לאבי הקשיש, הוא אמר שתמיד העריך אותי, אבל "עכשיו מעריך אותי יותר". בקיצור הוא היה חבר טוב, ולכן הקפדתי לבקר אותו לאחר שחלה.
כמה חודשים לאחר שהוא נעלם, ולאחר הפצרות רבות, הסכים להיפגש בבית אמו, שם התגלה לי שכרתו לו חצי כף רגל בגלל "זיהום". ואז הוא נעלם שוב, וכשנפגשתי אתו בפעם הבאה כבר חצי רגל עצמה הייתה כרותה, עד הברך. "אתה רציני" התבדחתי "כל פעם חותכים חלק אחר, כמו אל חלאג' (סופי גדול שחתכו לו את הרגליים והידיים כעונש על כפירתו)". עומאר צחק, הוא לקח את המחלה ב"סבבה", כמו שאומרים, זה נתן לו יותר זמן לבלות עם אשתו והבנות, לעשות את המדיטציות שלו, ולקרוא את ספרי המיסטיקה, כמו זה של איבן עראבי.
"האם אתה מבין כרגע מה זה החיים? הסופיות? יותר?" שאלתי. והתשובה הייתה ברורה. בסוף חייו היה מואר, מרוכך, מפויס ואעז ואומר גם מאושר.



כסף
עומאר נהג לספר את הסיפור הבא: אלוהים בא למשה ואמר לו: "תמצא לי אנשים ישרים ושונאי בצע". "איש ישר זה בסדר" אמר משה, "אבל שונא בצע, קשה".
"לא בעיה" ענה אלוהים "אני בטוח שתמורת סכום מתאים תמצא".
תמיד כששאלו אותו מנין הכסף לבניית המתחם המפואר בעכו, ענה שהמסדר השאזלי מסרב לקבל תרומות: "באו הסעודים וכתבו צק של שש ספרות והשייח סירב". אנחנו עושים את הדברים בכוחנו אנו. ויחד עם זאת שהתקציבים נעצרו והבנייה נפסקה, הוא הצדיק זאת ואמר "אנשים שלנו בסוריה מתים והזאוויות נהרסות, וכאן משקיעים באולמות מפוארים".
יום אחד התבשרתי שהבנייה בעכו נפסקה וכל הפועלים פוטרו, כולל השומר שאותו חיבבתי, זה היה בזמן שעומאר התחיל להיות חולה והפסיק להיות נוכח.
יום אחד ביקרתי במקום עם קבוצה, והוועד של העדה התכנס בחדר הסמוך, באוויר הייתה הרגשה אחרת מהרגיל, "אני אבריא" אמר עומאר "ואטפל בעניינים, אחזיר את המצב לקדמותו", אבל זה לא קרה.
עד כמה שאני יודע הוא לא קיבל שכר, לפחות לא משמעותי, על פעלו למען השאזלים, פעם כשדיברנו על כך אמר לי שהוא כמוני "מוצא את הדרכים שלו להתפרנס, לא מצטופף במסלול הרגיל". "אם מישהו חושב שהוא יכול לעשות את הדברים יותר טוב" אמר, "שיעשה זאת". מעולם לא ביקש כסף עבור המפגשים הרבים שערך, וסירב בתוקף לקבל כשהוצע לו. הוא גר בבית צנוע, וטופל בביתה של אימו בשנה האחרונה לחייו, שם לא היו מדרגות.
הוא טען שאדם צריך לעבוד בכל עבודה בכדי להתפרנס, אין לשבת בבית ולהגיד שאני מתפלל לאלוהים, אתה מתפלל לאלוהים תוך כדי עבודה.

מחלה ומוות
עומאר נהג לספר תמיד את הסיפור הבא:
בסוף ימיו הגיע לשמיים אימאם אל ראזלי, מגדולי החכמים בעולם המיסטיקה המוסלמית. שאל אותו אלוהים: "עם מה הגעת?"
ענה אל ראזלי: "הגעתי עם תפילות, צומות, קיום מצוות ודרשות".
"
זה לא מספיק," אמר אלוהים, "קחו אותו לגיהינום!"
כשהמלאכים התחילו לגרור אותו פנה אל ראזלי לאלוהים בתחינה נואשת אחרונה: "רחם עלי!", ואלוהים קרא למלאכים להביאו לפניו בחזרה.
"
ביום מן הימים", אמר אלוהים, "נפל זבוב לקסת הדיו שלך, ואתה ריחמת עליו ושחררת אותו. בגלל שריחמת על הזבוב הזה, אני מרחם עליך".
"
זאת הסופיות", מסכמם עומאר את הסיפור "זה כל העניין".

אני בטוח שעומאר הגיע לשמיים עם ה"זבובים" שלו, ונמצא כרגע בגן העדן
 
הסופים מאמינים בהתאחדות עם האהוב לאחר רגע המוות, בכך שהכל מחזורי ושום דבר לא אובד, לחזור למקום שממנו באנו. אבל יש במוות של עומאר מסתורין שממשיך לרדוף אותי. באחד הימים גיליתי שאחד מבניו של השיח' אל האדי יאשרוטי (ראש המסדר בשנים 1920-80), חאלד יאשרוטי, היה מראשי הארגון לשחרור פלסטין בביירות. חאלד יאשרוטי, שהיה אדריכל, נהרג כשנפל עליו מנוף באתר בנייה שעליו פיקח, ויש אומרים שהייתה זו עבודה של המוסד. שאלתי את עומאר על כך: הוא ענה שתמיד מישהו צריך לשלם את המחיר, כמו במקרה של אברהם ויצחק, או במקרה בנו של עלי נור א דין יאשרוטי, שהיה צריך להמשיך את המסדר אחריו, מת בפתאומיות (ובמקומו ירש את התפקיד איברהים יאשרוטי), וכך גם הבן של הבהא אוללה שנפל מהגג מגדל עכו הסמוך.

עומאר היה בן רוחני של אחמד יאשרוטי, ראש המסדר כיום, ולפי דעתי הוא שילם את המחיר על הקמת הזאוויה בעכו בזמן הזה. חזון בלתי אפשרי של ליצור גן עדן כאן על פני האדמות בלב הגיהינום הפרטי שלנו של יהודים ערבים, חומר ורוח, כסף וחוסר משמעות. עשרים שנה מחייו הוא הקדיש להקמת הזאוויה וקבלת המסדר הסופי שאזלי בקרב הציבוריות הישראלית, במקביל לכך גידל בנות, התבגר, השתנה, התמודד עם המסע הרוחני האישי שלו. נפגש והשפיע על הרבה בני אדם, הושפע על ידם, היה בדיאלוג עם הסביבה כפי שאהב לומר, לטוב ולרע.

הסיפור של עומאר עדיין לא נגמר, העץ שנגדע ייתן פירות ויצמיח חוטרים
עומאר טבע בים של האהבה, הוא הפך מכוכב קטן ליקום כולו
יהיה זכרו ברוך
 
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו