הצהרת נגישות

נגישות אתרים
תרבויות עולמי פועלת בכדי שאתר האינטרנט יהיה נגיש ושוויוני לכולם
לצורך כך הנגשנו את האתר לאוכלוסיות הבאות
- מוגבלי ראייה כולל עוורי צבעים, לקויות ראיה ועוד
- מוגבלים מוטורית בידיים , כאלו שקשה להם עם העכבר והמקלדת
- אנשים עם קשיים מסוגים שונים כגון: קריאה, למידה, הבנה, ועוד
• אנשים עם קשיים נוספים, מכל גווני הקשת: קשיי קריאה, קשיי הבנה, לקויי למידה ועוד.
באתר אנו משתמשים ברכיב עזר להנגשת אתרים על פי תקן ישראלי 5568 ברמת נגישות AA כמוגדר ב: W3C's Web Content Accessibility Guidelines 2.0

דגשים בנגישות
ישנם מספר חלקים – סעיפים חשובים שמבטיחים הגדרת האתר כנגיש לקהל המוגבל. ואלו הם
•התאמה לקורא מסך   •ניווט מקלדת   •חסימת הבהובים   •מונוכרום   •ניגודיות כהה   •ניגודיות בהירה   •הגדלת גופן   •הקטנת גופן   •גופן קריא   •סמן גדול לבן   •סמן גדול שחור   •הגדלה   •הדגשת קישורים   •הדגשת כותרות   •תיאור לתמונות  

הסתייגות
יחד עם זאת נסייג ונאמר שמפני שהאתר שלנו כולל מערכות הזנת תוכן שונות שפועלות לפי שיטת WYSIWYG ייתכן שחלקים בדפי התוכן לא יצליחו להיות מונגשים בצורה כוללת, וייתכן שתצטרך התערבות בקוד האתר נוספת. במידה וגילתם מצב כזה, אנא צרו קשר בכדי שנוכל לטפל בכך באופן המהיר ביותר.
כמו כן במקרים מסויימים האתר שלנו מציג תוכן שבא מאתרים אחרים, שחלקם טרם הונגשו ואין לנו אפשרות לאחריות על צד ג', אך נשמח לקבל הערות ולהפנות את תשומת לב הגורמים הקשורים בכך.

פניות
כל שאלה, הבהרה, הצעה ופניה באופן כללי שקשור לאתר אנא שלחו לדואר אלקטרוני ל
support@nagishnow.com
סגור
לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

מבנה הזאוויה - טיולי דתות, תרבות ורוחניות

מבנה הזאווייה שאזליה יאשורטיה בעכו

הזאוויה המרכזית של הסופים השאזלים יאשרוטים נמצאת בעכו ונקראת 'שוהדא'', מכיוון שקבורים בה ראשי המסדר שהקדישו חייהם למען אחרים ומכאן שהם שהידים – קדושים. השהידים האמיתיים, על פי הסופים, הם אלו שחיים למען אלוהים, ומקדשים את החיים למען אלוהים, ולא אלו שהורגים את עצמם ואחרים למען אלוהים. במקום קבורים מייסד המסדר, עלי נור א-דין יאשרוטי, בנו וממשיך דרכו, אברהים יאשרוטי, ונכדו שהנהיג את המסדר עד 1979 והעביר את המרכז מעכו לביירות, מוחמד אל האדי יאשרוטי. המקום היה מוזנח עד לא מזמן ועתה הוא עובר שיפוצים נרחבים האמורים להסתיים לקראת סוף שנת 2015.

 הזאוויה בעכו משתרעת על שטח גדול של ארבע וחצי דונם, מרחוב עלי נור א-דין יאשרוטי בדרום, ועד החפיר בצפון, מהמצודה במזרח ועד למסגד מגאדלה במערב. הכניסה צנועה ולא מרמזת על מה שמצפה למבקר בפנים.

אולם התקיה

מימין לכניסה נמצא בניין רב ממדים מקורה בכיפה גדולה. זהו אולם ההתכנסויות של המסדר, הזאוויה, או כפי שהוא נקרא בכתבי המסדר- התקיה. נערכים בו טקסי הזיכר ואירועים חשובים נוספים. במקום שבו ניצב הבניין עמד פעם בית כלא. עלי נור א-דין קיבל את השטח מהסולטאן עבדול מג'יד, ויחד עם חסידיו בנה תחת בית הכלא אולם רחב ידיים. לאולם התקיה הכיפה השנייה בגודלה בעכו, אחרי מסגד אל ג'אזר. הכיפה, שצבעה כיום שחור, נראית בקו הרקיע כמעט מכל מקום, והיא  נישאת על שמונה קשתות. בכיפה שמונה חלונות זכוכית בצבעי כחול וצהוב. מתקרתה משתלשלת נברשת מפוארת וענקית, מתנת הסולטאן עבדול חמיד למסדר. אין באולם מחרב, מכיוון שהוא אינו מסגד אלא זאוויה, והעיקרון המיסטי אומר שאלוהים נמצא בכל מקום. "לכל מקום שתפנה – מזרח, מערב, צפון, דרום – אלוהים שם", אומר הקוראן. הכעבה האמיתית היא הכעבה של הלב.

