הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

כנסיית הקבר - טיולי דתות, תרבות ורוחניות

מאפיינים של הקדושה בכנסיית הקבר:

לפי מרקוס (markus, 1994) מקומות קדושים בנצרות אינם חלק אינטגרלי מהאמונה ולא היו קיימים מלכתחילה בדת שקידשה את האדם, אלא שהם נוצרו כבר במאות הראשונות מפני היווצרות הזמן הקדוש ופולחן המרטירים, ומרגע שהנצרות התקבלה כדת רשמית באימפריה, הדרך להנצחת הזמן והמרטירים הייתה ביצירת מקומות קדושים ומסורת עלייה לרגל, תבנית מרחב קדוש וטופוגרפיה מקודשת. המקום הראשון ואולי החשוב ביותר בהקשר זה היה כנסיית הקבר, שנבנתה במאה ה4 לספירה על ידי קונסטנטינוס והלנה, וחלקים ממנה נשארו כפי שהם עד היום.
זהו האתר הקדוש ביותר רוב העולם הנוצרי, המאחד בתוכו את גבעת הגולגולת שעליה ישו נצלב, את האבן שעליה משחו את גופו בשמן, את הקבר שבו הוא נקבר לזמן קצר.

כנסיית הקבר מורכבת משני חלקים עיקריים, והם ה"רוטנדה" המבנה העתיק והעגול מסביב לקברו של ישו שהוקמה בתקופה הביזנטית, והקתוליקון, האולם המרכזי, שמשמש כאולם התפילה שהוקם בתקופה הצלבנית. מעל הקתוליקון כיפה גדולה שממנה משתלשלת מנורה נהדרת, סמל לירושלים השמימית (שילר, 1985). בדיוק מתחת לכיפה נמצא האומפולוס – מרכז העולם.
מסביב לקתוליקון מסדרון הליכה ובו קפלות שונות, בכניסה לבניין אבן המשיחה של ישו, ומימין לכנסיה אזור הגולגותא. ישנם חדרים וחלקים רבים הנפתחים מהמבנים המרכזיים, חלקם סגורים לקהל וחלקם פתוחים. המקום מוחזק על ידי שש עדות נוצריות, שלושה אוחזים בחלקים גדולים ממנו: ארמנים, יוונים אורתודוקסים וקתולים פרנציסקנים, ושלושה בחלקים קטנים: סורים, קופטים ואתיופים
המבנה הוא עולם בפני עצמו בו קיימים יחסים בין חלקיו, הכניסה אליו מעבירה את המבקר לעולם אחר, חשוך ומיסטי, עם הרבה ריחות, צבעים, צלילים, שבו מתקיימות תהלוכות וטקסים, שהמרכזי שבהם הוא טקס האש הקדושה בחג הפסחא. בזמן זה מקיפים המאמינים במעגל את הקבר ואש פלאית יורדת משמיים ומדליקה את הנרות שהם אוחזים בידם, סמל להתחדשות העולם והבריאה.
מבחינה אדריכלית הקבר הקדוש בלב הרוטנדה הוא ציר העולם, מעבר בין ממדים, מה גם שהתקרה מעליו פתוחה לשמיים, והאמונה אומרת שזה המקום שבו ישו ירד לשאול ושבר – פתח את שעריו. אלא שברוח השילוש הקדוש, מזוהים שלוש מקומות בכנסייה עם מרכז העולם, האחד זה מקום הגביע בתוככי הקתוליקון, השני זה הקבר שבמרכז הרוטנדה, והשלישי זה הסלע שבגבעת גולגותא שבכניסה לכנסייה. הזיהוי של הסלע קיים כבר אצל סופרוניוס (פטריארך ירושלים ב604) והוא הקדום ביותר (שילר, 1985. עמ' 87). הגולגותא זוהתה כמקום עקדת יצחק, המקום שבו נוצר אדם מעפר ומקום קבורתו של גולגולתו (שילר, 1985. עמ' 97).

מרכז העולם בקתוליקון מיוצג על ידי גביע ובתוכו כדור הארץ, הזיהוי מונצח לראשונה בימי הביניים. "האב דניאל (1106) מכנה אותו טבור העולם (אומפולוס): "מאחורי המזבח מחוץ לקיר, נמצא טבור העולם, ועליו מבנה קטן מעוטר בפסיפס, שבו נראה ישו ולידו כתובת: כפות רגליו משמשות אמת מידה לשמיים וארץ". (שילר, 1985. עמ 87). בניגוד לסלע של הגולגותא או אבן השתייה האומפולוס בקתוליקון הוא סמלי ורוחני, חלל ריק, הוא נמצא באמצע הדרך בין המיתה – מקום הצליבה, ללידה מחדש – מקום התחייה.
כל המקומות עונים על הגדרתו של אליאדה "ציר עולם" שבו מתחדש מעשה הבריאה והוא מהווה מעבר למישור אחר, מעבר ל"הומוגניות והאמורפיות של חיי חולין". הסיפור של מות ישו ותחייתו מהווה מעבר למישור אחר, שלא מהעולם הזה, "דאינוס" של רודולף. 
הפתח בגג הרוטנדה (שמזכירה את הפנתאון ברומא) מאפשר לקרני אור לחדור לבניין בזמנים מסוימים של היום, דבר היוצר משחקים של אור וצל, אפקט מיסטי של קרניים החודרות למרחב חשוך ויוצרות אווירה מיוחדת, כפי שהיה במקדשים בעולם העתיק (מיתרה, מצרים). הכיפה העגולה וחדירת קרני האור מזכירים את הזכרי והנקבי, האור והעיגול, בגלגל רפאים ומקומות אחרים בעולם
הרוטנדה היא תבנית אדריכלות קלאסית שנקשרה בתקופה הרומית עם עיקרון האלוהות הבורא – נשי, וכמותה בנה קונסטנטינוס במקומות נוספים בעולם כגון סופיה (כנסיית סנט ג'ורג). היא לא נבנתה בפני עצמה אלא הייתה חלק מקומפלקס מרשים, כשממזרח לה חצר מרובעת, ולאחריה בזיליקת ענק. הדואליות של מבנה תפילה מלבני גדול ומקום מקודש עגול נשמרה עד היום, אך לא באותם פרופורציות.

רוב חלקי הבניין האחרים, כולל הקתוליקון, המסדרונות, גבעת הגולגותא, נבנו בתקופה הצלבנית על ידי בלדווין השלישי ואמו מליסינדה, והם מהוויה את שיא האדריכלות של הממלכה הצלבנית בימי הביניים. הקשתות המצולבות מבטאות תפישה דתית חדשה שבאה לידי ביטוי לאחר מכן בהתפתחות הקתדראלות הגותיות באירופה. הצלבנים עיטרו את הבניין בפיסול מורכב ועדין, הנמצא בכותרות, במשקופים ובמטופות בעיקר, וגם בפסיפסים אמנותיים נפלאים, מהם נשארו שרידים מעטים בלבד. הם הכניסו לאדריכלות צבע, עדינות ומורכבות, כמבטאים את המיסטיקה שחלחלה לנצרות בזמן הזה. חפצים קדושים כגון חנית לונגיוס, חרבו של גודפרי דה בויון, גביעים קדושים. נשמרו באתר, טקסים ותהלוכות התקיימו בו (עד היום). מלכי הצלבנים נקברו במפתן הכניסה, ומסדרי אבירים כגון מסדר הקבר הקדוש, עשו את הכנסייה לביתם וסמלם.
המבנה התקיים ביחסי גומלין עם כיפת הסלע שהפכה להיות בזמן מסעי הצלב מרכז נוצרי המבטא את מקדש האדון, הברית הישנה לעומת החדשה, יחסי הגומלין בין שני האתרים הודגשו בתהלוכות, מפות ונתיבי עולי הרגל.
צריך להזכיר כאן שהיקף כיפת הסלע שווה להיקף וקוטר הכיפה שמעל הרוטנדה, כשהמוסלמים בנו את כיפת הסלע הם השתמשו במידות של כיפת הרוטנדה, לפי העיקרון המאגי של דומה מושך או מבטל דומה. באותו אופן כשנבנתה הכיפה מעל הקתוליקון, בחרו הצלבנים לבנות אותה בקוטר והיקף הכיפה של מסגד אל אקצא.