 "מיליוני מוסלמים מקיפים את הכעבה ומתפללים לעברה מכל פינות הארץ", אומר נציג המסדר, "אבל אם נרים את הכעבה באוויר, נעלים אותה, יתברר שהם מתפללים בעצם אחד כלפי השני. המקדש האמיתי הוא באדם, לא בשום מקום אחר. הכעבה היא אמצעי להגיע אל האלוהים, ולא מטרה בפני עצמה". מסופר על החליף עומר שיום אחד התפלל אל האבן השחורה במכה ואמר לה: "הרי את רק אבן, ולא הייתי מתפלל אליך אם לא הייתי רואה את הנביא עושה כך". עמד אחריו עלי, שהיה בקיא במסתרי האסלאם, ואמר לו: "הו עומר, אתה טועה, זו אינה רק אבן, אבן זו הייתה אבן ספיר בכיסא הכבוד של האלוהים שבשמים, היא נפלה לארץ והשחירה בשל חטאי בני האדם".

 באולם התקיה עורכים הסופים את המעגל המיסטי שלהם, שבמרכזו נמצא השיח', או המוקאדם, נציגו. השאזלים יושבים כאן ומקשיבים לשירה דתית שיוצאת מהלב ונכנסת אל הלב, מפי אנשים שהוכשרו לכך במיוחד. תפקידם של המאזינים לא פחות חשוב מזה של השרים. הם צריכים לנסות ולשמוע מבין המילים ומבין הצלילים את הדממה הדקה שבתוכה נמצא אלוהים. ההקשבה הינה התרגולת הרוחנית הגבוהה ביותר.

 המפגש הראשון שלי עם הסופים השאזלים היה כשצפיתי בטלוויזיה בטקס זיכר שהעביר השיח' אחמד יאשרוטי, השיח' הנוכחי של המסדר, שבא לביקור מיוחד בארץ לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1996. הוא עמד במרכז מעגל והאנשים סביבו שילבו ידיים והחלו לקרוא בשם האל. הקריאות הקצובות נישאו באוויר, גל אחר גל, לפי הכוונתו של השיח'. בכל פעם האט השיח' לרגע את הקצב ואז הסתער מחדש על העולמות הלא נראים, בהתלהבות מחודשת ובריכוז עמוק. במשך דקות ארוכות חזרו הגלים ובאו, ושמו של האל נישא באוויר ובחדר. ופתאום, בדיוק ברגע המתאים, עצר השיח' את הקריאות באחת! ובחדר השתרר שקט. למרות שראיתי את הטקס דרך הטלוויזיה, יכולתי גם אני לשמוע בתוך הדממה את שם האלוהים.

כל שנה, ביום הולדתו של הנביא מוחמד, וגם בימים ואירועים אחרים, מתכנסים הסופים השאזלים מכל רחבי הארץ לאולם התקיה המסוגל להכיל מאות אנשים. הם עומדים במעגל שבמרכזו ניצב נציג השיח', וקוראים בשמו של האל בכניעה, באהבה ובנחישות, עד שהאל נענה ונוכחותו ממלאת את האולם ואת לבבות המשתתפים והצופים.

כשחאתם, זמר המסדר, שר את שירי הדת של השאזלים, הנפש ממריאה אל על ומרחפת אל הכיפה הגבוהה. ההתכוונות של הזמר בהפסקות שבין המילים חזקה לעיתים הרבה יותר מהשירה שבאה אחר כך. הנפש שלו מבטאת עצמה דרך הצלילים, וככל שהיא מכוונת ומעודדת יותר, כך שוקעים הצלילים עמוק יותר בלבבות שמסביב.

 "דבר ראשון שאנחנו מלמדים את האנשים זה להקשיב", אומר נציג המסדר, "הדבר נעשה דרך שירה שאותה שרים אנשים שהוכשרו לכך במיוחד, ללא כלים מוזיקליים. זוהי שירה שרק מי שיודע להקשיב, יכול לקלוט אותה במלואה. אנו מלמדים את האנשים להקשיב, כך שיותר מאוחר הם יוכלו להקשיב לכל דבר - למוזיקה של היקום, לעץ ולפרח".

 באולם התקיה עורכים את טקסי הזיכר, שרים את השירה הסופית, ולעיתים גם רוקדים את הריקודים המיוחדים להם שמקורם במגרב. לעיתים גם נערכים במקום אירועים מרכזיים, כמו, למשל, ארוחה לכבוד הנוצרים בעכו בחג המולד, ולאחרונה גם מסיבה לכבוד היהודים בחנוכה.

 מעל לאולם הגדול יש מרפסת יציע הנשענת על שלושה עמודים, שכניסה צדדית מוליכה אליה. כאן היה אולי יציע הנשים, יציע הזמרים או שמא יציע המכובדים או האורחים. מהכניסה אליו מסתעפת יציאה לחללים בקיר המזרחי של התקיה. חללים אלה מגיעים עד לגג, וייתכן ששימשו לתיקונים ולטיפול בגג ובמנורה, אך גם כמקומות התבודדות לתרגול 'חילווה'. תרגול זה נהוג במסדרים הסופים, המעודדים את החניכים לעבור תקופות התבודדות ארוכה, בה הם מקדישים את כל זמנם למדיטציה ולתרגול, כמעט בלי לאכול ולשתות וכמעט בלי שינה. תרגול זה מאפשר להגיע למצבים רוחניים של חזיונות ושל קיום רוחני יותר מאשר פיזי. בדרך כלל בכל זאוויה ראויה לשמה יש חללים סגורים כאלו בסמוך לקברי השיח'ים וליד אולם הזאוויה עצמו. נציג המסדר מספר על אדם שעשה ארבעים יום חילווה בזאוויה בעכו בתקופתו של אל האדי, ללא אכילה ושתייה, עד שאל האדי הכריח אותו לצאת, לאכול ולשתות, באומרו שלא רצוי להרחיק לכת יותר מדי בדרך הזאת. מסביב לכיפת התקיה חרותים בשיש תשעים ותשעה שמות האל.

אולם השוהדא'

מול הכניסה נמצא המקום המרכזי בזאוויה, השוהדא', מקום קבר ראשי המסדר, ובו שלושה קברים מאוכלסים ושלושה ריקים, המחכים לבעליהם. הקבר בפינה הדרום מערבית הוא קברו של עלי נור א-דין יאשרוטי, הנמצא ממש מתחת לביתו, בפינה הדרומית-מערבית של המתחם, כמקובל אצל הסופים לקבור בחצר שליד הבית. היה זה הקבר הראשון וממנו התפתח המתחם.

 הקברים במתחם השוהדא' בנויים בצורת מתומן והם דומים זה לזה. בכניסה לקבר קשת ומעליה עיגול עם פסוקים בערבית. מסביב לעיגול יש ארבעה שמות אינסן אל קמל – האדם השלם. זהו צדיק יסוד עולם, האדם שבזכותו בכל דור ודור העולם עומד, והוא בא לידי ביטוי באמצעות האנשים הקבורים במקום, כל אחד בדורו ובתורו. משני צדי הכתובת נמצאים עיטורים של שני גביעים הפוכים זה על זה, וביניהם פרחים. בתוך המבנה המתומן נמצא מבנה הקבר, מכוסה פרוכת ירוקה, ומעליו מנורה. העיטורים מסביב הם בצבעי כחול וזהב.

 הגביע מסמל את השיכרון האלוהי. כשמוחמד פגש את האלוהים ברקיע השמיני אלוהים נתן לסלמן הפרסי, רעו של מוחמד, אשכול ענבים. לאחר שמוחמד שב ממסעו השמימי, הוא חגג את האיחוד המיסטי שעבר עם ארבעים עוזריו הצדיקים, שעליהם נשען העולם. במהלך החגיגה יד בלתי נראית סחטה את הענבים שבידיו של סלמן הפרסי וכולם השתכרו ולא מיין. כך מספרת המסורת המיסטית של המסדר הבקטשי בתורכיה. כך בכל מקום שמופיע באסלאם סמל של גביע ושירה של יין, זוהי אלגוריה לשיכרון האלוהי, כשם ששיר השירים בתנ"ך הוא אלגוריה לאהבה בין האל לעמו.