חלק חשוב במתחם הוא קפלת הלנה ובור מציאת הצלב, מדובר בחללים תת קרקעיים גדולים שיורדים אליהם בגרם מדרגות מרשים, במקום זה התבודד לפי המסורת הארמנית גרגורי הקדוש, מייסד הנצרות הארמנית, התקדש והתמלא באור הרוחני, ולכן הוא בחזקתם. אלמנט מרכזי באדריכלות כנסיות הוא הקריפטה, החדר התת קרקעי, שמשמש לרוב גם כמקום קבורה. כנראה שזאת הייתה קריפטה של הבזיליקה הביזנטית והמסורת הארמניות ומציאת הצלב הם מאוחרות יותר. כך או כך המימד של לרדת אל מעמקי האדמה מופיע כאן במלואו. זהו מעבר לעולם אחר, תווך שונה, הקשור גם למעבר שבין עולם החיים למתים.
בפתח כנסיית הקבר הצלבנית נבנה שער כפול (שמשקופיו הנהדרים נמצאים כיום במוזיאון רוקפלר), המבטא את מוטיב הדואליות. שער אחד היה קשור למוות, ובו  מופיע סבך המורכב העולם הזה, מבוטא על ידי מוטיבים צמחיים וביניהם דמויות אדם וחיות. שער שני (שחסום כיום) ביטא את התחייה, ובו מופיעות סצנות שונות הקשורות לחייו ותחייתו של ישו. 
לפי שלדרייק (Sheldrake, 2001. P. 111), אחד המאפיינים של מקומות קדושים נוצרים הוא היחס שבין תוהו שנמצא בחוץ וקדושה שנמצאת בפנים. הכנסייה היא אי (אנייה) של סדר בתוך ים סוער, העולם הוא מלא יצרים ושדים, דבר זה בא לידי ביטוי בצורה קלאסית בשני המשקופים של כנסיית הקבר, על אחד הקשור למוות מגולפים דמויות מפלצות בתוך ג'ונגל, ועל השני אירועים מכוננים בחייו של ישו שמביא גאולה לעולם

כמעט כל המאפיינים של הקדושה נמצאים באדריכלות של כנסיית הקבר; סלע, ציר עולם, עיגול, צבעים, אור, דואליות, גובה, אמנות ואסתטיקה, ועוד. הכנסייה מכוונת כלפי מזרח, כמו כל הכנסיות האחרות בעולם, ובעבר היה משחק בינה ובין זריחת השמש מעל הר הזיתים, מקום העלייה לשמיים של ישו כעבור ארבעים יום ממותו. כיום היא נחבאת בין בנייני העיר העתיקה ובכל זאת מדובר במבנה מרשים, יוצא דופן, שהיווה ומהווה מוקד עלייה לרגל מחוץ למרכז למאמינים נוצריים מאירופה ורחבי העולם.
המבנה נמצא בסוף הוויא דולורוזה, שהיא מעין מסלול של טקס מעבר לימינאלי, שאותו עושים הצליינים בשירה וקדושה. דמותו וסיפורו של ישו נותן למקום את ממד האדם, הקשר למוות ולתחייה עוזר לתחושת ה"מיסטיריום טרמנדוס" וה"דאינוס".
זהו מקום שהנכנסים אליו לא יוצאים אותו הדבר, הם הופכים להיות עפר ואפר, מתים וקמים לתחייה מחדש. חפצים שונים שאוכסנו בו במהלך השנים, כמו החנית של לונגיוס, הגביע הקדוש, וכיום החרב של גודפרי דה בויון והדורבנות שלו, נחשבים לבעלי "מאנה" מיוחדת.

כנסיית הקבר קשורה למוות והתחייה, בריאת העולם הראשונה והחידוש שלה על ידי ישו. הטקס החשוב ביותר שבה הוא שבת האור, שבו יורדת אש פלאית מהשמיים ומדליקה את נרות המאמינים, אש קרה. זאת החזרה לזמן ההיולי הקדום, השיבה אל הנצח. לפי שלדרייק (Sheldrake, 2001. P.43) מקומות קדושים בנצרות קשורים לניסים. וזה המקרה כאן.
ניתן להגיד העיקרון המארגן של כנסיית הקבר הוא המסתורין של המוות והתחייה של ישו שקורה במקום הקשור לבריאת העולם והאדם, בזמן בריאת האדם, ומתחדש כל שנה. כשעולה הרגל נכנס בשער המקום הוא מגלה עולם אחר שבו יש חפצים רבים, מקומות, פסיפסים, יצירות אמנות שיש להם עבורו משמעות רבה. החלל הגדול המורכב מכמה אזורים מרכזיים ועוד הרבה אזורים משניים נותן תחושה של עולם בפני עצמו, שבו סדר אחר השונה מהרגיל ויומיומי, מורכבות ויחסי גומלין. ישנם חלקים נסתרים וגם כאלו שהם מתחת לאדמה, וישנו אור החודר מהתקרה, משמיים. האתר מסודר כך שיש בו דואליות בין המוות לתחייה, מבנה בקווים ישרים – קתוליקון ומבנה מעוגל – רוטנדה, בתוך החללים ישנם מקומות קטנים יותר שהם קדושה בתוך קדושה שאפשר להיכנס אליו, בין אם זה מבנה הקבר או מקום הצליבה. החלל חשוך ומשרה אווירת מסתורין שמועצמת על ידי הריחות – קטורת, צלילים – תפילה וטקסים דתיים והצבעים. לעיתים העין נמשכת כלפי מעלה, אל הקשתות המחודדות, הקומה השנייה, הנברשות הגדולות, או ייצוג הכוכבים והפסים ברוטנדה והפתח שבאמצעה.

בבדיקה אקראית שנערכה נמצא שהמבקרים שוהים במקום זמן רב הרבה יותר מאשר כנסייה רגילה, והטענה שלי היא שרבים מהם באופן יחסי עוברים חוויה של הרגשת הקדושה, שמועצמת על ידי צורת וסידור המקום, למרות הבעייתיות וחוסר ההומוגניות שלו הצפיפות והרעש.
בעבר, בתקופה הביזנטית ובזמן מסעי הצלב, כשהבניין היה יותר שלם והומוגני, התחושה של הקדושה הייתה הרבה יותר ברורה וחזקה.

 

גביע הקדוש, חרב וכידון. בכנסיית הקבר.

נתחיל את הטיול שלנו בכנסיית הקבר. כנסיית הקבר היא, אולי, המקום הקדוש ביותר בעולם הנוצרי, משאת נפשם של אבירים בימי הביניים, חולמים ומיסטיקנים כיום, ולא שיש שם קבר חלילה, שהרי ישו עלה לשמיים מקץ שלושה ימים. אלא ששם, בתוך אתר הכנסייה, יש את הגבעה, גבעת הגולגולת שעליה הוא נצלב, את האבן שעליה משחו את גופו בשמן, את הקבר שבו הוא נקבר לזמן קצר, את הרוטנדה – המבנה העגול המקיף את הקבר, את הקתוליקון – אולם התפילה המרכזי, ועוד אתרים מעניינים אחרים. אך לא בקבר (הריק) עניינו הפעם, אלא בשלושה סמלים מהותיים של העולם הנוצרי: הגביע , החנית, והחרב. הנמצאים, גם הם, בכנסייה.
מסורת היא בעולם הנוצרי שישנו גביע מקודש, חפץ פלאי, שהוא הגביע שממנו שתה ישו בסעודה האחרונה, הוא הגביע שבו נאסף דמו, עת ניגרו הדם והמים מפצעיו על הצלב, ושגביע זה הוא מקור הברכה והשפע של העולם. האגדות מספרות שגביע זה נגלה באופן פלאי לאבירי השולחן העגול של המלך ארתור והם יצאו בחיפוש אחריו. הגביע נעלם, ביחד עם האביר היחידי שהצליח למצוא אותו - גלהד, אך הגביע יחזור ברבות הימים ויביא אתו עידן חדש של שלום ושפע לעולם. והנה, ראה זה פלא, אנו מוצאים גביע זה, או אולי גביע אחר, במרכזה של כנסיית הקבר, מקום בו התחילה כל הפרשה.
כנסיית הקבר מורכבת משני חלקים עיקריים, ועוד הרבה חלקים מסביב. שני החלקים העיקריים הם ה"רוטנדה" המבנה העתיק והעגול מסביב לקברו של ישו, והקתוליקון, האולם המרכזי, שמשמש כאולם התפילה. מעל הקתוליקון כיפה גדולה שממנה משתלשלת מנורה נהדרת, סמל לירושלים השמימית. בדיוק מתחת לכיפה נמצא האומפולוס – מרכז העולם, ובו גביע גדול עשוי מאבן אדמדמה, ובתוכו כדור עשוי מאבן לבנה משולב בפסים בצורת צלב העשויים מאבן שחורה. לפי המסורת הכדור הוא כדור הארץ והפסים השחורים הם ארבע רוחות שמיים. הגביע נותן לכדור הארץ מטובו, ולמעשה כדור הארץ מוכל בתוך הגביע, רוצה לומר שהחומר מוכל בתוך הרוח ומוזן ממנו. הגביע הוא השכינה, או רוח הקודש, ההשפעה האלוהית היוצרת את הבריאה שהיא נקבית באופייה.
כנסיית הקבר היא מהכנסיות הקדומות בעולם, היא נוסדה במאה הרביעית, על ידי קונסטנטינוס, לאחר שהמקום זוהה עם המקום בו נעשתה הצליבה ובו נקבר ישו.
ברוח השילוש הקדוש, מזוהים שלושה מקומות בכנסייה עם מרכז העולם, האחד זה מקום הגביע בתוככי הקתוליקון, עליו כבר דיברנו, השני זה הקבר שבמרכז הרוטנדה, והשלישי זה הסלע שבגבעת גולגותא שבכניסה לכנסייה.