 הפרח מסמל באסלאם את הדרך המיסטית, את היופי, את האפשרות לקשר ישיר עם האל דרך היופי והריח שלו. תשעים ותשעה שמות האלוהים מתחלקים לשתי קבוצות: האחת שמות של עוצמה, והשנייה שמות של יופי. העוצמה מסמלת את הטרנסצנדנטיות של אלוהים, את ההאצלה של תכונותיו וכוחו מלמעלה למטה. היופי מסמל את האימננטיות של האלוהים, את החזרה של התכונות מלמטה למעלה, את החלק בבריאה שמחזיר לאלוהים את עצמו חזרה, שהנציג החשוב ביותר שלו הוא האדם, ובעיקר האדם השלם. עוד לפני שאלוהים ברא את העולם, העולם היה שלם ובעל כל התכונות, אלא שלא היה מי שיכיר בכך, מי שיוכל להחזיר לו את עצמו חזרה, ולכן ברא אלוהים ישות נקבית, שממנה נוצר כל העולם, שהיא התגלמות האור האלוהי, האור של מוחמד, המתגלמת באדם השלם. כל העולם בעצם נוצר כדי שהאדם יוכל להחזיר לאלוהים את עצמו חזרה, לשקף אותו, ולכן אותו אדם היה קיים כרעיון, כאידיאה, לפני שהעולם נוצר.

 אלוהים נתן לאדם תפקיד חשוב: לקרוא בשם לכל הדברים. "אותה שעה שינן לאדם את כל השמות של הברואים" (קוראן, בשורת הפרה 29). זהו התהליך הטרנסצנדנטי ההופך את הכללי לפרטיקולארי, את האחד לריבוי. לכל דבר יש שם, אלא שהאדם השלם רואה בכל דבר את שם אלוהים, את האחדות, זהו התהליך האימננטי, המיסטי. האדם השלם רואה בכל דבר את היופי האלוהי, את הסדר, וזהו הכלי של היופי שמביא אותו להכרת האחדות. לכן היופי הוא אחת התכונות החשובות ביותר בתהליך האימננטי, ומכאן חשיבותו. הפרח מסמל את היופי ולכן מופיע כסמל על הקברים. רומי אומר: "זה שיריח מהפרחים הגדלים על הקבר שלי ישתכר גם כן". הריח מסמל את הקשר הישיר לאלוהים. כשנפל האדם ממצבו הטבעי בגן עדן נשתבשו חושיו, חוץ מחוש הריח. ריח מחבר אותנו לאני הבסיסי ביותר שלנו ולרגש. יעקב מריח מרחוק את ריחו של יוסף כשהאחים מביאים לו את כותנתו ממצרים, ורוחו מתעודדת ומתעוררת. יוסף מסמל אצל הסופים את היופי. הוא היה כל כך יפה שנשות מצרים חתכו את עצמן בסכין מרוב שהתרגשו מיופיו. אשת פוטיפר השתגעה והייתה כשיכורה, והסופים משבחים אותה על שיגעון זה. גם הנביא מוחמד היה התגשמות היופי, אך גם התגשמות כל התכונות הנוספות, של כל תשעים ותשעה שמותיו של האל. גם שיח' עלי נור א-דין נודע בתווי פניו הנאים וביופיו. לא היה זה רק יופי גשמי, אלא יופי רוחני.

 בכניסה לאולם של השוהדא' ניצבים שלושה עשר עמודים משיש יפהפה הנושאים שלוש עשרה קשתות, המסמלות את חלומו של יוסף, שבו אחד עשר הכוכבים, השמש והירח משתחווים לו. ליופיים של עמודי השיש, שכל אחד מהם בצבע שונה מעט, משמעות מיוחדת. הם יכולים לעורר את האדם השקוע בהבלי העולם הזה ולסייע לו להבין שיש עולם שמעבר לתפיסתנו הגשמית שיש לשאוף אליו. היופי אינו סתמי, הוא חסד אלוהי, ומן הראוי לאהבו ולטפחו. עמודי השיש האלה הובאו מטיבט.

 ממול קברו של עלי נור א-דין נמצא קברו של אברהים יאשרוטי, בנו, ושיח' המסדר אחריו. הקבר בנוי באותה מתכונת ומקביל לביתו של אברהים, שהיה בחלק הדרומי-מזרחי של המתחם. אולם הקברים נחתם מדרום בקיר המשיק לשני הקברים. בקיר קרועים שבעה חלונות מקושתים עם פיתוחי עץ יפים, המשקיפים על שלוש עשרה עמודי השיש. החלונות מסמלים את שבעת השלבים בדרך הרוחנית הסופית, שבעת הרקיעים במסע האנכי, במסע אל האלוהים. הם מקבילים לשבעת כוכבי הלכת: שמש, ירח, מרקורי, ונוס, מאדים, יופיטר ושבתאי. כוכבים אלה הם מקור כל האור בעולמנו ומקבילים לשבעת צבעי הקשת. כמו במיסטיקה היהודית והנוצרית המספר שבע נתפס בעיני השאזלים כמייצג את הטבע, בעוד שהמספר שמונה, המתומן, מסמל את ההתערבות האלוהית ואת הנצחי.