 

מרכז העולם בכנסיית הקבר בירושלים

מרכז העולם ברוטנדה. לאחר צליבתו נקבר ישו בקבר סמוך, הלא זה הקבר במרכזה של הרוטנדה, שם הוא שהה עד שקם לתחייה כעבור יומיים. זה היה משישי אחר הצהרים עד ראשון בבוקר, בזמן הזה הוא ירד לשאול, שחרר את הנשמות הכלואות שם משחר ההיסטוריה, ופתח לאדם פתח לעולמות השמימיים (לכן המסורת אמרה שאי אפשר לבנות גג מעל הרוטנדה והגג נשאר פתוח). מכיוון שהקבר היה והנו מקום חיבור בין שמים לארץ, בין השאול לגאולה, הרי שבוודאי שהוא מרכז העולם.
מרכז העולם בגולגותא: ישו נצלב על גבי סלע שהיווה את תשתיתה של הארץ, וההוכחה לכך היא שבמעמקי סלע זה קבורה גלגלתו של אדם (מאדם וחווה). אדם הוא זה שהביא את החטא לאנושות, שבגללו כולנו סובלים, וישו הוא זה שבסבלו גאל אותנו והביא לנו בחזרה את השכינה – הלא היא רוח הקודש. לכן, טבעי הדבר שישו ייצלב במקום שבו קבור אדם. ומקום זה של ההתחלה והסוף, של החטא והכפרה, הוא מרכז העולם.
הגולגותא: כשנזל הדם מפצעו של ישוע והתחבר עם גלגלתו של אדם, רעדה הארץ ורעשה, סלעים נבקעו, דם נטף מפצעיו של ישו דרך הבקע על גלגלתו של אדם והוא קם לתחייה, בבחינת סמל לגאולת האדם מכבלי המוות הפיזי והרוחני שבא עליו בעקבות החטא הקדמון.
ניתן לראות כיום באזור הגולגתא את הבקע בסלע שנוצר באותו "רעש אדמה" וכן את הקפלות המוקדשות לאדם ולצליבה.
ובעניין גולגלות: במיסטיקה הנוצרית יש חשיבות לעצמות בכלל ולגולגלות בפרט כנושאי המהות של האדם גם לאחר המוות, ומכאן החשיבות של איסוף גולגלות קדושים במנזרים ובכנסיות, מהמפורסמות הוא שבמרום העמודים שמסביב למזבח המרכזי בוותיקן הוטמנו 3700 גולגלות קדושים, בכדי שיעתירו מהשפעתם על הבאים בצל קורתם. בסימבוליקה הנוצרית מופיעה, לכן, הגולגולת, לעיתים, כסמל לתחייה, בסמוך לצלב. וגם אצל הבונים החופשיים הגולגולת עם פרח יוצא מתוכה היא מסמלי החניכות והמסדר ומסמלת חיים.

 

חנית הגורל בכנסיית הקבר בירושלים.

המקום הבא שנבקר בו הוא קפלה לכבוד החייל הרומאי לונגיוס וחנית הגורל, הקפלה נמצאת במסדרון המקיף את הקתוליקון.
ישו הביא את הרחמים לעולם, הגעתו של בן אלוהים לעולם הייתה אקט של רחמים מצד אביו, שרצה לעזור בכך למין האנושי שאיבד את דרכו. אלא שהמין האנושי התכחש לישו ששעות רבות סבל על הצלב, ולאף אחד לא היה אכפת....
עד שריחם על ישו חייל רומאי בשם לונגיום ודקר אותו בצדו עם חניתו, הדקירה הזאת הייתה הרת גורל מבחינת העולמות העליונים והתחתונים יחדיו והקשר ביניהם. הפעולה הפשוטה הזאת לכאורה שיחררה את מהותו של ישו, ואפשר להגיד גם את נשמתו, לעולם, ופתחה את הדרך להצטרפותה של רוח הקודש לאנשים אחרים. הדם והמים שנזלו מהפצע שבצדו של ישו אל הארץ נאספו בגביע הקדוש ונתנו לו את כוחותיו. הדם נזל אל הארץ ומשם דרך בקע בסלע התאחד עם גלגלתו של אדם, שמיים וארץ רעדו, המעגל הושלם.
אקט הדקירה היה אקט החיבור בן השמיים והארץ, הארקה שאפשרה את השתחררות החשמל. לונגיוס בעשותו את מעשהו פתח פתח בפני אפשרות השינוי בעולם, שינוי שנובע מעולם ההחלטה והעשייה. מאז נקשרה החנית לכוחות המופלאים שבכוח הרצון, היא עברה בדרך פלאית למלכים ולמושלים ונתנה להם את הכוח לשלוט על פני האדמה. לא את שאר הרוח לעשות זאת, אלא את הכוח בלבד, ולכן היא לעיתים אף נוצלה לרעה לעשיית נזק ולרודנות.
החנית הופיעה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה ולעיתים אף הטתה את המאורעות, כך היה בזמן מסעי הצלב באנטיוכיה. החנית הופיעה בחצר הקיסרות הביזנטית, נתנה את הכוח לצארים הרוסים, ונעלמה לאחרונה בקיסרות האוסטרו הונגרית.
לונגיוס אף הוא, דרך אגב, נהפך בסופו של דבר לנוצרי וגם כן נצלב. לפני מספר שנים התפרסם במערב ספר בשם "חנית הגורל" ובו תולדותיה של החנית הרת הגורל של לונגיוס וההקשרים ההיסטוריים שבהם הופיעה.

 


האש הקדושה בקבר הקדוש.

אחד המקומות, כאמור, שנחשב למרכז העולם בכנסיית הקבר הוא מקום הקבר עצמו, זה הוא האתר החשוב ביותר בכנסיה, מסביבו נבנה מבנה עמודים גדול ומעוגל שנקרא רוטנדה, המאפשר לעולי הרגל להקיף את הקבר. אחת לשנה, בחג הפסחא, מתרחש בכנסיית הקבר נס האש הקדושה. ההמון החוגג המצפה לאירוע נאסף מסביב למבנה הקבר ומתחיל להקיף אותו בתהלוכה ססגונית, קולות שירה ושימחה. אל הקבר נכנסים פטריארך העדה היוונית קתולית, שהיא העדה החשובה ביותר בכנסיית הקבר, הבישוף הארמני, ונציגי העדות הקופטיות והסורית. לאחר שכל הכבודה הזאת נכנסת אל הקבר קורה נס: אש נדלקת מעצמה בתוך הקבר, מדליקה את נרותיהם של הפטריארך והמלווים, האש הזאת מועברת החוצה דרך פתחים מיוחדים שבקירות וחיש מהרה כל הכנסייה כולה מוארת באור נרות ססגוני. הדלקת הנרות מלווה בשמחה אדירה ושאגות רמות, מחיאות כפיים וצלצולי פעמונים. מדי שנה בשנה נדלקת האש, הוכחה לניצחון הנצרות על החשיכה. רק פעם אחת בהיסטוריה לא נדלקה האש בזמנה, היה זה דווקא לאחר שהצלבנים כבשו את ירושלים, הכיבוש הזה לווה בטבח נורא, ובחג הפסחא שאחרי הכיבוש הביע אלוהים את הסתייגותו מהדברים שנעשו בשמו על ידי כך שהאש לא נדלקה.
 