 מעל אולם הקברים מתנוססות שתי כיפות הנשענות על שני עמודים. הן מסמלות את ההופעה הכפולה של האלוהים, דרך מהותו הנסתרת ודרך ה'ישות' המוחשית והגלויה, היא האור של מוחמד. אלוהים עצמו הוא אחד, אלא שהוא מופיע דרך אהבה שהיא יותר מאהבה (אוּנְס הינו המונח הסופי לכך) שקיימת בינו לבין הסיבה שבגללה יצר את עולמו, היא הישות הבוראת. גם בקיר הצפוני של השוהדא' מופיע המוטיב הדואלי, בצורת שתי קשתות גדולות של פתח הבניין.

 הקבר האחרון, המאוכלס, הוא קברו של אל האדי יאשרוטי, מנהיג המסדר במשך קרוב לשישים שנה, בנו של אברהים ונכדו של עלי נור א-דין. הוא הנהיג את המסדר עד שנות ה-80 של המאה ה-20 בתקופה סוערת ורבת אירועים, שבמהלכה עזבו השאזלים את עכו והעבירו את מרכזם לביירות. שלושת מבני הקבר הנוספים עומדים ריקים, וממתינים לאלו שיבואו לשכון בהם, שכן דבר אחד הוא מעבר לכל ספק: בבוא היום כולנו נלך לעולמינו.

ביתו של עלי נור א-דין נמצא מדרום מערב לשוהדא

מקברו של עלי נור א-דין ניתן לעלות כדי לראות את הבית שבו הוא גר. מצד אחד הבית צמוד לקבר ומצדו השני הוא צמוד למסגד מגדלה, שם נהג להתפלל. הבית מתנשא לגובה שלוש קומות ונמצא מול הים. אווירה של עכו במאה ה-19 היה דחוס בריחות ובקולות, כך שככל שהבית היה קרוב יותר לים וגבוה יותר, הוא נהנה מתנאים טובים יותר. למיקומו של הבית היה יתרון נוסף - מהמרפסת בקומה השלישית יש תצפית נפלאה אל הים.

 לשאזלים יש דרך מיומנת להתבוננות בטבע בניסיון לשקע עצמם בתוכו ולהתחבר דרכו לעולם הרוח. הטכניקה של ההתבוננות בטבע נקראת 'תאאמול' – לצפות. צופים בטבע תוך כדי ריכוז וערנות למתרחש, הראייה פועלת בצורה אחרת וכך גם השמיעה. הסופי ער לכל המתרחש במצב של ריכוז מאוד גבוה. טכניקת התאאמול מחברת אותנו לתוך עצמנו, אבל לא כמו במדיטציה דרך דמיון, אלא דרך הפעלת החושים ופתיחות לעולם. במסדרים הסופים היו כאלו שראו את אחדות העדות של האל דרך כניסה פנימה וטכניקות התבודדות ומדיטציה, והיו שמצאו את הדרך לאל בפתיחות לעולם, דרך הטבע, דרך טכניקות ההתבוננות והצפייה. המרפסת של עלי נור א-דין היא מקום נפלא לתרגל את התאאמול דרך צפייה בים, כי כל קו הרקיע של עכו נפרש לפני המתבונן.

 הבית של עלי נור א-דין בולט בתריסים הכחולים שלו המתנוססים במרומי הקומה השלישית החולשת על קו הרקיע של עכו. הצבע הכחול מחבר את העולמות העליונים עם העולמות התחתונים. בתלמוד הבבלי נאמר על הצבע הכחול: "תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכיסא הכבוד". רוצה לומר, הכחול הינו צבע המחבר ארבעה עולמות: בעולם הפיזי – הגוון הכחול עצמו, בעולם הרגשי – המים, בעולם המנטאלי – האוויר והשמיים, ובעולם הרוחני – כיסא הכבוד של אלוהים. מכאן נובעת חשיבות הצבע הכחול במיסטיקה היהודית, ומכאן הבחירה בצבע תכלת בטלית ואחר כך בדגל הישראלי. הכחול הוא הצבע הדומיננטי במיסטיקה האסלאמית בכלל, ואצל השאזלים בפרט. מהמרפסת של עלי נור א-דין יאשרוטי ניתן לראות את כחול הים ואת כחול השמיים, ויחד עם הצבע הכחול שעל הדלתות והחלונות, אפשר להתחבר לכחול האלוהי.

ביתו של עלי נור א-דין יוסב לפי התכנון למוזיאון לתולדות העדה.

הבית והדיוואן של אל האדי יאשרוטי

ליד אולם הזאוויה, בפינה הדרומית-מזרחית של המתחם, נמצא בניין גדול ובו כמה חדרים. כאן היה ביתו של אל האדי יאשרוטי. החדר בפינה הבניין שימש כדיוואן והוא היחיד בקומפלקס בו מופיע הצבע הירוק, זה מסמל את העובדה שחדר זה שימש כחדרו של שייח' אל האדי יאשרוטי, על רצפת החדר ציור מנדלה מעניין במיוחד בדמות שמש כחולה, שממנה יוצאות קרניים צהובות. התמונה מסמלת מעבר לממד אחר, רוחני, שבו הדברים הפוכים מאשר בממד הפיזי. ציור המנדלה שוחזר בעזרת הוראות מדויקות של בנו של אל האדי, אחמד יאשרוטי.

לא מקרה הוא שחדרו של אל האדי יאשרוטי, החדר שבו הוא היה מקבל את התלמידים ואת האנשים שעלו אליו לרגל, נמצא בפינת הבניין. מיקום זה מסמל את התפנית שהתלמיד עושה מהמסע האופקי אל המסע האנכי, את הזווית – הזאוויה. בנוסף לכך, מעבר לחדר זה אין לאן ללכת, כך שהתלמיד יוצא מהחדר בדרך שונה מזו שבה נכנס.

הצבע הירוק על התקרה מסמל את תפקידו של המורה - השייח' כמדריך נשמות ומביא לתחייה רוחנית בתלמיד.


מאפיינים של קדושה בזאוויה עכו

מדובר במרכז היסטורי ורוחני (זאוויה) של מסדר אסלאמי סופי שהתחיל בעכו לפני 150 שנה. הם מונים כיום מאות אלפים ברחבי המזרח התיכון והעולם, ולאחרונה קיבלו חזרה לחזקתם חמישה דונם סביב קברו של מייסד המסדר, ושם הם בונים מרכז עלייה לרגל ופולחן, שילוב של קבר קדושים עם מרכז סופי פעיל.
זאוויה הוא שם למרכז סופי, מעין מנזר דרווישים או מקום פגישות וטקסים, בפרסית נקרא חנקה ובטורקית טקה. בעולם המוסלמי יש עשרות אלפי זאוויות, בזמנו של סלאח א דין היו בירושלים שבעים זאוויות. הזאוויה היא מקום שבו מגיע האדם לקצה הדרך האופקית ונתקל בזווית ממנה יוכל להתחיל במסעו האנכי. לרוב גרים בזאוויה השיח' וחסידיו, והיא מקום מפגש חברתי לכלל המאמינים ועזרה לחלשים. בעבר היה נהוג לנהל בזאוויות מטבח גדול עבור העניים. בכל זאוויה שכיבדה את עצמה היה מקום לאורחים, מקום ללימוד וקברי קדושים. הזאוויה דמתה למנזרים של ימי הביניים או למנזרים הטיבטים – מרכז חברתי-רוחני, שמתרחשת בו פעילות דתית וחברתית במשך כל השנה.
לפי בנט (bennet in holmes, 1998. P. 89) יש בעיה בהפרדה בין הקדושה לרגיל באסלאם כי הוא בעניין של אחדות, האסלאם מנסה להביא את הקדושה לחיי היום יום ולכן ליד מקומות קדושים וכחלק מהם יהיו מוסדות חינוך, עזרה הדדית, כל שהוא "חלאל". מותר. זה המהות של זאוויה. הבית של מוחמד, שהיה המסגד הראשון, הוא הדוגמא לכך, שילוב של פעילות ארצית ושמימית.
מקום קדוש ואיש קדוש הם אלמנט וורטיקלי בתוך הרגיל, כשהכעבה נפלה מהשמיים היא יצר חור, שדרכו תפילות יכולות לעלות, אלא שבמקרה של הזאוויה, כפי שטוען איבן ערבי, המיסטיקן מימי הביניים שעל בסיס תורתו נבנה המסדר, הכעבה זה האדם, הקוטב – קוטוב של הדור, צדיק יסוד עולם. והוא זה שגר וקבור בזאוויה.
כמעט בכל זאוויה יש קבר של קדוש, שלרוב קשור למסדר, ומהווה ציר עולם, מקום של בריאה.  בישראל וברחבי העולם המוסלמי יש מסורת של פולחן קברי קדושים, הקדוש מקדש את המקום שבו הוא נמצא, גם אם לא באופן פיזי (שילר, 1966. עמ' 11).
לפי פרופסור משה שרון, כוחות הקדוש נשארות במקום קברו לאחר המוות, המקומות הקדושים נקראים "מקאם". והם מוקד לטקסים ועליה לרגל.
"הפעלת הנעלם" באמצעות המקום הינה מן הביטויים הנפוצים ביותר של הדת העממית, וטבעי הדבר שכך יהיה, שהרי המקאם מבטא מציאות פיסית המאפשרת למאמין לחוש את הוויית הקדושה של הוואלי, המשמש מעין מתווך המעביר את בקשותיו של המאמין לבוראו". (שילר, 1966.  עמ' 13).

בכניסה לזאוויה בעכו יש מבנה שער מרשים המפריד בין הקודש לחול ועליו כתוב "מקום קדוש", לאחריו חצר בה מתוכננת מזרקה. מימין לכניסה נמצא בניין גדול ממדים מקורה בכיפה השנייה בגודלה בעכו (אחרי מסגד אל ג'אזר). צבעה כחול והיא נראית כמעט מכל מקום. בכיפה שמונה חלונות זכוכית בצבעי כחול וצהוב. מתקרתה משתלשלת נברשת מפוארת וענקית, מתנת הסולטאן עבדול חמיד. המרכיב של האור והצבעים הוא בעל חשיבות רבה ותורם להרגשה המיסטית.
זהו אולם ההתכנסויות של המסדר - התקיה. בו נערכים בו טקסי הזיכר ואירועים חשובים נוספים.
מול הכניסה מבנה גדול ממדים נוסף שנקרא השוהדא', זהו מקום קברי ראשי המסדר, אולם ענק שבו שלושה מבני קבר מתומנים מאוכלסים ושלושה ריקים המחכים לבעליהם. הקברים דומים זה לזה, בכניסה לכל אחד מהם קשת ומעליה עיגול עם פסוקים בערבית. מסביב לעיגול ארבעה שמות אינסן אל קמל – האדם השלם. צדיק יסוד עולם, האדם שבזכותו בכל דור ודור העולם עומד. מבחינת השאזלים אלו האנשים הקבורים במקום, כל אחד בדורו ובתורו. משני צדי הכתובת עיטורים של שני גביעים הפוכים זה על זה וביניהם פרחים. בתוך שישה המבנים המתומנים נמצאים מבני הקבר, מכוסים פרוכת ירוקה, ומעליהם מנורה. העיטורים מסביב הם בצבעי כחול וזהב.

בזאוויות הסופיות נהוג לקבור את הצאצאים מסביב לקבר המייסד, זה מוסיף לממד המורכבות ומהווה קוסמולוגיה ועולם בפני עצמו. בעכו הקוסמולוגיה קשורה למספר שבע או שמונה, ישנם שישה קברים: שלושה מאוכלסים, שלושה ריקים, והשביעי בממד אחר.
בכניסה לאולם של השוהדא' ניצבים שלושה עשר עמודים משיש יפהפה הנושאים שלוש עשרה קשתות, לפי דברי האחראי על המקום הם מסמלים את יופיו של יוסף שחלם על אחד עשר כוכבים, שמש וירח. בקיר הדרומי קרועים שבעה חלונות מקושתים עם פיתוחי עץ יפים, המשקיפים עליהם, המסמלים את שבעה הרקיעים ושבעה השלבים בדרך הרוחנית.
מעל אולם הקברים מתנוססות שתי כיפות הנשענות על שני עמודים. הן מסמלות את ההופעה הכפולה של האלוהים, דרך מהותו הנסתרת ודרך ה'ישות' המוחשית והגלויה, הבוראת, שנקראת "האור של מוחמד".
האור הוא מוטיב מרכזי באדריכלות של המקום בפרט ואדריכלות מוסלמית אזוטרית בכלל, הוא חודר אל אולם השוהדא דרך חלונות צבעוניים בשתי הכיפות הגדולות ויוצר משחק נפלא של ארבעה צבעים: אדום, כחול, צהוב וירוק, שלהם חשיבות וסמליות הקשורה לארבע היסודות וארבעה המצבים. ארבעה צבעים אלו מופיעים במקומות רבים נוספים במתחם.

במתחם בניינים וחצרות נוספים היוצרים יחדיו מכלול מורכב (מאפיין של קדושה):
ביתו של השייח' המייסד עלי נור א-דין נמצא מדרום מערב לשוהדא. הוא בולט בתריסים הכחולים שלו המתנוססים במרומי הקומה השלישית החולשת על קו הרקיע של עכו.
 ליד אולם הטקיה, בפינה הדרומית-מזרחית של המתחם, נמצא בניין גדול ובו כמה חדרים. החדר בפינת הבניין שימש כדיוואן (אולם קבלות פנים) לשייח שגר בעבר. במקום, והוא היחיד בקומפלקס בו מופיע הצבע הירוק. על רצפת החדר ציור מנדלה מעניין במיוחד בדמות שמש כחולה, שממנה יוצאות קרניים צהובות. התמונה מסמלת מעבר לממד אחר, רוחני, שבו הדברים הם הפוכים מאשר בממד הפיזי. ציור המנדלה שוחזר בעזרת הוראות מדויקות של ראש המסדר כיום.
בחצרות ובחלקים השונים של המתחם ניתן למצוא מנדלות נוספות של צורות גאומטריות המשלבות במיוחד את העיגול, המתומן והריבוע, בדיוק כמו בכיפת הסלע. לפי בנט  (bennet in holmes, 1998. P. 99) צורות גיאומטריות משקפות העולמות הארכיטיפים והאינטליגנטיים. מקור המתמטיקה בעולמות המלאכים.

מורכבות המקום, שכיחות הצורות הגאומטריות, סמלים כגון שמש, מים, עמודים ועוד. יוצרים קוסמולוגיה ותחושה של סדר ובריאה. היופי והאסתטיקה, אמנות, מעוררים באדם תחושת גן עדן, כמו בגנים הבהאים השואבים מאותה מסורת, ומחברים אותו לחלק האלוהי שבתוכו, לקדושה. דבר זה בא לידי ביטוי בסמלי הפרחים, הגביע – שיכרון, ובקליגרפיה היפה.
תחושת הקדושה מתחזקת על ידי טקסים, שירה וריקוד האופייניים לסופים, והילולת הצדיקים הקבורים במקום.
מעניין לציין שבמהלך הבנייה הודגשו והובלטו שרידים עתיקים שנמצאו בחפירת היסודות ובשיפוצים, חלקם מהתקופה הצלבנית, וכן אלמנטים הקשורים למים כגון חלקים מאמת המים העותומאנית ומבנה מזרקה עתיק.
המשחזרים משתדלים להשתמש באבנים העתיקות, ובחלקים המקוריים של הזאוויה שהייתה במקום, מתקשרים למאנה, נוכחות, שנוצרה בזמנם של המייסדים. בעתיד זה יהפוך אתר עלייה לרגל לבני העדה מכל רחבי העולם. האגדות מספרות על כל מיני ניסים ומעבר ממדים שהתרחשו במקום, וייתכן שהם יופיעו שוב.

לפי הבנתי, העיקרון המסדר של המקום הוא המסע הרוחני והטקסים של הסופים, זה מתבטא באולם המרכזי של הטקיה שבו היו עושים את הריקוד והשירה המקודשים, מעגלי הלימוד וההקשבה, והוא מעין ציר עולם. במסדרים סופים אחרים קוראים לאולם הטקסים בשם סמהנא (דרווישים מחוללים בטורקיה). מבחינת האתר זהו החדר בו הקליגרפיה מגיעה לשיאה, יש הרבה סמלים, מוטיבים אדריכליים וצבעים.
מרכז של סופים הוא מקום תמורה ושינוי, מעבר ממסע מסוג אחד למסע מסוג אחר, האולם המרכזי השני הוא ה"שוהדא" – מקום הקברים, בו מופיע ארכיטיפ האדם השלם, מושג יסוד במיסטיקה האסלאמית. האולם מתאפיין בדואליות של הכיפות והפתחים. בעיטורים ואלמנטים אדריכליים גיאומטריים, יפים וצבעוניים. מהותו הוא במבני הקברים עצמם, המקורים בשש כיפות. האדריכלות והאמנות מצביעה על כך שהאדם הוא ציר העולם האמיתי המחבר בין הארצי לשמימי, העבר והעתיד. האדם מסוגל למות ולהיוולד מחדש דרך המסע הרוחני.

 

מאמרים על המסדר השאזלי יאשרוטי - לחצו לקישור
זאוויה בעכו כללי
מבנה הזאוויה
עלי נור א דין
קדושי המסדר
חיים בזאוויה

מאמרים על הסופים באתר "תרבויות עולמי חוץ לארץ" - לחצו לקישור
הדרווישים המחוללים
הדרווישים הבקטשים
סופים במרכז אסיה
סופים בעולם
 
מאמרים על הסופים ב"תרבויות עולמי ישראל" - לחצו לקישור
שיעורי סופיזם
סופים בישראל

רשימת
תפוצה
לקבלת מידע נוסף אודות טיולים חדשים ישירות
לתיבת האימייל שלכם, הרשמו למועדון הלקוחות שלנו