החרב הקדושה בכנסיית הקבר ירושלים.

מסביב לרוטנדה של הקבר ישנם כל מיני קפלות כנסיות וחדרים. אחד מהחדרים הללו, צפונה מהקבר, הוא חדר התלבושות. בו ארונות ובהם התלבושות השונות של הכמרים. לפי הליטורגיקה הנוצרית בכל יום מהשבוע, ולפעמים אף בכל אירוע או כל תפילה, צריך ללבוש בגד אחר בעל צבע אחר או סמל אחר המסמל משהוא אחר, ולכן צריך הרבה ארונות. בנוסף לארונות הבגדים ישנו בחדר גם ארון ובו החרב המקורית והדרבנות של גודפרי דה בויון, הכובש הצלבני של ירושלים והשליט הראשון שלה (גודפרי סירב לקבל את התואר מלך באומרו שאדונו – ישו הייה משרת ולא אדון). החרב היא חרב מקודשת, ומשתמשים בה בטקסים של מסדר אבירי הקבר הקדוש.

גודפרי דה בויון נחשב במסורת הצלבנית כאיש מעלות, והוא כנראה היה באמת כזה מכיוון שגם המוסלמים שנלחמו בו העריכו אותו על תכונותיו. הצלבנים היו בעצם השיא של תנועת האבירות, ולכן במידה רבה גודפרי נחשב גם לאביר המושלם. לחרב ולדרבנות יש משמעות סמלית במסדרי האבירות השונים: החרב מורכבת משלושה חלקים: הלהב, הנדן, והידית. הלהב מסמל אמונה, הנדן מסמל טוהר, הידית מסמלת צניעות. כשהופכים את החרב היא מזכירה צורה של צלב. החוד של החרב מסמל צייתנות, שני הצדדים של הלהב מסמלים את שתי החובות של האביר: שרות לאלוהים ושרות לבני אדם.
בשביל להיות אביר האדם צריך היה הכנה ארוכה, הן פיזית והן נפשית, רק משהיה מוכן היה האדם מוכתר בתור אביר. פעולת ההכתרה נעשתה בעזרת החרב. המכתיר מכה קלות בכתפו של המועמד לאבירות שכורע לפניו, שלוש פעמים, מצד את צד. הפעולה של הכתרת האביר עם החרב מציעה שהאדם שמבצע את הטקס יש בו את התכונות של אמונה טוהר וצניעות והוא יכול להעביר אותם לאחר, בכדי שימלא את חובותיו כנוצרי וכאביר. בסוף פעולת ההכתרה נאמר לאביר החדש כך: "זכור שישו אדוננו כבש ממלכות בכוח האהבה ולא בכוח החרב". הדרבנות מסמלים התגברות על מכשולים. התעוררות האומץ והתכונות האביריות מחייבת התגברות על העצמי ומאבק. רק משעבר האדם מאבק זה הוא נעשה אביר אמיתי בזכות ולא בחסד, מעבר השלב הזה, שמופיע לרוב על ידי איזה שהיא עשיית פעולה יוצאת דופן, גילוי אומץ לב בקרב וכיוצא בזה. מסומלת במסדרים האביריים השונים על ידי הענקת הדרבנות. (פחדנות בקרב, דרך אגב, מתבטאת בטקס השפלה שבו נחתכים הדרבנות בסכין מטבח) .

 


מסדר אבירי הקבר הקדוש.

בכנסיית הקבר קיים מסדר מיוחד שנקרא המסדר של "אבירי הקבר הקדוש", בעבר, בימי הביניים, היו שועי עולם באים לכנסיית הקבר, מבלים לילה שלם בתפילות, הו אז הייתה נערכת לכבודם מיסה מיוחדת, שלאחריה, בטקס סודי, הם היו מתקבלים כאבירים במסדר של "אבירי הקבר הקדוש". החרב והדרבנות שהשתמשו ומשתמשים בהם בטקסי ההסמכה של אבירים במסדר "אבירי הקבר הקדוש" הם החרב והדרבנות המקוריים של גודפרי דה בויון – האביר המושלם, שנמצאים בחדר התלבושות.
 
קראו מאמרים על ירושלים הנוצרית - לחצו לקישור
מאמרים על כנסיות בירושלים - לחצו לקישור
רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו